פיליפינים, סין, סינגפור — מי המדינה שתתייחס אל הזר שאני בכבוד? מאת סייד קשוע

בדיוק כשהתחלתי לחשוב שאני צריך למצוא את המקום היחיד בעולם שמתייחס לזרים בכבוד, הם נתנו לה לשיר את ההמנון

זה היה ביקור קצר, קצר מדי. הבנתי את זה כשנפרדתי מאמא שלי בשדה התעופה בשיקגו. מחכה לה נסיעה ארוכה של כיממה. רק עליתי לאוטו לעשות את דרכי חזרה לעיירה ונקיפות מצפון ואשמה תקפו במלוא העוצמה. היא בכלל נהנתה? הייתי נחמד? נפרדתי ממנה כראוי?

עצב עמוק וערפל כבד ליוו אותי כל הדרך הביתה. ערפל שאי אפשר לראות ממטר. או ליתר דיוק, טווח הראייה הוא שתי עשיריות המייל, כך דיווחו ברדיו על מזג האוויר וקראו לנהגים לנקוט משנה זהירות. האמריקאים לא נוסעים עם אורות ערפל. ייתכן שהם לא יודעים שזה קיים, ואולי קיים נוהג מוסכם שלפיו לא מפעילים את פנסי הערפל, גם אם לא רואים דבר בכביש המהיר. ייתכן שזה מפני שאורות ערפל, בעיקר האחוריים, מסנוורים, חשבתי ותהיתי אם לנהוג כמו אמריקאי ולכבות את אורות הערפל, אבל זכרתי היטב עוד משיעורי הנהיגה שאורות ערפל מסנוורים רק כשאין ערפל.

לפעמים נדמה לי שלאנשים אחרים יותר פשוט בחיים, שיתר הנהגים בכביש המהיר לא מייחסים חשיבות כה גדולה לערפל הכבד, ורק אני, מחשב סכנות תמידי, מצפה לאסון בכל רגע. הרי זה רק עניין של זמן. אימצתי לי משאית שהחלטתי שהיא נוסעת במהירות סבירה ודבקתי בזנבה. אני אסע אחריה, במרחק מדוד, כזה שמאפשר לי מצד אחד לראות את פנסיה האחוריים ומצד שני מותיר לי מרווח לבלימה פתאומית.

נקשרתי למשאית וקיוויתי שהיא תאיר לי את כל הדרך חזרה הביתה. נלחצתי כשמכונית אחרת התערבה בקשר בינינו ונדחפה באמצע, אך ידעתי שהנהג יסתלק במהרה, שאין לו מה לחפש בקשר שלי עם המשאית שלפני.

Kashu-and-basketball

איור: עמוס בידרמן

“אתם חייבים לבוא כל קיץ”, אמרה אמא שלי כשראתה כמה נעצבו הילדים כשגילו שהיא כבר הולכת מכאן. “חודשיים לפחות, מה יש לכם לעשות כאן? הרמדאן יוצא ביוני. תעשו את רמדאן איתנו, תישארו בטירה עד תחילת הלימודים. ואם זה עניין של כסף, אני אשלם על הכרטיסים”.

“נראה”, אמרתי לאמא שלי. נראה. זו התחושה הכי חזקה שמלווה אותי כבר שנה וחצי. האם זה בכלל לגיטימי לא לדעת לאן אני הולך בגיל הזה? האם זה משהו מוסרי לעשות לילדים?

אבל איך אוכל לנבא את העתיד כשאני לא רואה ממטר? איך אדע כשמצד אחד המועמד המוביל של הרפובליקאים כאן יוצא בגלוי נגד המוסלמים באשר הם, ומצד שני קמים להם מפגינים בארץ נגד ערבים שרצו לבנות את ביתם בעפולה?

לפעמים אני תוהה אם יש מקום שמתייחס אחרת לזרים. מה עם סין, איך הסינים עם זרים? סינגפור?

ועוד לרוצח המוסלמי האחרון כאן קוראים סייד, לא סעיד — סייד. עד שהתחלתי להרגיש שאני מבין מי נגד מי כאן, הכל שוב מאיים להתפוצץ בפנים. לא צריך הרבה כשזה מגיע לשנאה. בני אדם מספיק טעונים.

הערפל התפוגג במעט כשהגעתי הביתה. הילדה כבר חיכתה מוכנה עם החליל שלה. “יש משחק היום”, היא אמרה.

“אני יודע, רגע, רק נכנס לשירותים שנייה”.

“אבל אנחנו מאחרים”.

לקח לי זמן להבין את המשמעות שמייחסים כאן לספורט, אפילו כשמדובר בקבוצת כדורסל של התיכון המקומי. תחילה זה נראה לי הזוי לחלוטין ולאט לאט התחלתי ליהנות מהמשחקים, להחליף ברכות עם קהל צופים קבוע שמגיע לאולם הספורט של בית הספר. בכל בית ספר יש שלוש קבוצות. לקבוצה הבכירה קוראים וארסיטי, ובימים שהיא משחקת מגיעים מאות רבות של מקומיים לעודד את השחקנים. הילדה שלי בתזמורת בית הספר, והם מנגנים בכל משחק בית. בנוסף לתזמורת יש קבוצת רקדניות וקבוצת מעודדות.

הגענו בזמן לבית הספר. בכניסה לאולם ניצבו שני שוטרים חמושים, שרק בירכו לשלום את הנכנסים. אבל שוטרים תמיד מפחידים אותי, לא משנה מאיזה מוצא הם, גדלתי לפחד משוטרים. אין ספק שיש נוכחות בולטת של שוטרים. מי יודע, אולי עוד מעט יתקינו גם גלאי פצצות בכניסה לקניונים ויציבו שומרים בכניסות למסעדות. אלוהים ישמור. ובכלל, איך זה לגור בפיליפינים?

האולם היה מלא עד אפס מקום. האורחים ביציע ממול הם קבוצת כדורסל מהעיירה הצמודה אורבאנה. גם הם הגיעו עם קבוצת מעודדות.

לפני תחילת המשחק התזמורת ניגנה את אותן מנגינות קבועות. הקמיע של בית הספר, גבר צעיר בגלימה וכובע מצחיק, רקד בתנועות מוזרות על הבמה. כשראיתי אותו בפעם הראשונה לא הבנתי מה הוא עושה שם, אחר כך הילדה שלי סיפרה לי שמדובר בתלמיד ושחקן פוטבול לשעבר בבית הספר שעבר תאונה באוטובוס, הפך לנכה ומאז אומץ על ידי בית הספר והקהילה. הוא תמיד שם, והוא האוהד הכי גדול של הקבוצה.

השחקנים נכנסו למגרש וזכו למחיאות כפיים חמות מהקהל. הילדה שלי עמדה על הבמה ובהפסקות שבין קטעי הנגינה שוחחה עם החברים וצחקה.

גבר מבוגר לידי אמר שראה אותי כמה פעמים ושאל אם יש לי ילד בקבוצה. “הילדה שלי בתזמורת”, אמרתי וקיוויתי שלא השמעתי שום מבטא אסור, מחווה בראשי לעבר הבמה. “באיזה כלי היא מנגנת?” הוא לא הרפה.

“חליל”, עניתי בקצרה. הגבר שלידי המשיך. “זה עושה פחות רעש מסקסופון כשהם מתאמנים בבית”, הוא צחק.

דגל אמריקאי גדול ניצב תמידית באולם הספורט. כמו לפני כל משחק, הכרוז בירך מישהו על תרומתו לקהילה, והקהל מחא כפיים כשנציג מבית הספר מסר פסלון קטן לאיש שנופף בידיו. עכשיו ההמנון, תמיד ההמנון, ותמיד אני עומד. אני לא שם יד על הלב, אבל רק מעטים עושים כך. השופטים תמיד שמים יד על הלב, וחלק מהשחקנים, לא כולם. אם כולם היו שמים יד על הלב בהישמע ההמנון, גם אני הייתי מצטרף.

כשמנגנים את ההמנון, הילדה תמיד מחפשת אותי במבטה, מוודאה שאני עומד בארשת של כבוד יחד עם כולם ולא מביך אותה בשל יחסי להמנונים באשר הם, שאותו היא מכירה. “את ההמנון הערב”, קבע הכרוז בקולו הרדיופוני והכריז את שמה של התלמידה שתשיר את ההמנון. שם שלא הותיר מקום לספק. בית הספר בחר השבוע בילדה מוסלמית לשיר את ההמנון. מחיאות הכפיים שהיא קיבלה, והקריצה של הילדה שלי בתום השיר, גרמו לי לחשוב לרגע שלפעמים העולם הוא לא כזה נורא.

 פייסבוק  טוויטר