עם הראש בקיר מאת ג’קי לוי

 

שיהיה ברור, כינוי הגנאי “רפורמים” לא מתייחס רק לנשים אמריקניות עם כיפה וחיבה יתרה לקייל

לא פעם פונים אלי חברים וסתם אנשים טובים, ומתוודים כמה עמוק צערם על כך שהם לא רכשו השכלה יהודית מספיק עמוקה ורחבה. קשה להם להודות בכך, אבל הם לא מרגישים בני בית בין דפי התלמוד. הם אינם מבינים ארמית ובקושי מפענחים את כתב רש”י. “תבין”, הם אומרים לי בפנים נפולות, “ההלכה היא סינית עבורי, השיח הקבלי הוא ג’יבריש, וגם בתנ”ך אני לא יודע כלום”. הדברים נאמרים מתוך בושה גדולה וצער עמוק. ביומיום הם מסתדרים עם זה איכשהו, אבל יש רגעים בחיים, שבהם הריקנות והמחסור ממש מכאיבים. 

“מתי באמת זה תופס אותך?” אני שואל מתוך השתתפות אמיתית, “לפני הבר מצווה של הילד? ערב הימים הנוראים?” 

“תעזוב אותך בר מצווה, לקחנו די.ג’יי. אבל בכל פעם שמתפרסמת התבטאות של נשיא מועצת החכמים של ש”ס, אני אוכל את הלב שאני לא מבין יותר. אני קולט שיש כאן משהו יפהפה, עמוק. אין ספק שאני עומד מול גאונות, אבל אין לי את הכלים”.

אכן, מספיק להתבונן בדברים שהתפרסמו השבוע בעיתוננו: “בשביל מה הרפורמים צריכים את הכותל? מה יש לכם אתם בכותל? אתם מאמינים במי שנמצא בכותל? תלכו תעשו כותל איפה שאתם רוצים!” 

הדברים, כמובן, עמוקים מתפיסתו של סתם בן תמותה. כמה עדינות. כמה מורכבות. מילים נשגבות. הוד קדומים דק־מן־הדק שפוך על לשון הזהב של כבוד הרב, ומגלגל אותה כמעט לכדי שפת סתרים. זר לא יבין. אתה עומד ומשתאה. מבין היטב שאילו רק היית קצת יותר מלומד, אפשר שרבדים נוספים היו נחשפים לפניך.

ועכשיו ברצינות, קוראים יקרים. כי זה לגמרי לא מצחיק. אפשר לדבר ולנהל מחלוקת על כל דבר. זה חלק מהמשחק הדמוקרטי. אבל ההחלטה לבטל את מתווה הכותל נראית פחות כמו דחייה של הצעה ספציפית, ויותר כמו ביטול עקרוני של כל פשרה עתידית אפשרית. 

כאן לא יהיה מתווה מוסכם, נאמר השבוע. כאן יינתנו תכתיבים, ומי שייתן את אותם תכתיבים הם בדיוק הכוהנים הגדולים של חוסר הסובלנות. אלו שבשמם הותקפו באלימות נשים שהגיעו להתפלל בכותל. אלימות שקצת מזכירה את קבלת הפנים שחיילי צה”ל זוכים לה בשכונות מסוימות. 

האם זה הזרם היהודי שכולנו מפקידים בידיו את המפתחות, האם זה השיח שבחרנו בו? שיהיה ברור, כינוי הגנאי “רפורמים” לא מתייחס רק לנשים אמריקניות עם כיפה וחיבה יתרה לקייל. כרגע זהו הכינוי הקולקטיבי לכל מי שמסרב לציית: חילונים שיש להם עניין ביהדות. דתיים מודרניים. קונסרבטיבים. ואפילו מסורתיים שלא חושבים שתפקידה של האישה בטקס היהודי הוא להמטיר סוכריות מן העבר הלא נכון של המחיצה. כולם רפורמים. 

רוב הציבור בארץ רוצה שהילד יעלה לתורה בבר המצווה. אבל הוא לא רוצה להחביא את האימהות, האחיות והדודות מאחורי מסך כהה. כשהרב שלום כהן אומר “רפורמים” הוא מתכוון אל כל אלו. וכשאומרים “רפורמים” בש”סניקית מדוברת, הכוונה הפשוטה היא ל”בוגדים”.

אחינו החרדים הם זרם ביהדות. הם לא היהדות עצמה. החרדים הם זרם לגיטימי וראוי לכל הזכויות, אבל אין להם את הזכות להדביק שמות גנאי, ולהכתיב לכל שאר העם – בישראל ובתפוצות – את נוהלי ההתנהגות במקום הקדוש והסמלי ביותר לעם הזה. בטח שאין להם את הזכות לקבוע איך אני, אתה והוא נציין את האירוע המשפחתי הבא. 

התביעה החרדית לביטול המתווה לא באה ממקום של דיאלוג, היא באה ממקום של אולטימטום ו”דיר בלאק”. מספיק להציץ בדבריו של הרב כהן כדי להבין כמה הכלה וכמה הקשבה יש כאן. 

ואיפה אנחנו בכל הסיפור הזה, האם זה מה שאנחנו רוצים לקבוע? שהעולם החרדי (על יחסו לאחר, לאישה, לחייל במדים ולמזרחי) הוא היהדות האותנטית גרסת הבמאי? שדווקא מנהיגיו (שחלק גדול מהגיגיהם הם טקסטים בלתי נסבלים באוזניים ישראליות) יהיו שומרי הסף של המקומות הקדושים ושל היהדות עצמה? מה אנחנו אומרים על הזהות שלנו? והכי חשוב: דידנט דה ג’ואיש פיפל סאפרד אינאף?

ועכשיו חישבו על השורות ההיפותטיות הבאות: “מה החרדים טוענים, שהפארק שלהם? מה יש להם לחפש בפארק שלנו? מה אתם צריכים פארק? אתם בכלל מאמינים בטבע? תלכו תעשו פארק איפה שאתם רוצים ותעשו שם את הפיקניקים שלכם!”

אנשים מסוימים מסוגלים להוציא מהפה שלהם את הטינופת המילולית הזאת, אבל מה היינו אומרים אם מנהיג ואיש ציבור בכיר היה אומר אותן?

כשהנהגה עומדת מול מחלוקת מהסוג הזה, הדבר הפסול ביותר שהיא יכולה לעשות הוא לסכסך בין הצדדים. אז למה היא בכל זאת מסכסכת? כי זה הפתרון הקל והנוח. תנו להם להתכתש. החרדים יפסלו את כל היתר. הליברלים ישקעו בשנאת חרדים. והשלטון יתיישר עם אלו שהאיומים שלהם הכי משכנעים.

ועוד דבר אחד קטן ולא שייך, או בעצם כן: השבת שעברה היתה גם ראש חודש תמוז. אצלנו בבתי הכנסת נוהגים לומר את פרק התהלים “ברכי נפשי”. 

מאז שהקמנו קהילה ישראלית מאוחדת של ספרדים ואשכנזים, אנחנו קוראים את הפרק הזה בקול ובמנגינה, לפי המנהג הספרדי. כשהגענו לפסוק “ויין ישמח לבב אנוש”, הילדים בבית הכנסת התחילו לגחך. הזקנים לא ממש הבינו למה, אבל זה בעיקר מכיוון שהם לא כל כך בעניין של סטטיק ובן־אל. כשביררתי עם הדור הצעיר התרשמתי שהם בפירוש התפעלו מזה ששורות מתוך “טודו בום” כבר השתלבו בתפילה.

(איור: עציון גואל)