פצצת אנרגיה צהובה מאת ניר וולף
“עדיין יש לי אנרגיה. כשזה יתחיל לדעוך, אולי אתחיל לחשוב על הגיל שלי. אני חושב שבתעשייה הגיעו למסקנה שאני לא רוצה לשחק יותר, אבל זה ממש לא נכון” • רגע לפני גיל 80, רוברט רדפורד מככב בסרט חדש וחולם להחזיר את הצופים המבוגרים אל אולמות הקולנוע
רוברט רדפורד. “אנשים חושבים שהכל בא לי בקלות, אבל זה לא נכון”
בגיל 79, רוברט רדפורד יודע שימיו ככוכב ענק שייכים לעבר. יש לו הרבה מאוד כסף, המון הערכה ומקום של כבוד בהיסטוריה של הקולנוע, אבל יש לו גם חשק עז להמשיך לשחק. זאת אומרת, לעשות כמה שהוא מסוגל.
“אתה הולך שלושים מטר, והם אומרים ‘אוקיי, קאט’, ואז אתה עושה זאת שוב, ושוב, ושוב. אתה מוצא את עצמך מצלם את הסצנה בפעם השביעית והשמינית, וזה לא פשוט”, סיפר רדפורד על סרטו החדש “דרך ארוכה”, שיוצא השבוע. “הצילומים היו קשים מאוד, פיזית. אבל זה חלק מהמחויבות שלך לתפקיד, שמגיעה ברגע שאתה ניגש לגלם דמות כלשהי. לא יכולתי לעשות זאת הפעם רק בעזרת הפרצוף שלי. הייתי צריך להשתמש בכל הגוף”.
זה בסך הכל סרטו הרביעי מאז 2007, ורדפורד מגלם בו מחבר של ספרי מסע, שהגיע לגיל פרישה ויוצא לטרק שחוצה את הרי האפלצ’ים – יותר מ־5,500 קילומטרים בתוך טבע פראי במזרח ארה”ב. מין דרך מקורית להתנתק מאשתו ומילדיו, ובעיקר מהשיגרה, שהחלה לכלול יותר מדי הלוויות של מכרים בני גילו.
התוכנית מסתבכת כשהוא נאלץ להתמודד עם חבר מהעבר (ניק נולטה), שמצטרף למסע ברגע האחרון ולא מפסיק להתווכח איתו. לא משנה איך תסתכלו על זה, זה סרט שמכוון לקהל צופים מבוגר, דור שכבר מזמן לא מוצא את עצמו בתוך עולם הקולנוע הנוכחי.
“אנשים מבוגרים די ויתרו על סרטים בימינו, כי הקולנוע לקח לעצמו כיוון צעיר – אפקטים מיוחדים, פיצוצים, התרסקויות, ועוד פיצוצים”, הסביר רדפורד בראיון ל”בריסטול פוסט”. “בתוך כל זה רציתי להוציא סרט ששם דגש על הסיפור ועל הדמויות, ולא מסתמך רק על אפקטים או מסך ירוק. אני חושב שסרטים מהסוג הזה יכולים למשוך אליהם קהלים חדשים, שיצפו בסרט ויאמרו לעצמם, ‘אני יכול להזדהות עם הדרך שהכל קורה בה עכשיו, ועדיין אני מסוגל לזכור איך הרגשתי כשהייתי צעיר’.
“הסרט עוסק במחשבה מה אתה מתכוון לעשות בזמן שנותר לך. האם אתה פשוט הולך לשבת ולחכות? דבר אחד שאתה בהחלט לא רוצה שיקרה לך זה שתהפוך להיות האיש ההוא, שיושב לבוש בחלוק רחצה על כיסא נדנדה במרפסת הכניסה של ביתו ואומר לעצמו, ‘הלוואי שהייתי כזה, והלוואי שהיה לי את זה’. כדי שזה לא יקרה גם לך, אתה צריך לקום ולהפיק את המיטב משארית חייך.
“אני וניק מגלמים אנשים שהגיעו לנקודה בחיים שבה הם כבר רואים את הסוף, והוא לא כזה רחוק. בשלב הזה כל מה שנותר להם הוא לירות את הירייה האחרונה, לעשות ניסיון אחרון לפרוץ את המונוטוניות ולשבור את המוסכמות: לבחון אם הם עדיין צעירים מספיק כדי לצאת ולעבור חוויה מסוכנת. מהלך כזה יכול לשנות עבורם את כל התמונה, וזה לדעתי המניע המרכזי של הדמויות בסיפור.
“עבורי, הסיכון היחיד האפשרי הוא הימנעות מלקיחת סיכונים. כי בסופו של דבר, סיכון הוא דבר שמניע אותך קדימה. לא צריך לקחת סיכונים כל הזמן, וברור שכאשר עושים את זה, נכשלים לפעמים. אבל כל עוד תמשיך לקחת סיכונים, דברים ימשיכו להתקדם עבורך בחיים”.
עם ניק נולטה. “אנחנו מגלמים אנשים שהגיעו לנקודה בחיים שבה הם כבר רואים את הסוף, והוא לא כזה רחוק”
את הספר שעליו מבוסס הסרט גילה רדפורד ב־2002. אחרי שרכש את הזכויות מהמחבר ביל ברייסון, הוא ייעד את תפקיד שחקן המשנה לפול ניומן, שותפו מ”קיד וקאסידי” ומ”העוקץ”; אבל ניומן הלך לעולמו ב־2008, ובסופו של דבר תפס את מקומו ניק נולטה (74).
הסרט הופק בתקציב זעום של 8 מיליון דולר. “האקלים השתנה”, מסביר רדפורד. “הסרטים היקרים – סרטים בסגנון שעושה טום קרוז – הם סרטי אקשן גרנדיוזיים, שמניבים הכנסות גדולות ומחזירים את ההשקעה. לכן כל האולפנים הגדולים פוסעים בדרך הזאת, ועל זה הם שמים את הכסף הגדול”.
השיכור של הקמפוס
רדפורד נולד בקיץ של 1936 בסנטה מוניקה, קליפורניה. היו לו יחסים מורכבים עם אביו, צ’רלס, שסבל מתסכול תמידי משום שהתקשה להתפרנס ממקצועו כרואה חשבון ונאלץ לעבוד כחלבן. אמו, מרתה, היתה מדענית במקצועה.
דווקא אחיו הגדול של אביו, דיוויד, שהיה ספורטאי מצטיין, שימש עבורו דמות אב ומודל לחיקוי. אבל הוא נהרג בקרב במלחמת העולם השנייה, מה שעירער את מצבו הנפשי של רדפורד.
הוא שיחק בקבוצות הפוטבול והטניס של בית הספר התיכון, הסתובב עם כנופיות רחוב, ואף נעצר פעם באשמת גניבת תכשיטים ופריצה לבתים כדי להשתכשך בבריכות פרטיות. “נכשלתי בכל מה שניסיתי לעשות”, סיפר בעבר. “עבדתי כנער ארגזים בסופר ופוטרתי. אבא שלי השיג לי עבודה במפעל, וגם משם פוטרתי”.
כשהיה בן 19 נפטרה אמו, אחרי סיבוך בלידת תאומים. “זה הרגיש לי כמו שכר ועונש, כאילו זה אסון שאני יצרתי”, אומר רדפורד. “הייתי צריך להתעלם מכל היגיון פשוט כדי שאוכל להמשיך בחיים הפזיזים הללו. הסתובבתי תמיד בתחושה שהמוות יושב לי על הכתף כל הזמן. הכלב שלי נדרס כשהייתי ילד, הדוד שלי מת במלחמה, אמא שלי מתה. האפילה כיסתה אותי”.
כדי לברוח מהדיכאון ומהעצב, הוא החל לשתות. נהג לגנוב בירות ממחסן של חברים ולפרוץ לבתים ריקים כדי להעביר בהם לילות של שכרות. באוניברסיטת קולורדו, שאליה התקבל על בסיס מילגת בייסבול, ראו בו סטודנט שאינו ניתן לשליטה ועלול להוות סכנה.
הוא נזרק מקבוצת הבייסבול, איבד את מילגת הלימודים, ולבסוף נזרק מהאוניברסיטה. “במקום להתמקד בבייסבול ובלימודים הפכתי להיות ‘השיכור של הקמפוס’, ולא לקח הרבה זמן עד שהעיפו אותי משם”, סיפר ל”פיפל מגזין”.
בגיל 20 החליט לעבור לאירופה ולהיות צייר. קרוב לשנה וחצי בילה ברחבי היבשת, השתלב בחיים הבוהמייניים ולמד על אמנות, פוליטיקה ותרבות. בפאריס התחבר עם קבוצה של צעירים בקומונה וצבר חוויות מכוננות.
“ראיית העולם שלי עוצבה אז. הייתי אמן צעיר, והעדפתי לצבור חוויות ולראות תרבויות מאשר לשבת בכיתה וללמוד. פגשתי הרבה מהגרים בזמן המהפכה ההונגרית באמצע שנות החמישים וראיתי את המדינה שלי מזווית אחרת. יכולתי לראות איך מסתכלים עלינו ממקומות רחוקים, וזה שינה לי את כל צורת המחשבה”.
כשחזר לארה”ב, התמקם בניו יורק והחל לקחת שיעורי משחק באקדמיה האמריקנית לאמנות הדרמה. הוא התאהב במשחק ובבחורה מורמונית, לולה ואן וגנן, שעזבה את לימודיה בקולג’ כדי להתחתן איתו ב־1958 בלאס וגאס. כעבור שנה נולד בנו הבכור, סקוט. המשפחה התגוררה בדירה גדולה במנהטן, ורדפורד החל להשתתף בהצגה חדשה בברודווי, “The Highest Tree”.
צלקת שלעולם לא תגליד
בערב קריר אחד, ב־17 בנובמבר 1959, נתן רדפורד נשיקת לילה טוב לסקוט, בן חמשת החודשים, והשכיב אותו לישון במיטתו. למחרת בבוקר מצאה אותו אמו ללא רוח חיים. הוא מת בשעות הלילה בעריסה, תסמונת שבאותם ימים אפילו לא היה לה שם. שוב חש רדפורד איך המוות מסרב להרפות ממנו.
“זה היה קשה מאוד”, סיפר רדפורד בביוגרפיה שלו, שיצאה לפני ארבע שנים. “היינו מאוד צעירים. קיבלתי את העבודה הראשונה שלי בתיאטרון, ולא הרווחתי מזה הרבה. לא ידענו כלום על מוות בעריסה, כך שהדבר היחיד שאתה חושב עליו זה שבטוח עשית משהו לא נכון. כהורה אתה מאשים את עצמך, זה יוצר צלקת שלעולם לא תגליד לגמרי. לא חיפשתי נפש תאומה שתכיל את הכאב שלי. העדפתי להתמודד עם הנושא הזה לבדי. הייתי ונשארתי זאב בודד”.
לרדפורד ולולה נולדו אחר כך שלושה ילדים משותפים. שאונה, היום בת 55, אמנית; ג’יימי (53) תסריטאי, במאי ומפיק; ואיימי (45), שחקנית ובמאית.
כשג’יימי נולד, שבעה שבועות לפני המועד המתוכנן, אובחנה אצלו מחלה שהובילה לבעיות נשימה קשות, שכמעט גרמו למותו. הרופאים נתנו לתינוק סיכויים של ארבעים אחוז לשרוד, אך הוא נלחם במשך חודש, עד שמצבו התייצב. גם לולה היתה במצב קשה בעקבות הלידה המסובכת, ורק אחרי כמה ימים יצאה מכלל סכנה.
רדפורד מיעט לספר על התלאות שעבר. בראיון שהעניק ב־1998 התוודה: “אנשים חושבים שהכל בא לי בקלות. זה ממש לא נכון. הדבר הקשה ביותר בעולם זה כשיש לילד שלך בעיות. קרו כל כך הרבה דברים במשפחה שלנו שאף אחד לא יודע עליהם. אני לא רוצה שיידעו עליהם”.
טרגדיה משפחתית נוספת שאיתה הוא מתמודד עד היום היא הרצח של סיד וולס, הארוס של בתו שאונה. וולס נמצא ב־1983 בדירתו בקולורדו, מרחק בתים ספורים מדירתה של שאונה, כשהוא ירוי בראשו. שותפו לדירה נעצר לתקופה קצרה, אך שוחרר בגלל מחסור בראיות שיקשרו אותו לרצח. רדפורד דחה את השתתפותו בסרט שבו היה אמור לשחק וטס לקולורדו כדי לנחם את בתו ולעמוד לצידה בהלוויה. “היא היתה מזועזעת ומבולבלת, ובמצב נפשי גרוע”, סיפר.
במשך שנים נאלצה המשפחה להתמודד עם חוסר הוודאות בנוגע לזהות הרוצח. הבלשים נהגו לעדכן את רדפורד בהתפתחויות, אבל רק בשנת 2010 הצליחו המשטרה וה־FBI להוכיח שהשותף לדירה הוא שירה בוולס. למרות פרס כספי על ראשו, הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. על פי ההערכות, ברח למקסיקו.
ב־1985, לאחר 27 שנות נישואים, נפרדו רדפורד ולולה. הם המשיכו להיפגש בבית החולים ליד מיטתו של ג’יימי, שסבל מבריאות רופפת ונאלץ לעבור ניתוחים רבים והשתלת כבד בגיל 30. ההשתלה נכשלה, והשתלה שנייה נקבעה כעבור שלושה חודשים.
“אלה היו 12 השבועות האיומים ביותר של חייו”, כתב מייקל פיני קאלאן, מחבר הביוגרפיה של רדפורד. ואולם הכוכב עצמו מסרב עד היום לספר מה בדיוק עבר עליו בתקופה ההיא. ההשתלה השנייה עברה בהצלחה.
“אבא שלי היה מאה אחוז מעורב”, סיפר ג’יימי לקאלאן. “הוא התייעץ לגבי כל אספקט שקשור לניתוח”. והאם לולה אמרה: “הורים תמיד יישארו הורים של הילדים שלהם, גם אם הם גרושים. במשך כל התקופה הקשה הזאת אני ובובי נשענו זה על זה בשביל התמיכה הרגשית”.
להישאר בפוקוס
קריירת המשחק של רדפורד החלה להמריא בתחילת שנות השישים, במחזה של ניל סימון “יחפים בפארק”. הוא השיג לעצמו גם כמה תפקידים קטנים בתוכניות טלוויזיה, וב־1962 רשם את הבכורה הקולנועית שלו כשהשתתף ב־”War Hunt”, דרמה אנטי־מלחמתית על מלחמת קוריאה.
הפריצה הגדולה הגיעה ב־1967, כשכיכב לצד ג’יין פונדה בעיבוד הקולנועי ל”יחפים בפארק”. כעבור שנתיים נבחר לשחק במערבון “קיד וקאסידי” לצד פול ניומן, שם גילם את דמותו של שודד הדרכים סאנדנס קיד – אחרי שג’ק למון, וורן בייטי ומרלון ברנדו ויתרו על התפקיד. “קיד וקאסידי” היה הסרט הרווחי ביותר של אותה שנה בארה”ב, ועבור רדפורד זו היתה קפיצת המדרגה שהפכה אותו לכוכב בינלאומי.
עם פול ניומן (מימין) ב”קיד וקאסידי” // צילום: איי.פי
נוימן ורדפורד חזרו לשתף פעולה ב־1973 בסרט “העוקץ”, שזיכה אותו במועמדות ראשונה לאוסקר ונחשב לסרטו המצליח ביותר בקריירה, עם הכנסות של יותר מ־150 מיליון רק באמריקה – פי 28 מתקציב הסרט. באותה שנה הוא כיכב גם בדרמה הרומנטית “כך היינו”, לצד ברברה סטרייסנד. בהמשך שנות השבעים שיחק בשוברי הקופות “גטסבי הגדול”, “שלושת ימי הקונדור” ו”כל אנשי הנשיא” על פרשת ווטרגייט.
ב־1980 ביים רדפורד את הסרט הראשון בחייו, “אנשים פשוטים”, על התפוררותה האיטית של משפחה ממעמד הביניים. הוא זכה על כך בפרס האוסקר הראשון שלו, כשהוא מנצח בדרך גם את מרטין סקורסזה, שביים את “השור הזועם”.
רדפורד החל לתמרן בין בימוי ומשחק, וב־1985 כיכב עם מריל סטריפ בסרטו של סידני פולאק “זיכרונות מאפריקה”. ב־1993 חזר שוב לתודעה עם הופעה בלתי נשכחת ב”הצעה מגונה” לצידם של וודי הרלסון ודמי מור, בתפקיד מיליונר המציע לזוג מיליון דולר תמורת לילה אחד עם האישה. ב־2001 כיכב בסרט “משחק ריגול” לצד בראד פיט, שיש הרואים בו את ממשיך דרכו של רדפורד בקולנוע. בשנה שעברה הוא השתתף בשובר הקופות “קפטן אמריקה: חייל החורף”.
“אני נהנה להופיע”, סיפר רדפורד בראיון שהעניק בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של הונגריה. “התחלתי כשחקן בתיאטרון, ואחר כך בסרטים, ותמיד הקפדתי להישאר בפוקוס על העבודה שלי ולהתמקד בדמות שאני מגלם. בגלל שהתחלתי את חיי כצייר, חשתי שהמשחק לא מספיק לי.
“עברתי לביים כי הרגשתי תסכול מחוסר היכולת שלי לספר את הסיפור בדרך שלי. תמיד הייתי חלק מנקודת מבט של מישהו אחר, ורציתי שתהיה לי היכולת לפעמים גם לספר את הסיפור שלי, כפי שאני רואה אותו.
“עכשיו, אחרי שביימתי במשך תקופה, שוב התחלתי להתגעגע למשחק. אני מתגעגע רק להיות שחקן וזהו, אבל אני לא חושב שזה אומר שוויתרתי על הרעיון להמשיך לביים בעתיד”.
עם אשתו סיביל זגארס. צעירה ממנו בעשרים שנה // צילום: GettyImages
שמחת תורה 2022
יהודה נוני צייר ואומן דיגיטלי בשלוב קנווס וצבעי שמן. מופיע בסדנאות של סמסונג בישראל ובניורק. נוני הוא המאייר של תכנית הטלויזיה של אברי גלבוע של מדד ישראל בערוץ 13 ומרצה על חיי האמנות של האוניברסיטה של בר אילן
<nuniy5552@gmail.com>;
OUR SITES אתרי מבט
פרשת וַישב
- מאת ניר ברוידא
ביושבי השבוע בחדר המתנה לשירות לקוחות כלשהו חזיתי באירוע שהשאיר בי טעם רע מאד. בחור צעיר חלף במסדרון והפטיר כלאחר יד לפקידת הקבלה: “מה קרה? מלא חרדים כאן היום, מה הם עושים פה?” ונעלם לו באחד ממסדרונות הבניין. הבטתי בצמד גברים חרדים שעמדו לידה בהלם ושתקו.
אין דבר מקטין יותר מלדבר על אדם בהכללה ובגוף שלישי, כאילו הוא לא ניצב כעת במלוא אנושיותו לפניך. זוהי תרבות הביטול במיטבה, לדבר על אדם ולא לחשוב לרגע שיש לו רגשות ושאולי ניתן לפנות אליו ולקיים איתו שיחה ומפגש.
תהיתי כיצד בחור כזה שנראה בסך הכל חייכן ואדיב עשה מעשה כזה כלאחר יד, ונזכרתי בפרשת השבוע שלנו אשר ממשיכה רצף המתחיל כבר בפרשת בראשית. רצף של מאבקי אחים ואחיות שבמרכזן הרצון לשלוט ולבטל את הצד השני לחלוטין.
פורסם באתר בינה
חדשות ישראל
- הקריפטו השבועי: המטבע שצמח ב-28% והפך לשלישי בגודלו בשוק - אייס
- אהוד, זמנך לא עבר: אהוד בנאי חוגג 70 שנה עם להיטים על זמניים - ערוץ 7
- ליאונל מסי: ברצלונה אופטימית לגבי החזרת הכוכב - וואלה! ספורט
- פרקליטו של רומן זדורוב: "לרומן קרה נס" - מעריב און ליין
- זימון השגריר, הצהרת ביידן: המשבר עם ארה"ב - והצעד שעשוי לסמן על הרגעה - ynet ידיעות אחרונות
אמת בסימן שאלה
פרשת הריגול התעשייתי, לכאורה, אחר אזרחים – תהיה חייבת להיחקר • בלעדיה, חלקים נרחבים בציבור יחשדו לנצח שמישהו מסתיר את האמת כדי להגן על עצמו • אבל את יכולות הסייבר חייבים לשמר • מי שייתן לאירועים האחרונים לפגוע בהן, ישלם מחיר גבוה פי כמה בעתיד
למה למשטרה לעשות באופן לא חוקי את מה שהיא יכולה לעשות באופן חוקי
נתחיל מהשורה התחתונה: פרשת הריגול התעשייתי, לכאורה, אחר אזרחים – תהיה חייבת להיחקר. לא משום שיש או אין בה ממש; על זה, לכאורה, אמורים להיות מסוגלים לענות כל צוותי הבדיקה הפנימיים, שעובדים בימים האחרונים בקדחתנות במשטרה ובפרקליטות. הסיבה לחקירה שתתקיים היא אחרת: אמון. בלעדיה, חלקים נרחבים בציבור יחשדו לנצח שמישהו מסתיר את האמת.
האיגרוף נותן לי ביטחון ודרך חיים”. פוקילה בזירה
צילום: Kimmo Räisänen ליה פוקילה, בתם של נורית מתל אביב ויוקה, איש האו”ם מפינלנד, היא התקווה החדשה של האיגרוף הישראלי • בת ה־18, שהחלה לייצג את ישראל עם מדליית ארד באליפות אירופה לנוער, מסתערת על אליפות היבשת עד גיל 22 ו”חולמת על מדליה אולימפית”
אם השם ליה פוקילה לא מצלצל לכם מוכר, או ישראלי, אתם לא לבד. המתאגרפת הצעירה, רק בת 18, כמעט אינה מוכרת אפילו בקרב חובבי הספורט האדוקים בארץ, אבל באוקטובר האחרון רשמה היסטוריה לאומית קטנה אחרי שהפכה לישראלית הראשונה אי פעם שמשיגה מדליה נשית באליפות אירופה לנוער באיגרוף, שנערכה במונטנגרו.
פוקילה, המתחרה במשקל של עד 70 ק”ג, זכתה באחת משתי מדליות הארד המחולקות בענף אחרי שניצחה ברבע הגמר יריבה מטורקיה והפסידה בחצי הגמר ליריבה אוקראינית, אבל היא ממש לא נחה על כפפות הדפנה. כבר בסוף השבוע הזה תעלה לזירה באליפות אירופה עד גיל 22 בקרואטיה, שם היא מקווה ללכת עד הסוף.
ג’יהאד 2.0: הטרור העולמי יצליח להרים ראש?
אל־קאעידה, טליבאן או דאעש – המומחים מאוחדים בדעתם שבהיעדר מנהיגות, ראש אסטרטגי או מדינה לפעול ממנה בחופשיות, יתקשו ארגוני הטרור העולמיים לשחזר את ההישגים של העשורים האחרונים • למרות זאת, גורמי ביטחון צופים עלייה בניסיונות לפיגועים מצד כל ארגון טרור אפשרי •
מנסים לשכנע שהם השתנו. לוחמי טליבאן ברחובות קאבול, בשבוע שעבר , צילום: אי.פי
הפיגוע שבוצע בשבוע שעבר בנמל התעופה בקאבול הימם את העולם. מעבר להרג ולתחושת ההשפלה, שקשה היה שלא לחוש גם אם אתה לא אמריקני, הפיגוע הזה העלה שוב לכותרות את הג’יהאד העולמי, ואם להיות מדויקים – את התחושה שמה שקורה כעת באפגניסטן הוא המבוא לשובו של הטרור הגלובלי, שהיכה במערב בעוצמה בשני העשורים האחרונים.
ייאמר מייד: לא מעט מומחים סבורים שההפך הוא הנכון. שהעולם השתנה, שהטרור השתנה, שאפילו אפגניסטן השתנתה, ושאסור להקיש ממה שקרה בראשית המילניום על מה שיקרה כעת.
צפוף: לוח השנה היהודי הוא חגיגה מטורפת של הליכה על הקצה
איך הפך פורים היהודי לקרנבל “ימי פורים”? אולי כי התבגרנו ונרגענו משנאות
עד דלא ידע. תהלוכת פורים
איך יודע יהודי שהוא מבוגר? כשהוא חוזר לאהוב את חג פורים. הפופולריות של החג הזה בלבבות חוגגיו היא מבחן גילאי ומעמדי. ילדים אוהבים את פורים, נערות ונערים מתים עליו, אבל אז הם מתבגרים ונכנסים ל־20 שנות תיעוב מזעזע, שבהן הכל מגעיל אותם: ההתחפשות הסאחית, הפראות המטרידה, הרעש, הפיצוצים ובעיקר – העובדה שבני הנוער אוהבים אותו. זו, כידוע, כבר סיבה לחשוב לגבי כל דבר שהוא רע ומיותר. אבל אז מתבגרים קצת, ומתחילים לאהוב מחדש את החג המתוק הזה. אפילו חוזרים להתחפש, להשתטות, לשלוח משלוחי מנות קונספטואליים ולארגן מסיבות קהילתיות ומשפחתיות.
צפוף: לוח השנה היהודי הוא חגיגה מטורפת של הליכה על הקצה
מאוזני המן ועד לעוגיות מאותגרות חמץ – כל מאכלי החגים שלנו הם קונצרט לאכילה רגשית
איור: נדב מצ’טה
למה אוכלים אוזני המן? שאלה מוזרה. באופן כללי, לוח השנה היהודי כופר באמונה (התפלה) שאכילה רגשית היא עניין מפוקפק. כל מאכלי החגים שלנו הם קונצרט לאכילה רגשית. אנחנו עושים עניין ממה שאנחנו לא אוכלים וממה שאנחנו כן. אנחנו אוכלים כי שמח ואוכלים כי עצוב. אוכלים כי אוהבים ואוכלים כי שונאים. כדי לזכור וכדי לשכוח, כי זה מסמל וכי זה בגימטריה, ולעיתים גם סתם כי טעים.
מסיבת חג מולד בדאונינג 10 בזמן הסגר מסבכת את ג’ונסון
יועציו של ר”מ בריטניה תועדו מתבדחים על אירוע שקיימו בלשכה בדצמבר אשתקד, בזמן שהממלכה הייתה תחת סגר כבד. ג’ונסון התנצל והודיע על בדיקה, ומקורבת שלו התפטרה, אך באופוזיציה דורשים ממנו להתפטר: “אחראי לאובדן אמון הציבור”. משפחות הקורבנות: “מכעיס ומביש”
ראש ממשלת בריטניה בוריס ג’ונסון התנצל היום (רביעי) והכריז על בדיקה פנימית בעקבות הדלפה של סרטון שבו תועדו יועצים בכירים שלו מתבדחים על מסיבת חג מולד בדאוניג 10 בשנה שעברה, בזמן הסגר. התיעוד שם קץ ליותר משבוע של הכחשות של ג’ונסון ושל שריו, שדחו דיווחים בכלי התקשורת שלפיהם עשרות אנשי צוות השתתפו באירוע ממושך ב-18 בדצמבר אשתקד.
כוח חשאי בצבא ארה”ב כתש את דאעש. הוא לא הבחין בין אזרחים ללוחמים
יו יורק טיימס חושף כי תא מיוחד, שחבריו היו לבושים על אזרחי ושקיומו לא מתועד ברישומי הצבא, אחראי לשורת פגיעות קשות באזרחים בסוריה במהלך המאבק בארגון. סירות של פליטים הופצצו, ומבנה מגורים הוחרב מבלי שהוכח כי הוא יעד אויב. “האנושיות שלהם נשחקה”
כוח חשאי ומיוחד של צבא ארצות הברית שפעל נגד ארגון “המדינה האסלאמית” (דאעש) בסוריה ובעיראק הרג מספר גדול של אזרחים חפים מפשע, וניסה לטייח זאת – כך נחשף אתמול (ראשון) בניו יורק טיימס. הכוח, “טאלון אנוויל”, פעל ממשרדים שגרתיים בסוריה ובעיראק בין 2014 ל-2019, אך קיומו לא מתועד ברישומים הצבאיים.
תקווה בקנטקי: ייתכן שמספר ההרוגים באסון נמוך בהרבה מההערכות
על אף שבתחילת האסון עלה חשש שמספר ההרוגים בו יגיע למאה, כעת אמר דובר מפעל הנרות שנחרב בסופה שכמות העובדים בו היתה קטנה משסברו, ולכן ההערכה הנוכחית עומדת על 50 הרוגים. במהלך עבודות החילוץ ביממה האחרונה אותרו 8 הרוגים, ו-8 נוספים עדיין מוגדרים נעדרים
שמונה בני אדם אותרו הלילה (שני) ללא רוח חיים בהריסות מפעל הנרות במייפילד, קנטקי, שנפגע מסופת טורנדו שפקדה את האזור בסוף השבוע. שמונה בני אדם נוספים עדיין מוגדרים נעדרים. דובר המפעל, בוב פרגוסון, הודיע כי בניגוד לדיווחים הראשוניים על חשש לחייהם של עשרות בני אדם שעבדו בו אותו זמן, נראה שמספר הקורבנות נמוך בהרבה. “אנו מודים לאל על כך”, מסר.
מהומות בירדן לאחר ש-12 שנות מאסר נגזרו על פוליטיקאי שאיים על המלך
אוסמה אל-עג’רמה, חבר פרלמנט שהודח, השמיע הצהרות בוטות נגד בית המלוכה הירדני וסמלי השלטון • בעקבות ההרשעה, בני שבט אל-עג’רמה החלו להתפרע מדרום לבירה עמאן והשליכו אבנים על שלטי חוצות עם תמונת המלך עבדאללה
המלך עבדאללה, צילום: צילום: אי.אף.פי
זעם בירדן אחרי שבית המשפט במדינה הטיל היום (רביעי) עונש של 12 שנות מאסר על חבר הפרלמנט המודח, אוסמה אל-עג’רמה, באשמת איום על חייו של המלך עבדאללה.
ראשית הפרשה בחודש מאי 2021. אל-עג’רמה הואשם כי הטיח עלבונות בעמיתיו בפרלמנט וסירב בהמשך להתנצל. בעקבות כך, ועדה פרלמנטית הצביעה בעד הקפאת חברותו בפרלמנט למשך שנה.
ארדואן: “הרצוג יגיע לביקור בטורקיה בתחילת פברואר
הרצוג וארדואן , צילום: אורן בן חקון, איי. פי, =
הנשיא הטורקי אמר בראיון לתקשורת המקומית כי הביקור “ייפתח דף חדש ביחסי טורקיה וישראל” • בירושלים טרם התייחסו לנושא
הנשיא הרצוג צפוי לבקר באנקרה ולהיפגש עם מקבילו הטורקי רג’יפ טאיפ ארדואן “בתחילת פברואר” – כך דווח הערב (רביעי) בתקשורת המקומית בטורקיה. “ביקורו (של הרצוג) צפוי לפתוח דף חדש ביחסים” נכתב בעיתון “דיילי סבאח” שיוצא לאור בטורקיה, אשר ציטט את הדברים מתוך ראיון שנתן ארדואן מוקדם יותר לטלוויזיה המקומית.
איני יכול עוד: אפילו עבור יוסי מזרחי, הבור של בית”ר גדול מדי
המאמן הוותיק, מי שגדל בבירה ועשה הכל בשביל הסמל, לא יכל לשאת את המצב הרעוע בו נמצא המועדון שהוא כל כך אוהב • וגם: פרידה ממאור בוזגלו
אוהדי בית”ר עם מזרחי מול הפועל. הם בטוח מבינים את מצבו, צילום: אלן שיבר
- יוסי מזרחי לא היה המאמן של בית”ר ירושלים, אלא הכומר שלה. כשבן אדם נמצא על ערש דווי, נוטה למות, מקובל להביא לחדרו כומר שיבקש עליו רחמים ברגעיו האחרונים, ודרך צלחה במעבר לגן עדן. כשאלי אוחנה קרא למזרחי לפני חודש וחצי לבוא ולהחליף את ארווין קומאן, הוא ידע שיוסי לא יגיד לא, כי הוא אחראי מדי, כי הוא חרד מדי, כי הוא מאלו שבאמת אכפת לו מבית”ר. מזרחי מכיר את הכדורגל פה כבר 60 שנה, מאז שהיה ילד. בשנותיו הראשונות בית”ר היה קבוצה קטנה בליגה נמוכה, אפילו לא הבכירה בעיר. אבל למזרחי יש חלק גדול בהפיכתה של בית”ר למעצמה מקומית. גם כשהלך למקומות אחרים, בית”ר הייתה ברירת המחדל שלו, תמיד בדק מה איתה ומה עשתה. הוא היה חייל שלה, בסדיר ובעיקר במילואים. אוחנה קרא לו ומזרחי אמר כן, גם כשהוא רצה להגיד לא.
עדות מצמררת ממחנה אושוויץ: “ראיתי איך נראה הגיהינום”
שאול שפילמן (90) ניצל 3 פעמים מתאי הגזים באושוויץ • את הימים הקשים שרד בזכות המחשבה: “זה רק חלום רע” • אך גם אחרי שעלה ארצה, נתקל במצוקה כלכלית ובביקורת קשה: “אמרו שהלכנו כצאן לטבח”
שאול שפילמן (90) נולד בווינה, בן יחיד להוריו. כילד הוא עבר את זוועות השואה, “חגג” את בר המצווה שלו באושוויץ, ניצל מתאי הגזים שלוש פעמים בדרך נס, ואיבד את הוריו ואת כל משפחתו במחנות. מסע ההישרדות שלו התנקז לשני משפטים: “כל עוד אתה נושם אתה חי”, ו”זה חלום רע שתכף יחלוף”.
“חיינו חיים טובים. אבא שלי היה מהנדס חשמל, ואמא שלי ניהלה את המעדנייה המשפחתית במרכז וינה. עם פלישת הנאצים ב־1938, ביום אחד החיים שלנו התהפכו. אבא פוטר, העסק והבית הוחרמו ונאלצנו לעזוב למחוז הראשון”. לשם הועברו כל היהודים. שם, במשך ארבע שנים וחצי, גר עם משפחתו, עד ספטמבר 1942.
ראש ממשלה צריך גם לדעת איך ללהק
עם כל הכבוד לדברים יפים שנעשו כאן בשנה החולפת, מי שמתיימר לנהל מדינה מורכבת כמו ישראל חייב לדעת גם איך לבחור את החבורה המצומצמת שיצאה איתו לדרך • ומה נסגר עם ישראלים שטסים עכשיו לטורקיה?!
אמנות הליהוק, צילום: נדב מצ’טה
קריסת ממשלת בנט־לפיד משאירה אחריה המון חומר למחשבה. האם הניסוי אכן נכשל? האם הכישלון היה ידוע מראש, ולכן חבל לחזור עליו אי־פעם בעתיד? ואולי היו אלה בעיקר כשלים בחישוב של עיתוי ובשלות, והניסוי פשוט הקדים את זמנו?
אני מניח שרבים מאיתנו ייקחו את הדיון (שוב!) לשאלת המנהיגות. זאת שאלה נצחית וגם די רווחית, כי היא מאפשרת לכנס עוד ועוד ימי עיון על מנהיגות, ולהציע סדנאות מנהיגות, סמינרים למנהיגות, הדרכה אישית למנהיגים בעיני עצמם, וכן ייעוץ, ליווי והעצמה לעוד ועוד אנשים שבחיים שלהם לא יובילו אף אחד לשום מקום טוב, אבל מוכנים לשלם לא מעט כדי לבדוק את זה מקרוב.
נופש יהודי הומייה
עם התחממות עונת הנסיעות, להלן מדריך בזק למטייל הנבוך – לפני ביקורת הדרכונים ואחריה • וכבונוס קבלו טריק מתוחכם שיסדר את הילדים המשועממים באינסטגרם
איור: עובדיה בנישו
הקיץ מתקרב, ואחרי השנתיים הקשות שעברנו עם הסגרים, הבידודים, המסיכות והבדיקות – לכולנו מגיעה חופשה עסיסית ורגועה.
חופי הארץ, יוון, טורקיה ואירופה הקלאסית רק מחכים שנגיע. אבל כדאי להזדרז לפני שחברות התרופות ימציאו איזו מגיפה, אבעבועות הקוף או קדחת ההיפופוטם, רק כדי שיוכלו למכור לנו עוד תרופות או סתם כדי שלמנהלים שלהם יהיה פחות צפוף בחופשה הקרובה.
מצד שני, נער הייתי וגם זקנתי, ולא כל החופשות הן תמיד תענוג כזה גדול. לכן, לפני שאתם מקבלים החלטה שאתם עלולים להצטער עליה, יש לבחון היטב את היתרונות והחסרונות של נושא החופש
לא, אדוני ראש הממשלה
פעם יאיר עשה הכל מצוין, אבל האתגר הגדול בחייו עוד לפניו • חילוני ודתייה נשואים באושר – זוהי לא בדיחה • ואת המאבק התמידי בכבישים אפשר לשפר במחווה פשוטה
איור: יהודה נוני, Nuni-art.com
ברכות לראש הממשלה יאיר לפיד. מי היה מאמין, יאיר, שיום אחד תהיה ראש ממשלה, ולו לכמה חודשים דחוקים ומציקים. פעם, מזמן, היינו שייכים לאותו חוג חברתי, אתה זוכר כמוני, ערבים על הגג של דני סידס, גיטרות, תמיר הרפז, ישראל ברייט, אורנה כהן (דץ), מנגנים ושרים מילים מטופשות מומצאות על המקום. היית הכי טוב בזה.
זכיתי להיות חבר שלך לאיזו תקופה, כשהיינו בני 20 וקצת. הייתי ירושלמי, דל אמצעים, גר בחדר שכור אצל קשישה קפדנית, מחמם ארוחות קפואות מאמא, די בודד בגדול, ואתה הכנסת אותי הביתה, ונתת לי להרגיש בנאדם שיש לו מקום בעיר הגדולה מדי. ונתת לי את האוטו שלך לנסוע לבקר את ההורים בירושלים, בידיעה שכל נסיעה בקסטל עשויה לחסל את מה שנשאר מהקונטסה המרוטה שלך. ונתת. כי אתה בנאדם נדיב. ראיתי במו עיניי, עוד לפני שנהיית יאיר לפיד.
עד ליום הבחירות יש לנו עוד הרבה לאן להידרדר
האם עוד נותרו בעלי זכות בחירה שמוחם לא נשטף, והם מסוגלים להתווכח בלי לחזור, כמו זומבי או תוכי, על כל אוצר המילים המחנאי מהפגנות בלפור או רעננה? • הימים הבאים, לקראת הבחירות, יהיו מלאים רעל וג’יפה וג’ורות ופייק מידע, ומי שיככבו בהם יהיו בעלי העור העבה והקיבה החזקה
איור: נדב מצ’טה
הימים שעוד נכונו לנו לא עומדים להיות תענוג צרוף. בפתח עומדים חודשים שבהם הכל ייפתח: ימ”חים וגם ג’ורות. מידע שהוא לא בדיוק מידע יישפך החוצה, וככל שיהיה רע – כך ייטב. בזמן הקרוב אפשר לשכוח משיקולים של חוש מידה, טעם טוב או יושר. שלא לדבר על הברק האנין של האמנות המילולית.
איפה… ישראל השרויה בתיקו כבד נגררת שוב לבחירות שותתות רעל וג’יפה, ומי שיככב בהן יהיו בעלי העור העבה והקיבה החזקה. חסרי הפילטר והבושה. אבל אחריהן – האם אני מחדש משהו? – שוב נצטרך לחיות יחד, לבנות קואליציות ולשתף פעולה.
Follow Us!