עכשיו מותר לדון בגרוש הבדווים/ דן גזית

 לקראת חקיקת “חוק פראוור”, וחידוש הוויכוח על קרקעות הבדווים בנגב, מזכיר הארכיאולוג מהנגב את מחקרו על גירוש הבדווים מחבל הבשור לאחר מלחמת העצמאות.

Slider (86) המאמר מבוסס על מסמכים ועל מחקרים מארכיונו של ד”ר חנינא פורת; על חקירותיי על חוקות-קרקע ותביעות-בעלות על קרקעות בנגב, במסגרת לימודַי לתואר השלישי באוניברסיטת ב”ג; ועל דיוני עם עו”ד ד”ר חליל אבו רביע ועם עורכי-דין מפרקליטות מחוז הדרום, העוסקים בנושא. בקרבות במצרים במלחמת העצמאות, התפלגו 15,000 הבדווים בחבל הבשור בין עוֹינים, פוסחים על שתי הסעיפים ומשתפי פעולה עם היהודים. לאחר הדיפת המצרים, ב”מבצע חורב” (דצמבר 1948), נותרו בבשור ובשוליו 15 קיבוצים עבריים זעירים, בקרב כ-5,000 בדווים. לאחר 8-7 חודשים נוסדו מול הרצועה עוד 5 קיבוצים ומושבים בודדים. במקביל שבו לנחלותיהם רבבת בדווים שנָסו מאזורי הקרבות אל מעבר ל”קו הירוק” והמתינו לתום הלחימה.

 הם אֵחרו: בהעדרם נערך מפקד-אוכלוסין, הם הוכרזו כ”נפקדים” משוללי-זכויות, והמדינה גירשה אותם אל מעבר לגבולותיהּ. בתום המלחמה הכריזה המדינה על האדמות שפונו זמנית על-ידי בדווים בקרבות כ”קרקע נטושה”.

 בשלב שני הופקע כל הנגב: רובו הוסב לשטחי-אימונים צבאיים, וישובים נבנו על כפרים נטושים ובקרבתם כדי למנוע שיבה של אוכלוסייה ערבית. כשבוע לאחר כיבוש באר שבע ב”מבצע יואב” (21.10.48), גורשו מעבר לגבול כל הבדווים שגרו בטווח 10 ק”מ מהעיר, וכל השבטים שמדרום-מערב להּ, עד חלוצה. חודש אחר-כך הוציא יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, פקודה חתומה לעקור ממקומם את “השבטים הידידותיים” ולהעבירם סמוך לגבול הגדה, צפונית לבאר שבע. בגירושים לקחו חלק יחידות דרוזיות. לאחר הקרבות חולקו 2 מיליון דונם מנחלות הבדווים בצפון הנגב, למשקי הצפון. חלק משטחים אלה הועבר יותר מאוחר למשקי הנגב, ולבעלי-זרוע יהודים שהעסיקו על אדמות אלה את בעליהן לשעבר, בתנאי אריסות. בתום מלחמת העצמאות נאסר על הבדווים להיכנס לבאר שבע, מרכזם המסורתי והכלכלי. גירוש 12 שבטים בין באר שבע לרצועת עזה לא הביא ביטחון לאזורנו: דרך חבל הבשור עברו תדיר שיירות מבריחים בין עזה לחברון וחוליות מודיעין של הצבא המצרי.

 ראשי המועצות האזוריות דרשו מהצבא למחוק את שרידי הכפרים בצפון-מערב הנגב, ששימשו מסתור למסתננים. גנבות, חבלות ופגיעות בנפש, היו לשגרה. באוגוסט-ספטמבר 1950 התברר כי בדווים ממטה העַזָאזְמה אחראים לסדרת מיקוּשים בנגב המערבי, שבהם נהרגו יהודים. בתגובה, גורשו אלפִים מבני העזאזמה אל מעבר לגבול מצרים. ארצות הברית והאו”ם שגרו מחאות, ו-13 בדואים נהרגו. 850 בדווים משבט א-סאני שהתגוררו בין חצרים לצאלים, שסירבו לעזוב את נחלותיהם ולעבור דרומה להר הנגב, גורשו, בספטמבר 1952, להר חברון. כדי להתגבר על בעיות הביטחון באזורנו חידש צה”ל הוראה ישָנָה בלתי-כתובה מיוּני 1948, כי בכל מפגש “חשוד” עם בדווים יש לירות כדי להרוג. כוחות צבא סרקו מידי-פעם את חבל הבשור כדי “לצוד” בדווים שחזרו לנחלתם, ולעתים מפגשים אלה הסתיימו בהרוגים בדווים. בראשית שנות ה-50 היו קיבוצים שהשתתפו ב”ציד”, בזזו עדרים וחרשו אדמות של בדווים, באישור צה”ל ובעידודו.

 בנגב לא נהגו בהֶסְדרי “טַאבּוּ” ו”קוּשַאנים”. בעיריית באר שבע המנדטורית שָכַן ארכיון ובו כל הֶסְדרי הבעלות וה”חזקות” המוסכמים של הבדווים במחוז. הארכיון הועבר לגנזך המדינה, לאחר מלחמת העצמאות, ושם “אבדו עקבותיו”…

 זו אחת הסיבות שעד היום אין הסכמה על בעלות הבדואים על כ-800,000 דונם בצפון הנגב. במשך השנים נערכו משפטים רבים לבירור תביעות-בעלות של בדווים על קרקעות אלו. בודדים מהם הסתיימו בקבלת התביעות או בפשרות-פיצויים, מאחר וחוקי הזכויות בקרקע בישראל אינם חופפים לחוקה המנדטורית ולחוקי הקרקע העות’מאניים שבשמם הוגשו התביעות, ומחוסר מסמכים.

 ב-15.3.12 ניתן פסק-דין עקרוני בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניין קרקעות אל-עראקיב (ליד רהט) של נורי אל-עוקבי. פסק-הדין קבע שהתובעים לא הצליחו להוכיח בעלות לפי חוקי הקרקעות.

 דן גזית ארכיאולוג וחוקר חבל הבשור, חבר קיבוץ גבולות

Leave a Comment