עריכה מתן חדד: “אנחנו צריכים להיות פה”: כשאימא תרזה הצילה ילדים במלחמת לבנון

הנזירה שהוכרזה קדושה הגיעה ב-1982 לביירות אחרי ששמעה כי יתומים לוקים בשכלם ננטשו בבית חולים במחנה הפליטים סברה. “אולי תתני עוד זמן לבגין?”, הפציר בה השגריר האמריקני שעמו תיווכה הפסקת אש, אך היא סירבה להתמהמה

אימא תרזה, שהוכרזה אתמול (ראשון) קדושה על ידי האפיפיור פרנציסקוס, התפרסמה בעיקר בשל פעילותה למען עניים בהודו, אולם שמה נקשר בתקופה מסוימת גם להיסטוריה של מדינת ישראל. הנזירה סייעה בתיווך הפסקת אש זמנית עם ישראל במהלך מלחמת לבנון הראשונה כדי לפנות כמאה ילדים ויתומים עם מוגבלויות מבית חולים פסיכיאטרי במחנה הפליטים סברה.

אמאל מקארם, בת למשפחה דרוזית מוכרת בלבנון, זוכרת את האירוע לפרטיו. באוגוסט 1982, כיתר צה”ל את מערב ביירות, במטרה להרחיק את אש”ף מהאזור, סיפרה לסוכנות הידיעות הקתולית AsiaNews. ב-10 בחודש קיבלה אימא תרזה שיחת טלפון מסוכנות הידיעות הצרפתית והגיעה במהרה לנמל ג’וניה. מקארם התקשרה אליה מתוך ייאוש גמור לנוכח מראות הגיהינום שנגלו לנגד עיניה: מאה ילדים מוסלמים הלוקים בשכלם ועם מוגבלויות ננטשו על ידי הצוות בבית יתומים במערב ביירות ללא אוכל, סיוע או אמצעים היגיינים, חלקם גוססים.

mother-tereza-1

(“אני חושבת שהכנסייה צריכה להיות נוכחת בזמן זה”. אימא תרזה בלבנון (צילום: אי-פי

אחרי שהגיעה לג’וניה, תרזה שוחחה עם כומר וקצין על מה שעתיד לקרות ביום הבא. “אני חושבת שהכנסייה צריכה להיות נוכחת בזמן זה”, אמרה תרזה לשני הגברים. “אנחנו לא עוסקים בפוליטיקה, ולכן אנחנו צריכים להיות נוכחים פה”. הכומר ניסה להסבירה לה את התנאים הקיצוניים בשטח. “לפני שבועיים נהרג כומר. יש כאוס שם, הסיכון גבוה מדי”. אימא תרזה הסבירה להם כי זאת חובתם.

“ביקשתי שתהיה מחר הפסקת אש”, אמרה לשניים. בדיעבד הסתבר כי כשהגיעה ללבנון פגשה את שגריר ארצות הברית פיליפ חביב. לפי עדים שנכחו בפגישתם, חביב אמר לה: “אני מאמין בתפילה, ואני מאמין שתפילה נענית. אבל את לא חושבת שפרק הזמן שנתת לראש הממשלה מנחם בגין להסכים להפסקת אש קצר מדי? לא כדאי להאריכו?”. הנזירה השיבה לו: “לא. אני בטוחה שמחר תהיה הפסקת אש”. ביום הבא, לפי מקארם, השתרר שקט בעיר.

mother-tereza-2

(“צוות הטיפול נטש אותם”. בית החולים הפסיכיאטרי במחנה סברה (צילום: אי-פי

מקארם סיפרה כי הנזירה סירבה לשתות מים או לאכול כריך. “היא סירבה להכול”, אמרה, שכן לא היה זמן לבזבז. “צוות הטיפול נטש אותם”, העיד בכיר בצלב האדום על מצב הילדים. “ההוספיס הופצץ והיו שם הרוגים. הילדים נותרו ללא טיפול, ללא אוכל. עד שהגיעה תרזה אף אחד לא קיבל אחריות עליהם”.

בדיווח של סוכנות אי-פי מ-15 באוגוסט 1982, נכתב כיצד על פניה המקומטות הפציע חיוך רחב כשנכנסה לבית החולים הפסיכיאטרי דאר אל-אג’אזה אל-אסלאמיה והחלה לחבק את הילדים, שהתקבצו בפינה על הרצפה. הנזירה, שזכתה בפרס נובל לשלום ב-1979, נעה בשקט בין הילדים, שגילם נע בין שבע ל-21, ולחצה ידיים למבוגרים שבהם.

mother-tereza-3

(“הכול היה קסום, מלא בנסים”. אימא תרזה (צילום: רויטרס

מרבית הילדים נראו לא מודעים למה שקורה סביבם. חלקם החלו לבכות. הנזירה ניסתה לנחם אותם, ואז החלו היא ועובדי הצלב האדום הבינלאומי להרים את הילדים, שרבים מהם לוקים במומים. כמה מהמבוגרים שבהם, אף שגם הם לוקים בשכלם, נלקחו כדי לסייע לטפל לצעירים יותר.

המטופלים הוכנסו לארבעה רכבי הצלב האדום ונלקחו מעבר לקו הירוק לבית הספר “ספרינג” שבמזרחביירות, מוסד שהוקם על ידי אימא תרזה שנתיים קודם לכן. כשנשאלה על תחושותיה, אמרה: “מעולם לא הייתי במלחמה לפני, אבל ראיתי רעב ומוות. שאלתי את עצמי, מה הם מרגישים כשהם עושים את זה. אני לא מבינה את זה. הם כולם ילדים של אלוהים. מדוע הם עושים את זה? אני לא מבינה”.

“הכול היה קסום, מלא בנסים”, אמרה מקארם. לא רק שהיא חצתה ממזרח ביירות למערב בלילה, היא הצילה ילדים במצב קשה מאוד. “היא לקחה אותם בידיה, ופתאום הם פרחו, הפכו למשהו אחר, כאילו היא נתנה להם מים או פרח. היא אחזה בהם והם שגשגו לחלקיק שנייה”.