פרק ט’ \ בן אלידע

in פוליטיקה / on March 9, 2019 at 12:58 pm /

 

 

בוש הבן, נאמן לאידאולוגיה הרפובליקנית, התחיל ללא היסוס בתהליך של קיצוץ במסים, (בעיקר על בעלי ההון). הוא שלח לכל אזרחי ארה”ב החזרי מס רטרואקטיביים, חיסל את הרזרבות בתקציב שהשאיר לו קלינטון תוך מספר חודשים, והתחיל בתהליך של הגדלת מצבת החובות והגרעונות התקציביים של ארה”ב. בעקבות ההתנגדות בציבור למלחמה בעירק ובאפגניסטן, שהמפלגה הרפובליקנית בראשות בוש הבן הכריזו, והמצב הכלכלי המתדרדר, הצליחו הדמוקרטים להשתלט על הקונגרס ועל הסנט בבחירות ה”אמצע” של 2006. בוש נאלץ לסיים את שתי שנותיו האחרונות כנשיא, כשמולו קונגרס אופוזיציני, מצב שלא מאפשר לשום נשיא חופש פעולה ממשי.

בבחירות לנשיאות בשנת 2004, התייצב מול בוש הדמוקרט ג’ון קרי. גם קרי זכה ברוב קולות הבוחרים – ביותר מחצי מיליון קולות, אבל שיטת האלקטורים, העניקה לבוש את הקדנציה השניה. למעשה מאז נצחונו האחרון של רונלד רייגן ב 1986 , אף מועמד רפובליקני לא הצליח לקבל רוב “פופולארי”. בוש האב, בוש הבן, והנשיא הנוכחי, דונלד טראמפ, הפסידו את הבחירות על פי כל קנה מידה מקובל בעולם הנאור. טראמפ שזכה בבחירות של 2016, “הצליח” אפילו להפסיד בפער של למעלה משלשה מיליון קולות, (ויש אומרים כמעט חמישה מיליון).

הדמוקרטים הצליחו לשמור על הקונגס על שני בתיו במהלך 12 השנים 2004 – 2016.

מערכת הבחירות לנשיאות של שנת 2008, התנהלה בצל משבר כלכלי שלא היה כמותו מאז המשבר הגדול של תחילת שנות ה 30 של המאה הקודמת. מיליוני אמריקאים לא הצליחו לעמוד בתשלומי המשכנתא שלהם ונאלצו למסור את בתיהם לבנקים. האבטלה הרקיעה שחקים, הגרעון התקציבי הגיע לשיאים של כל הזמנים, (עד אז), וכך גם מצבת החובות של אמריקה. רק חולמים והוזים יכלו לקוות לניצחון רפובליקני בבחירות לנשיאות. ואכן המועמד הדמוקרטי, ברק אובמה, שהיה בנו של סטודנט אפריקני, שלו נישאה אמו הלבנה, ושנכנס להיסטוריה כהנשיא השחור הראשון שנכנס לבית הלבן הביס את הרפובליקני ג’ון מקיין. אובמה זכה בקול הפופולארי בכמיליון וחצי קולות בוחרים וגם ברוב אלקטורים מוחץ – שני רק לרוב של ניקסון, בנצחונו במערכת הבחירות השנייה שלו כנשיא.

 

 

 

אובמה יזכר לתמיד כמי שהצליח לחלץ את ארה”ב מהמשבר הכלכלי אותו ירש מבוש, וכמי שנתן לעם האמריקאי את מערכת הבריאות שלעד תישא את שמו: “אובמקייר”.

לפני ש”אובמקייר” הפכה לחוק, קרוב ל 50 מיליון אמריקאים לא יכלו, או לא רצו לרכוש ביטוח בריאות. חברות הביטוח הרשו לעצמן לדחות בקשות של אמריקאים שסובלים ממחלות, ואף לבטל פוליסות לחולים מבוטחים, שההוצאה עליהם, מבחינת המבטחים, חרגו מתקרה שאותה המבטחים היו מוכנים לשלם

למעשה הלא מבוטחים, הטילו עול כבד על משלם המיסים האמריקאי, שכן זה נאלץ לשלם את החשבונות הרפואיים שלהם בבתי החולים הממשלתיים – ציבוריים, באמצעות תקציב משרד הבריאות שמומן בכספי המיסים של האזרחים. רוב פשיטות הרגל של האזרחים האמריקים נבע מחוסר יכולתם לעמוד בתשלומים של טיפולים רפואיים שלא היו מכוסים על ידי ביטוח הבריאות שלהם. מספר פושטי הרגל ה”רפואיים”, הלך וגדל משנה לשנה. כמעט כל הצעירים מגיל 21 ומעלה, שהכנסתם לא אפשרה להם לרכוש ביטוח רפואי, לא נכנסו למעגל המבוטחים, והרבה תינוקות וילדים שנולדו עם מחלות או בעיות בריאות אחרות, מיצו את תקרת הכיסוי שחברות הביטוח היו מוכנות לממן להם בתוקף היותם מבוטחים בזכות הוריהם, והוצאו גם הם מהפוליסות של הוריהם. התינוקות והילדים האלה, על פי השיטה של טרום “אובמקייר”, לא היו מסוגלים למעשה לרכוש ביטוח רפואי כל שארית חייהם

חוק ביטוח הבריאות שהעביר אובמה, תיקן את כל העיוותים האלה, ועוד כאלה שלא מוזכרים כאן. הוא חייב את חברות הביטוח לבטח את כל אזרחי ארה”ב ללא כל קשר למצבם הרפואי. הוא חייב את כל האזרחים לרכוש ביטוח, וסבסד את אלה שהכנסתם לא אפשרה להם לרכוש ביטוח בריאות. הוא אפשר לביטוחים המשפחתיים לכלול את ילדי המשפחה עד לגיל 26, גיל שבו רוב הצעירים כבר סיימו לימודים והצטרפו למעגל העבודה. הוא ביטל את שיטת “תקרת” הכיסוי הביטוחי וחייב את חברות הביטוח לשלם את החשבונות הרפואיים ללא כל הגבלה. הוא הכיר בתשלום הביטוח הרפואי כהוצאה לצורך חישוב מס ההכנסה, מה שיצר מצב שלפיו מי שלא רכש לעצמו ביטוח רפואי, שילם יותר מס הכנסה – מה שנחשב בעיני הרבה אמריקאים ל”קנס” שהוטל על מסרבי רכישת הביטוח

“אובמקייר” הייתה רחוקה מלהיות מושלמת. אובמה עצמו הכיר בכך כשאמר שהחוק הזה הינו רק צעד ראשון בדרך להשמת ביטוח רפואי ממשלתי לכל, והוא מהווה פשרה

 

 

שאפשרה למספר רפובליקנים להצטרף לדמוקרטים בהצבעתם, כדי להעביר את החוק בשני בבתי הקונגרס

הרפובליקנים מאז לא חדלו מלדבר נגד “אובמקייר” והתחייבו לבוחריהם לבטלו בהזדמנות הראשונה שתהיה להם, בדיוק כפי שהתנגדו בכל תוקף לחוקים סוציאליים אחרים, החל מחוק הביטוח הלאומי, חוק המדיקייר, חוק 12 שנות חינוך החובה חינם, החוק שאוסר על יום עבודה של יותר מ 8 שעות. החוק שאוסר העסקת ילדים. חוק שכר המינימום, ועוד הרבה חוקים שנראים, כמובנים מאליהם למי שנולד וגדל באמריקה, ולמעשה כולם חוקים שהתקבלו על ידי הדמוקרטים במהלך המאה העשרים.

אובמה העלה את הכלכלה האמריקאית על פסים של צמיחה. במהלך שש השנים הראשונות של תקופת כהונתו, התאוששה הכלכלה פלאים, וגרף הירידה באבטלה הלך וירד מחודש לחודש באופן רציף.

הרפובליקנים, שלא הצליחו להפנים את העובדה שנשיא דמוקרט ושחור יושב בבית הלבן, לא הפסיקו בנסיונותיהם להקטין ולבטל את תדמיתו בגסות חסרת תקדים. הם האשימו אותו כמי שזייף את תעודת הלידה שלו ושלמעשה הוא נולד בקניה, ארצו של אביו, בטענה שמי שלא נולד על אדמת אמריקה לא יכול לפי החוקה לכהן כנשיא. הם הפיצו עליו שמועות שונות ומשונות, כמו למשל שהוא מוסלמי בסתר, ושהוא שתומך בטירור המוסלמי, תוך הבלטה של שמו האמצעי: “חוסיין”. הם העיזו אפילו להפיץ שמועות שהוא בעצם הומוסקסואל, התקיפו אותו בקריקטורות שהציגו אותו כקוף שמטפס על עצים, ועוד ועוד. לא היה נשיא בהיסטוריה האמריקאית שספג כל כך הרבה הסתה ושנאה מצד הרפובליקנים כמו אובמה

בבחירות האמצע של ארבע שנות כהונתו האחרונות, “הצליחו” הדמוקרטים השאננים להפסיד את השליטה בקונגרס על שני בתיו לרפובליקנים. אלה התחילו מיד במאמצים לבטל חלק מהשגיו של אובמה, במיוחד את חוק הבריאות שלו. למרות שהשקיעו בנושא מאמצים לא מעטים, הם נחלו תבוסה אחרי תבוסה עד שהתייצב לימינם נשיא חדש, דונלד טראמפ שמו ועד בכלל.

המשך בשבוע הבא.

 

Leave a Comment