סתם אזרחים שאכפת להם. סיפור לחג מאת אתגר קרת  

 

short-story

פורטרט של קלמנס פרקאו, השוטה מבית המשפט בהיידלברג, מאת יוהן גאורג דאטן.

בקפה ליד הבית שלי יש מלצרית חמודה. אורן, שעובד במטבח, אומר שאין לה חבר,

בגלל זה אני מתקשר לאברי. אברי הוא אולי היחיד מהמחזור שלי בתיכון שהיה מעשן כבד. פעם אחרונה שדיברנו היתה לפני יותר משנתיים. כשאני מחייג אני מריץ בראש סמול טוק, משהו שאוכל לדבר איתו לפני שאני שואל על הגראס. אבל אברי, איך שאני שואל מה שלומו, ישר עונה, “יבש. סגרו לנו את הגבול עם לבנון בגלל העניינים עם סוריה ועם מצרים, בגלל כל הבלגן עם אל־קעידה. אין מה לעשן, בנאדם. אני מטפס על הקירות.” אני שואל אותו מה חוץ מזה, והוא עונה לי, אפילו ששנינו יודעים שזה לא מעניין אותי. אומר שחברה שלו בהיריון וששניהם רוצים את הילד אבל שהאמא שלה, שהיא אלמנה, לוחצת שיתחתנו ברבנות כי היא אומרת שזה מה שהאבא היה רוצה אם היה חי. ולך תתמודד עם טיעון כזה. מה אתה יכול לעשות? לחפור את האבא עם טורייה החוצה ולשאול אותו? וכל הזמן הזה שהוא מדבר אני מנסה להרגיע, אומר לו שזה לא כבד. כי עלי זה באמת לא כבד אם אברי יתחתן ברבנות או לא. גם אם הוא יחליט שהוא רוצה לעזוב את הארץ או לעשות שינוי מין אני אקח את זה קל. אבל הפרח בשביל שקמה דווקא כן חשוב לי. אז אני זורק לו, “גבר, ומה עם איזה פרח? לא בשביל הסוטול, בשביל מישהי, אחת מיוחדת, שאני רוצה להרשים.” “יבש,” אברי אומר שוב, “נשבע לך, בעצמי התחלתי לעשן נייס גאי כמו איזה נרקומן.” “אני לא יכול להביא לה נייס גאי,” אני אומר לו, “זה לא ייראה טוב.” “אני יודע,” הוא ממלמל מהצד השני של הקו, “אני יודע, אבל אין.”

יומיים אחרי זה אברי מתקשר אלי על הבוקר ואומר שאולי יש לו משהו אבל זה מסובך. אני אומר לו שאני מוכן גם יקר. זה משהו חד־פעמי בשבילי, מיוחד, ואני צריך בקושי גרם. “לא אמרתי ‘יקר’,” מתעצבן אברי, “אמרתי ‘מסובך’. פגוש אותי עוד ארבעים דקות בקרליבך 46 ואני אסביר לך.”
לא מתאים לי עכשיו “מסובך”. ממה שאני זוכר מהתיכון, ה”מסובכים” של אברי באמת מסובכים. ואני כולה רוצה פרח, אפילו סתם ג’וינט בשביל בחורה יפה שאני מצליח להצחיק. לא בראש שלי עכשיו פגישות עם עבריינים כבדים או מי שזה לא יהיה שגר שם בקרליבך. הטון של אברי בטלפון מספיק בשביל להלחיץ אותי, וגם זה שהוא אמר פעמיים “מסובך”. כשאני מגיע לכתובת הוא כבר שם. הקסדת־חצי של הטוסטוס עדיין על הראש שלו. “האיש הזה,” הוא אומר לי חצי מתנשף במדרגות, “זה שאנחנו עולים אליו עכשיו, הוא עורך דין. ידידה שלי מנקה אצלו כל שבוע אבל לא בשביל כסף, בשביל גראס רפואי. הוא חולה בסרטן המשהו, לא יודע מה, והוא מקבל ארבעים גרם כל חודש במרשם ובקושי מעשן. ביקשתי ממנה שתשאל אותו אם הוא רוצה להעיף קצת ממה שיש לו, והוא אמר שיש על מה לדבר אבל שנבוא שניים. לא יודע למה. אז הרמתי לך טלפון.” “אברי,” אני אומר לו, “ביקשתי פרח, אני לא הולך איתך עכשיו לעסקת סמים עם עורך דין שלא פגשת קודם בחיים שלך.” “זאת לא עסקה,” אומר לי אברי, “זה סתם בנאדם שביקש שאתה ואני נבוא אליו לדירה לדבר. אם הוא אומר לנו משהו שלא מתאים, ישר אנחנו אומרים שלום וחותכים. ממילא לא תהיה עסקה היום, אין לי שקל עלי. מקסימום נדע שנפתחה איזה דלת.”

אני עדיין מהסס, לא כי אני חושב שיהיה מסוכן. כי אני מפחד שיהיה לא נעים. אני לא מסוגל לעמוד בלא נעים. בלשבת אצל אנשים שאני לא מכיר בבית שאני לא מכיר ושתהיה אווירה קשה כזאת. זה עושה לי רע. “נו,” אומר אברי, “רק תעלה, ואחרי שתי דקות תעשה כאילו קיבלת אס־אמ־אס ואתה צריך ללכת. אל תהיה מניאק, הוא ביקש שנבוא שניים, אז תיכנס איתי שאני לא אצא טמבל, ודקה אחרי זה תחתוך.” זה עדיין לא בא לי טוב, אבל אחרי שאברי אומר את זה ככה כבר קשה לי להגיד לא בלי לצאת מניאק.

שם המשפחה של העורך דין זה קורמן, או לפחות זה מה שכתוב על הדלת, והוא דווקא בסדר. מציע לנו קולה ושם בכל כוס לימון וקרח כאילו אנחנו בלובי של איזה מלון. וגם הדירה שלו בסדר: מוארת, מריחה טוב. “תראו,” הוא אומר, “יש לי עוד שעה דיון במחוזי. תביעה אזרחית נגד אחד שדרס ילדה בת עשר וברח. ישב בקושי שנה בכלא, ועכשיו אני מייצג את ההורים שתובעים אותו על שני מיליון. הוא ערבי, זה שדרס, אבל ממשפחה עשירה.” “וואלה,” אברי אומר לו כאילו יש לו מושג בכלל על מה הקורמן הזה כרגע דיבר איתנו, “אבל אנחנו בכלל בעניין אחר, אנחנו החברים של טינה. באנו בעניין של הגראס.” “זה אותו עניין,” אומר קורמן בחוסר סבלנות, “אם תיתן לי לסיים אז תבין. בדיון הזה יבואו הרבה מהמשפחה של הדורס לתמוך בו. מהצד של הילדה שמתה חוץ משני ההורים לא יבוא אף אחד. וגם הם ישבו שם בשקט עם הראש למטה, לא יגידו מילה.” אברי מהנהן ושותק, הוא עדיין לא מבין אבל לא רוצה לעצבן את קורמן. “אני רוצה שאתה והחבר שלך כאן תבואו לדיון כאילו אתם המשפחה שלה ותעשו בלגן. רעש. תצעקו לנתבע שהוא רוצח. תבכו, תקללו קצת, אבל שום דבר גזעני, רק ‘נבלה’ וכאלה. בקיצור, שירגישו אתכם. שירגישו באולם שיש אנשים במדינה הזאת שחושבים שהוא יצא מדי בזול. זה ישמע לכם טיפשי, אבל דברים כאלה מאוד משפיעים על שופטים.

מנערים אותם קצת מהנפטלין של החוק היבש, מחככים אותם עם העולם האמיתי.” “אבל הגראס…” מנסה אברי. “אני בדיוק מגיע,” קוטע אותו קורמן. “תבזבזו בשבילי את החצי שעה הזאת בדיון ואני מביא לכל אחד מכם עשרה גרם. אם תצעקו מספיק חזק, אפילו חמש־עשרה. מה אתם אומרים?” “אני רק צריך גרם,” אני אומר לו, “אולי תמכור לי וזהו, ואחר כך אתה ואברי…” “למכור?” צוחק קורמן, “בשביל כסף? מה אני, דילר? מקסימום אני יכול לתת לחבר פה ושם איזה שקית במתנה.” “אז תיתן לי במתנה,” אני מתחנן. “כולה גרם.” “אבל מה אמרתי לפני רגע?” מחייך קורמן חיוך לא נעים, “שאני אתן, רק תוכיח לי קודם שאתה באמת חבר.”

אם לא אברי, לא הייתי מסכים, אבל הוא כל הזמן אמר לי שזה הצ’אנס שלנו ושזה לא שנעשה איזה משהו מסוכן או לא חוקי. לעשן גראס זה לא חוקי אבל לצעוק על ערבי שדרס ילדה קטנה — לא רק שזה חוקי זה אפילו נורמטיבי. “לך תדע,” הוא אומר לי, “אם יש שם טלוויזיות, בסוף עוד יראו אותנו בחדשות.” “אבל מה הקטע הזה של לעשות כאילו אנחנו משפחה?” אני מתעקש, “הרי ההורים שלה יודעים שאנחנו לא משפחה.” “הוא לא אמר שנגיד שאנחנו משפחה,” מגן אברי על קורמן, “הוא רק אמר שנצעק. אם מישהו ישאל, אנחנו תמיד יכולים להגיד שקראנו בעיתון ושאנחנו סתם אזרחים שאכפת להם.” את השיחה הזאת אנחנו מנהלים באולם הכניסה של בית המשפט. למרות שבחוץ יש שמש, בפנים אין אור והכל מריח מביוב ומטחב. ולמרות שאני מתווכח עם אברי כבר ברור לשנינו שאני בפנים. אחרת לא הייתי בא איתו לכאן על הטוסטוס. “אל תדאג,” הוא אומר לי, “אני אצעק בשביל שנינו. אתה לא צריך לעשות כלום, רק כאילו אתה חבר שמנסה להרגיע. רק שירגישו שאתה איתי.”

הסיבה שאברי אומר לי עכשיו שאני לא צריך לצעוק, היא שבאולם יש איזה חמישים בני דודים, כולם מהמשפחה של הדורס. הדורס עצמו שמנמן כזה, נראה צעיר, מדבר עם כל אחד שהגיע, מתנשק איתו, כאילו זאת חתונה. בספסל של התובעים, ליד קורמן ועוד איזה עורך דין צעיר עם זקן, יושבים ההורים של הילדה. הם לא נראים בחתונה. הם נראים גמורים. האמא בת חמישים או יותר אבל קטנה כמו אפרוח, יש לה שיער אפור קצוץ והיא נראית נוירוטית לגמרי. האבא יושב שם בעיניים עצומות, פעם בכמה זמן פותח אותן ואחרי שנייה שוב סוגר. הדיון מתחיל, זה כנראה סוף של משהו שהתחיל בפעם הקודמת והכל נורא מקוטע וטכני כזה. כל הזמן רק ממלמלים מספרי סעיפים. אני מנסה לדמיין אותי ואת שקמה כאן באולם, אחרי שהבת שלנו נדרסה. אנחנו הרוסים אבל מחזקים אחד את השני, והיא לוחשת לי באוזן, “אני רוצה שהחרא הזה ישלם.” זה לא כיף לדמיין את זה אז אני מפסיק ומתחיל לדמיין במקום את שנינו אצלי בדירה מעשנים משהו ורואים איזה סרט על חיות במיוּט בנשיונל ג’יאוגרפיק. ואיכשהו אנחנו מתחילים להתנשק פתאום, וכשהיא נצמדת אלי בנשיקה אני מרגיש את החזה שלה נמעך על החזה שלי… “יא כלב,” אברי נעמד פתאום באולם ומתחיל לצעוק, “מה אתה מחייך? הרגת ילדה. מה אתה מחייך לי? בושה!” כמה מהאנשים מהמשפחה שלו ניגשים לכיוון שלנו ואני נעמד ועושה כאילו אני מנסה להרגיע את אברי. בעצם, אני באמת מנסה להרגיע את אברי.

עטיפת הספר

השופט דופק בפטיש וקורא את אברי לסדר. הוא אומר שאם לא יפסיק לצעוק אנשי משמר בית המשפט יוציאו אותו מהאולם בכוח, שזה נשמע כרגע כמו משהו הרבה יותר נעים מלהתעסק עם כל המשפחה של הדורס הזה, שכמה מהם עומדים עכשיו מילימטר מהפרצוף שלי ומקללים ודוחפים את אברי בכוח. “מחבל,” אברי צורח, “עונש מוות מגיע לך.” אין לי מושג למה הוא אומר את זה. אחד עם שפם גדול מוריד לו סטירה, ואני מנסה להפריד בינו לבין אברי וחוטף ראסיה בפרצוף. אנשי משמר בית המשפט גוררים את אברי החוצה. בדרך הוא עוד צורח, “הרגת ילדה קטנה. קטפת פרח. הלוואי שיהרגו גם לך את הילדה.” בזמן שהוא אומר את זה אני על הרצפה על ארבע. יורד לי דם מהאף או מהמצח, לא יודע בדיוק מאיפה אבל אני מטפטף. ובשנייה שאברי דופק את הקטע על זה שהלוואי שגם הילדה של הדורס תמות, מישהו מוריד לי בעיטה אחת טובה לצלעות.

איך שאנחנו מגיעים לבית של קורמן הוא פותח את המקפיא ונותן לי שקית של אפונה קפואה של סנפרוסט ואומר לי ללחוץ חזק. אברי לא אומר לו או לי כלום רק שואל איפה הגראס. “למה אמרת מחבל?” שואל קורמן, “אמרתי לכם בפירוש לפני זה, לא להזכיר את זה שהוא ערבי.” “‘מחבל’ זה לא גזעני,” מתגונן אברי. “זה כמו רוצח. גם במחתרת היהודית יש מחבלים.” קורמן לא אומר לו כלום רק נכנס לחדר האמבטיה ויוצא עם שתי שקיות פלסטיק קטנות. הוא נותן לי אחת ואחר כך זורק אחת לאברי, שבקושי מצליח לתפוס. “יש עשרים בכל אחת,” הוא אומר לי בזמן שהוא פותח את דלת הכניסה, “אתה יכול לקחת איתך את האפונה.”

למחרת בבוקר בבית הקפה שקמה שואלת אותי מה קרה לי לפרצוף. אני אומר לה שזאת תאונה, הלכתי לבקר חבר נשוי והחלקתי על צעצוע של הבן שלו בסלון. “ואני כבר דמיינתי אותך חוטף מכות בשביל בחורה,” צוחקת שקמה ומגישה לי את האספרסו, “גם זה קורה.” אני מנסה לחייך בחזרה. “תסתובבי איתי מספיק זמן ותראי אותי חוטף מכות גם בשביל בחורות וחברים וחתולים. אבל תמיד חוטף, אף פעם לא מרביץ.” “אתה כמו אחי,” ממשיכה שקמה לצחוק, “מהאלה שמנסים להפריד וחוטפים.” אני מרגיש את השקית ניילון עם העשרים גרם מרשרשת לי בכיס של המעיל, אבל במקום להקשיב לה שואל אם יצא לה לראות כבר את הסרט הזה על האסטרונאוטית שהלוויין שלה מתפוצץ והיא נתקעת עם ג’ורג’ קלוני בחלל. והיא אומרת שלא ושואלת איך זה קשור למה שדיברנו הרגע. “לא קשור,” אני מודה, “אבל זה נשמע מעיף. זה תלת־ממדי עם משקפיים והכל. רוצה לבוא איתי?” יש שנייה של שקט ואני יודע שאחריו יגיע ה”כן” או ה”לא”. בינתיים עולה לי שוב בראש התמונה הזאת. שקמה בוכה, שנינו בבית המשפט מחזיקים ידיים. אני מנסה לזפזפ ממנה לתמונה האחרת של שנינו מתנשקים על הספה הקרועה אצלי בסלון, מנסה ולא מצליח. היא תקועה לי חזק מדי בראש.

מתוך: עשרים סיפורים קצרים – במה סיפור קצר ע”ש עפרה אליגון, בעריכת עלמה כהן-ורדי ובהוצאת כנרת זמורה ביתן. הסיפור ראה אורבאנגלית בניו יורקר.