פסח אבל אחרת מאת אברום בורג

  האם ייתכן פסח בעל משמעות לאדם המודרני הגאול? לשם כך צריך להבין אחרת את יציאת מצרים ההיא

כבר אלפיים שנה אנחנו שואלים בפסח: ׳מה נשתנה׳, הגיע הזמן לשאול מה יכול וצריך להשתנות? במובן הפשוט ביותר פסח הוא יום העצמאות המקורי שלנו. חג לזיכרון השינוי הקיומי שלנו מעם עבדים ללאום משוחרר. ‘ליל הסדר’ וההגדה שבמרכזו משמרים כבר אלפי שנים את תודעת החג ומעצבים את אופיינו בהתאם. ההגדה הראשונית עוצבה כיסוד מתגונן ומתריס כנגד מציאות השיעבוד המתמדת של העם היהודי. אבותינו העבדים נגד פרעה, הפרושים של בית שני נגד המשעבדים הרומים מכאן והיריבים הנוצריים משם, האנוסים בספרד נגד האינקוויזטורים שלהם וכך מרביתה של ההיסטוריה היהודית. אלה נשאי  הזהות, התקווה והגאולה, הלעומתיים שלנו. לעולם במציאות של העדר ריבונות, תמיד אפופים בפחדים וחששות קיומיים כשפסח מסמל גם עומק השיעבוד וגם את גבהי התקוות.

באופן כל כך טבעי, אף אם קצת ילדותי, הוספגו הפסח ותכניו בתוקפנות מדומיינת שהחליפה כוח אמיתי. עשר מגפות מצרים מתנפחות בחצי הלילה הזה לכלל מאות נגעים וירטואלים. רק כדי להרגיש לרגע את אשליית עוצמתו של הכוח הריבוני ואת השליטה הפיקטיבית. את הדלת לפני “שפוך חמתך” אנחנו פותחים ברוב מהומה. מצד  הסימליות זוהי פתיחה המנסה להתחזות לרגע כחסרת פחד מפני כל אויב. אף שמצד האמת זהו למעשה מבע של פחד המבקש לוודא שאין מי משוטרי החרש של ה׳פרעה׳ המקומי אורב לנו מעבר לה. כך הפך דגם גאולת מצרים למסד המכונן של התודעה הלאומית היהודית, העבר מעצב כל הזמן את ההווה.

פסח של מרבית הדורות הקודמים היה התשובה לשאלה איך משמרים תקוות לאומיות לעצמאות וחירות בעידנים של שעבוד מלכויות, חורבן, אובדן הריבונות וגולה. מאליה עולה התהיה: מה משמעותה של חגיגה שכזו בדור הישראלי שמכריז על עצמו כי נגאל. דור שלא חושש לפתוח את הדלת ולצאת ממנה לכל שיחפוץ וחוזר בעדה כשמתחשק לו. בדור שכזה, צריך עתידו של הפסח  המוכר לנו להשתנות לחלוטין. כי חובה להודות כל עוד אנחנו חוגגים את החג בלי שינוי כאילו אנחנו עוד חיים בגלות, אנחנו מנציחים את כשלונה העמוק של הישראליות ביצירת תודעה יהודית חדשה.

שאלת הקיום של הדורות הקודמים היתה איך לשרוד, להתקיים ולהמשיך כנגד צר ואויב. והתשובה היתה פשוטה – “והיא שעמדה”! הקב”ה “מצילנו מידם” ושופך “חמתו על הגויים”. ובדורנו? נראה שאנחנו בראשיתה של תקופה בה שאלת השאלות תהיה האם העם היהודי יכול לשרוד ללא אויב חיצוני? בעוד רגע היסטורי, יכול ונמצא במצב ייחודי בתולדותינו – מרביתו המכריעה של העם היהודי תמצא מחוץ למעגלי האיום על חייה. חזרתנו אל ההיסטוריה העולמית יכול שתוכתר בהצלחה. האם יש לנו כלים להמשיך ולהתקיים כעם וכתרבות במצבי שלום, קבלה עולמית, רווחה ושיוויון? בלי לעומתיות מתמדת? תשובה אפשרית אחת היא – לא. העם לא ימשיך להתקיים אלא יתבולל ויטמע כמו עמים רבים הנטמעים ומתערבבים זה בזה עד לבלי הכר במציאות הרב תרבותית של ימינו.

Pessach

זה זמן לשינויאיור:עמוס בידרמן

אפשרות אחרת היא הסתגרות והגבהת חומות בין העם היהודי לשאר העולם תוך יצירת עימותים מתמידים ויזומים, שיוכיחו שוב ושוב את הטענה: “העולם כולו נגדנו”. וממילא פסח המודרני כמו אביו הקדמוני יהיה חג ההנצחה של העימות האינסופי בין ישראל לעולם. חג הבדלנות והפראנויה שחלקה בלבד מוצדק.

האם יש דרך נוספת? האם ייתכן פסח בעל משמעות לאדם המודרני, הגאול? לשם כך צריך להבין אחרת את יציאת מצרים ההיא. לא עימות לאומי פשטני ובריחת עם עבדים מתוך עם האדונים, אלא עימות יסודי בין השקפות עולם; נצחון זכויות האדם היחיד על תאוות הכיבוש והשררה המובנית של המדינה הכוחנית. כל הקריאה הגדולה ההיא “שלח את עמי”המהדהדת עד היום, לא הייתה מתאפשרת אלמלי תפיסת החירות של חמש נשים אמיצות. יוכבד אם משה, שהימרתה את פקודת ההשמדה של פרעה, שתי המיילדות שסייעו בידה, אחות משה שניצבה על שפת היאור כשמרטפית מקראית ובת פרעה שהצטרפה למרי ההוא. הן היו הראשונות להבין  את הדופק העמוק של לב הסוגיה והנהיגו את המהפיכה האנושית והפמניסטית הראשונה. עם פרעה שכזה: גבר עריץ, מוחלט ביכולותיו,  אנחנו לא קיימות, הן אמרו לעצמן אז. רק אם פרעה יוגבל, ועריצותו המוחלטת תישבר לרסיסים תוכל החירות שלנו לפרוץ. זאת חירות משוכללת של הגבלת מוחלטותו של השילטון. חירות של יחידים של ׳אחרים׳ בלעדיה לא היינו נגאלים ממצרים. בלעדיה לא יתוקן העולם מ׳המצריות׳ שבתוך כל אחד מאיתנו; המתבטאת בימינו בשיעבוד, אפליה ושנאה השולטים עדיין בהרבה מתחומי חיינו.  פסח כחג שיוויון הנשים הוא דוגמא אפשרית אחת לסמלי החג החדשים. פסח החדש אינו מבשר רק את הגבלת כוחו של החזק על מנת לפנות מקום לחלש. הבשורה שהוא נושא בכנפיו שורשית עוד יותר. רק שחרור “האחר” משיעבודי יביא לשחרורי מעבדותו. האדון והעבד, כמו האסיר והסוהר, שניהם כלואים. ורק ביום שבו נפסיק להיות כובשים נפסיק להיות נכבשים, כשלא נרצה להטיל אימה על כל סביבותינו נפסיק גם לפחד מכל העולם שסביב לנו.

לא צריך, אם כן, לחכות לשווא לאלהים שירד משמים ויושיע אותנו בעשר מכות מוזרות או פילאיות. פסח איננו יותר החג בו כל סדרי העולם ישתנו, כדי שלנו יהיה אך טוב ולכל יריבנו רק מכות ורעות. זה לא יקרה ולא צריך לרצות שזה יקרה כי בפסח החדש הכל צנוע יותר, חלקי יותר ומוותר הרבה יותר. פסח כחג של חוקה אוניברסלית של זכויות לכל. שאיפה ומחוייבות חגיגית למאבק למען מציאות כלל עולמית חדשה שבה עם לא יכבוש עם, אומה לא תשלוט באומה אחרת, אדם לא ידכא אדם, גבר לא יפלה אישה, הרוב לא יתאנה ל”אחרים” שבו.
פסח שיגאל בעצמו ויהפוך מחג של עבריים עתיקי יומין לחגיגת חירות כלל עולמית.

גילוי נאות.

את הרעיונות האלה כבר פירסמתי בכמה גירסאות בעבר. אז מה?! אם אפשר לשוב ולמחזר את סיפורי מצרים בכל שנה בדיוק רב, רצוי גם למחזר רעיונות עד שיקלטו ויהפכו למציאות. וכל המרבה הרי זה משובח. לא?!