פלאנט טרור מאת ג’קי לוי

על התקווה הישראלית (האנושית, אך המטופשת) שסוף סוף יבינו אותנו, ועוד מחשבות על הטבח בפאריס

התקופה המסוימת שבה הזדמן לנו לחיות, ובואו לא נתחיל לקרוא לה בשמות גנאי, הפגישה אותנו לא פעם עם זוועות ואסונות עוצרי נשימה. כולנו זוכרים איפה היינו ברצח רבין, וב־11 בספטמבר, ובאינספור מעשי טבח, וכולנו התחלנו בערך באותו רגע להשתמש במילה “צונאמי” שלא תמיד היתה חלק מהשפה העברית. אפשר לומר שאנחנו מכירים את הנוהל. את נחשול החרדה האפל והמתלהם. את חוסר האונים המוחלט שמתחלף מהר מדי במומחים עם קול סמכותי שיודעים בדיוק ותמיד בדיעבד מה היה צריך לעשות.

כל זה קרה כמובן גם אחרי הטבח ההמוני שפקד את פאריס בסוף השבוע האחרון. וכמובן, לכל אלו מצטרפת תמיד האיכות הייחודית של החוויה הישראלית, והיא התקווה (האנושית, אך המטופשת) שסוף סוף מישהו יבין משהו, כלומר אותנו. והתחושה האפוקליפטית העמוקה (והכוזבת) שתם ונשלם העולם כפי שהיכרנו אותו. הנה הנה הכל עומד להשתנות. לטובה או לרעה. מיותר לציין שזה אף פעם, אבל אף פעם, לא קורה.

אנחנו פשוט לא לומדים מהניסיון. ויש ניסיון ברוך ה’. דווקא אנחנו שמצפים מכל העולם להבין, לפקוח עיניים ולהסיק מסקנות, מתעקשים כמו גלמים להינעל על הריטואל הקבוע. אני עוד זוכר את לכידת הספינה קארין A, שגרמה גם לישראלים קרי מזג וענייניים בדרך כלל לצווח בפאלצט היסטרי שזהו זה. עכשיו חשפנו את פרצופו האמיתי של הטרור. מי זוכר את קארין A? מי בכלל סופר כמה פרצופים אמיתיים כבר חשבנו שחשפנו ושום דבר לא קרה. עלינו מדובר כאן, ולא נעים להודות, אבל ריטואל האסונות שלנו מבוסס על תמימותן המופלגת של אגדות ילדים. רק שם זה קורה. הרוע נחשף פתאום, ובן־רגע מצלצלים כל הענבלים ויורד סוף סוף האסימון – מה אסימון?! – מפל זהוב ועצום של אסימונים נופל מכל עבר בצלצול מתוק שהוא הוא המוסיקה השמיימית שהאוזן שלנו, הישראלית ושבעת האכזבות, מחכה לו כמו למשיח קטן.

אז לא. גם הפעם זה לא יקרה כנראה. בטח שלא בן־רגע. לא כל כך מהר אירופה תתהפך, וכשחושבים על כך נדמה לי שזה לא נורא. אף אחד מאיתנו לא יודע לאן תוביל המטוטלת של החרדה האירופית. גם אני כמובן לא יודע. אבל משום מה אני לא צופה טובות. ברגע שהם ישחררו עכבות ויקללו את היום שבו פתחו את ארצם לזרים, הם יתעבו את הזרים כולם. במקרים כאלה, מלמד הניסיון, היהודים תמיד בראש הרשימה.

planet-terror

כולנו שמענו השבוע כל מיני משפטים. חכמים יותר ומטופשים לא פחות. יומיים או שלושה אל תוך השבוע, הופיע על המסך עיתונאי צרפתי שכבר היה בעברו שבוי בזרועות דאעש. הוא נחשב מומחה לעניין, והמשפט שאמר לא יוצא לי מהראש. “דאעש” – הוא אמר – “זה לא אל־קאעידה… דאעש ממש אכזריים”.

הוא ביטא את המילים הללו כאילו אל־קאעידה הוא שמו של זן כלבים מתולתל וקומפקטי שאהוב במיוחד על נשות בתי הקפה בווינה. ואכן יש היגיון מסוים בטענה שאחרי דאעש, אל־קאעידה נראים לפתע כמו פיסת נוסטלגיה תמימה. ובעיקר לגיטימית. לא יכולתי שלא להיזכר באנשי החינוך הדתי שכתוצאה מאופנת הפאנק התחילו ממש להתרפק על הרוקנרול. אחרי שהצחוק המר קפא על שפתיי, נאלצתי להודות שבנקודה הזאת הטרור האיסלאמי עשה עבודה מעולה מבחינתו. בכל פעם שנדמה לנו שנשברו כל שיאי האכזריות והברבריות, מגיעה כנופייה חדשה, מרימה עוד קצת את הרף, מפקסת קצת יותר את עדשת המצלמה, וקובעת סטנדרטים חדשים. מספר הארגונים האלה מסחרר. אפילו בתחום הלבשת הילדים יש פחות מותגים בשוק, ואני לא חושב שיש בעולם מומחה שיודע לדקלם את שמות כל הארגונים. ומכיוון שאנחנו רחוקים מאוד מהסוף, כדאי שכולנו נפנים ש:

א. תיתכן אכזריות גדולה יותר. השד יודע מה זה יכול להיות. אולי קניבליזם. את זה עוד לא ראינו, אבל הכל פתוח ויש למה לחכות.

ב. יום יבוא ועוד נתגעגע לדאעש ולסרטוניו התמימים.

ג. האירופאים, בניגוד אלינו, לגמרי קונים את החלוקה המותגית הזאת. בזמן שאנחנו צועקים עד לב השמיים שזאת אותה הגברת, ואפילו האדרת די דומה, מתעקשים באירופה להבדיל בין ארגון המדינה האיסלאמית, האחים המוסלמים והג’יהאד האיסלאמי. כאילו מדובר בעולמות נפרדים.

  •  •  •

נוסטלגיה מקאברית. פעם, כשחטיפת מטוס עוד היתה מובילה לפעמים למשא ומתן ולא רק לפיצוץ לשם פיצוץ, היו ספטמבר השחור, והחזית העממית, והחבורה של קרלוס המסתורי. די למלמל את השמות האלה וכבר אני חושב על התוכנית “רגעי קסם” עם דן כנר. שירים ישנים ומתקתקים. אבל אז, כמו הכלאה חולנית בין “חד גדיא” לבין “שוליית הקוסם” צצו בחיינו התנזים, עז א־דין אל־קסאם וחללי אל־אקצא. גדודי פלוני בן אלמוני, וההברקה הגאונית מכולם – “הג’יהאד האיסלאמי”. וואללה? אלא איזה ג’יהאד?! הג’יהאד המקרוביוטי? בשלב הבא הגיע אל־קאעידה והפך את חיזבאללה לצוות הווי סולידי מהצפון, ואותו דבר עשו ארגון המדינה האיסלאמית וג’בהת א־נוסרה לכל מי שבא לפניהם. נדמה שבדיוק כמו בשיר ההוא רק הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו יוכל לשחוט את מלאך המוות.

מדרון הרצחנות התלול הזה מתרחש בניגוד גמור למה שקורה במערב. באירופה וגם כאן בישראל ילדים מסרבים לאכול טונה אם אין עליה סימן של דולפין בריא וצוהל. מיום ליום אנחנו נעשים יותר ויותר צמחוניים ורגע לפני גל הטרור הנוכחי עדיין התקוטטנו כאן על מנהג הכפרות הברברי. כמו תמיד, אלו שגינו את ההתעללות המסורתית בתרנגולות בקולניות הכי נחרצת הם אלה שנוטים להבין לליבם של הסכינאים ממזרח ירושלים. וגם זה לא עומד להשתנות בקרוב.