עומדים על הראש מאת ג’קי לוי

 

אנחנו לא מופתעים כשהמנהיגים שלנו מתנהגים מוזר. כי איזה אדם נורמלי ירצה לנהל את בית המשוגעים הזה?

הסרט “שעה אפלה” יצא ב־2017 ובאופן אישי טלטל אותי. קודם כל, זאת היתה הפעם הראשונה שיצאנו לסרט אחרי שהקטנה נולדה, וגם אם היתה תקלה טכנית והיינו מבזבזים שעתיים מול מסך שומם, הייתי נהנה מכל רגע. אבל הסרט באמת חזק. 

יש משהו מרשים בהחלטה של יוצרי הסרט להסתפק בסיפור כיצד ווינסטון צ’רצ’יל עולה לשלטון. ההמשך הדרמטי – כלומר, האופן שבו הוא מוביל לניצחון על גרמניה הנאצית, ובעצם להצלתו של העולם החופשי – נחסך מאיתנו. 

כל זה מונח שם כמובן מאליו. אנחנו אמורים לדעת את העובדה הטריוויאלית שאלמלא צ’רצ’יל, סביר להניח שכלל לא היינו מגיעים להתעסקות הנעימה בענייני בייביסיטר, קולנוע ופופקורן. בטח שלא עם כתוביות בעברית. ואחרי שאמרנו את מה שאין צורך לאומרו, מגיע הסרט ומתעכב לשעה קלה על דמותו של צ’רצ’יל עצמו, שאותו מגלם באופן מונומנטלי גארי אולדמן, שגם זכה באוסקר מוצדק על העבודה הזאת. 

ובכן אולדמן הוא לא בחור נחמד. שחקן מעולה, זה כן. נטייה לדמויות מוקצנות, גם זה נכון. אבל תכלס, מדובר ככל הנראה בשונא יהודים ובאוהד של מל גיבסון, ואני לא בטוח מה הגרוע יותר מבין השניים. 

העניין הוא שגם צ’רצ’יל עצמו הוא לא בדיוק התגלמות האביר המושיע יפה העין. צ’רצ’יל מוצג בסרט כמות שהיה. אדם גס ומקולקל, חסר נימוס או עידון כלשהו. גרגרן שעושה שימוש יתר בשלל הפונקציות של פיו. פה ג’ורה, כמו שאומרים בשכונה. 

ובכן, האיש שהמאה ה־20 חייבת לו כה הרבה היה אדם פסול לחלוטין, שתיין כפייתי וכמובן שוביניסט חסר תקנה, שאין דרך לסבול או לקבל בהבנה את ההערות שהוא זרק לעבר נשים. צ’רצ’יל הוא האחרון שמישהי תרצה לחתן איתו את בתה. או אחותה. 

יש מסורות עתיקות במקצוע המשחק ששואבות השראה תיאטרלית מבעלי חיים. אם גארי אולדמן שייך לאסכולה כזאת, די ברור שאת הדמות של צ’רצ’יל הוא החליט לבסס על החזיר. ולא חזרזיר חמוד של ספרי ילדים (כמו “אוליביה” הנהדרת), אלא יותר כמו החזיר של “דירה להשכיר”. 

וזה בתמצית מה שהופך את הבטן בסרט הזה – התיאור המפורט, האכזרי והחף מכחל וסרק – ובעברית: ללא איפור וללא פוטושופ – של גדול המנהיגים באמצע המאה הקודמת. הנה לכם האיש הנכון בזמן הנכון, וזה דיוקנו המחליא של מי שאחז בהגה בשעה האפלה ביותר, ואשר לו – לאדם בהמי כל כך – אנחנו חייבים תודה וברכה. 

במידה מסוימת, הסרט הזה מצביע על התפכחות הכרחית מאיזו אשליה ישנה שכולנו מתרפקים עליה. הרעיון של חברת מופת שמציבה בראשה איש מופת. מלך שהוא התגלמותם המזוקקת של מיטב הרעיונות שהממלכה נשבעת בשמם. 

אפשר כמובן לשאול כמה כאלה היו באמת בהיסטוריה. משה רבנו? ריצ’רד לב הארי? מהטמה גנדי? אבל הסרט לא שואל את זה, אלא מסתפק בתזכורת המצמררת שמכל בחינה שהיא נוויל צ’מברליין עולה על ווינסטון צ’רצ’יל. חוץ מהעניין הקטן ההוא עם הנאצים ועם הצורך הדחוף למדי לדאוג לכך שבריטניה והעולם כפי שאנחנו מכירים ומחבבים לא יירמסו מתחת לסוליות מגפיו הממוסמרות של היטלר. 

ובקיצור, הסרט הזה מעלה את האפשרות המבעיתה, והלא פופולרית, שיכול להיות שאנחנו חיים בסרט. הרי כמעט כולנו היינו מעדיפים את צ’מברליין. בטח בתור חתן לאחותנו. הוא ג’נטלמן. הוא ממלכתי ונעים הליכות. הוא לא עושה בושות ואין סיכוי שהוא שיכור כבר בסוף ארוחת הבוקר. 

אמנם נכון שהבחירה בצ’מברליין פירושה קטסטרופה היסטורית, אבל היינו מצביעים לו בכל זאת. כי לא פעם, בבואנו אל הקלפי, או סתם בוויכוח פוליטי, אנחנו מתבלבלים בין הצורך למצוא חתן לאחותנו האהובה לבין הצורך למצוא מישהו שינהל את בית המשוגעים הזה. 

בקטע הזה הציבור הישראלי נמצא במקום אחר. אולי זה רק נדמה לי, אבל רוב הישראלים שאני מכיר לא חיים באשליות בנוגע למידות האישיות של המועמד שהם עומדים להצביע לו. הם מניחים שהוא שקרן. או לפחות יודע לשקר בעת הצורך. 

הם לא מופתעים לגלות שרשימת התכונות שלו מכילה כמה וכמה מוזרויות מביכות. אחרי הכל, איזה אדם נורמלי ילך מלכתחילה למשרה כל כך לא נורמלית? ובנוגע לנהנתנות, הם מופתעים בכלל שמישהו חשב אחרת. 

רוב הישראלים מבינים שהם לא ניגשים לבחור חתן. גם לא שותף לטיול תרמילאים. הם צריכים למנות מנהל לבית המשוגעים. הם צריכים שמישהו יגרום לחמאס התקפי חרדה. לא ממש אכפת לנו איך, אבל אנחנו רוצים לראות דור של ילדים בעוטף עזה שבשבילו “צבע אדום” זו חתיכת נוסטלגיה נשכחת, כמעט פתטית. משהו כמו המילה “חוביזה” באוזניו של ילד ירושלמי.

רוב הישראלים נגמלו מהאשליות. היה פעם בן־גוריון. הוא יכול היה לעמוד על הראש וידעת ששום דבר מביך לא ייפול לו מהכיסים. והיה לוי אשכול. אבל אחרי בגין ושמיר, נגמרו ימי המנהיגים העממיים שגרו בקומה שלישית בלי מעלית וערבבו לבן עם ריבת תות. יחד עם הצניעות הלכה גם התמימות. ועם לכתן נשבענו להשתמש בהן רק ככלי בוויכוח הפוליטי. כלומר, כדי להאשים את היריב.

יד על הלב: מתי אנחנו באמת מתרגשים משקרים של פוליטיקאי? כשמדובר באחד שממילא לא התכוונו להצביע לו. ברגע שאחד כזה משקר, חצוף שכמותו, אז – אוהו – כולנו מתמלאים חרון מקודש, רושפים חמה צדקנית וקוראים לערוף את ראשו, לפסול את מועמדותו ובגדול. לשלוח אותו לעזאזל הווירטואלי של השִכחה והאלמוניות הנצחית.

אוהדי נתניהו מזדעזעים מהשקרים של גנץ, שאוהדיו מתפלצים מהשקרים של נתניהו. אלו ואלו יודעים שבעוד שבועיים אחד מהם ימנה את השני לשר הביטחון שלו. אז מה? אף אחד, מיותר לציין, לא יזדעזע מהאנשים שלו, אך זה לא ימנע ממנו לדרוש מכל היתר להזדעזע מאנשיהם. 

ולמה ככה? מאיפה המוסר הכפול הזה? האם אנחנו באמת כל כך צבועים? כנראה לא. אבל אחרי שהתברר סופית שלא צפויים בקרוב לא שלום, לא ביטחון, לא חברת מופת, לא ירידה במחירי הדיור, ואפילו לא איש קשוח שינהל את בית המשוגעים, כל מה שנשאר לנו זה הרצון הפשוט והכל כך אנושי לנצח בבחירות. או לפחות בוויכוח בסלון.

(איור: אלירן הרוש)

 

    

 

 

 

Leave a Comment