פרשת בלק והאתון

המלאך, בלעם ואתונו. (צויר בידי גוסטב ז’אגר, 1836)

פָּרָשַׁת בָּלָק היא פרשת השבוע השביעית בספר במדבר. היא מתחילה בפרק כ”בפסוק ב’ ומסתיימת בפרק כ”הפסוק ט’. בחוץ לארץ, בשנים שבהן יום טוב שני של שבועות חל בשבת קוראים את פרשת בלק ביחד עם פרשת חוקת.

הפרשה עוסקת בעיקרה בסיפור נבואותיו של בלעם בן בעור, שזומן על ידי בלק מלך מואב כדי לקלל את עם ישראל. בסוף הפרשה מופיע גם חטא בעל פעור ופעולת הקנאות של פינחס. לרוב קוראים את הפרשה בשבת שלפני שבעה עשר בתמוז.

תוכן עניינים

בלק מודאג מבואם של בני ישראל לתחום ארצו ושולח שליחים להזמין את בלעם לקלל את ישראל. בלעם מסרב לשליחים בטענה שאלוהים מתנגד ללכתו איתם. בלק שולח שליחים נוספים ובלעם עונה להם: “אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה’ אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה.” לבסוף יוצא בלעם לארץ מואב לאחר שקיבל את התנאי שהציב לו אלוהים באותו לילה, לפיו יאמר רק את אשר ישים אלוהים בפיו.

אתונו של בלעם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרך למואב מופיע מלאך הניצב בדרכו של בלעם. המלאך אוחז חרב בידו במטרה להרוג אותו אך בלעם אינו רואה אותו וממשיך לרכב לכיוונו. אתונו לעומת זאת רואה את המלאך ומפחדת, כתוצאה מכך היא סוטה מהדרך. בלעם, שאינו מבין את פשר התנהגותה המוזרה, מכה אותה בכדי להשיבה אל הדרך. המלאך מוסיף וחוסם את דרכו שוב, גם בפעם השניה והשלישית האתון מנסה להתחמק ובלעם מוסיף להכותה. בפעם השלישית מתרחש מחזה ניסי כאשר אלוהים פותח את פי האתון אשר מסבירה לבלעם את פשר התנהגותה המוזרה. שיחת האתון ומפגש בלעם עם המלאך כפי שמופיעה בתורה:

וַיִּפְתַּח ה’ אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא. וַיְגַל ה’ אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה’ נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה’ עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי. וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי.

המלאך שולח את בלעם לדרכו ומזכיר לו לומר רק את דברי אלוהים.

משלי בלעם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלעם נפגש עם בלק ומורה לו לבנות שבעה מזבחות ולהקריב עליהם שבעה פרים ושבעה אילים, כדי שרוח הנבואה תשרה עליו. למורת רוחו של בלק ובניגוד לתוכניותיו, בלעם מרעיף על עם ישראל נבואות ברכה ושבח במקום לקללם. לאחר שבלק מביע תרעומת, בלעם מודיע שוב ושוב על כוונתו לומר רק את הדברים שאלוהים שם בפיו. התרחשות זו חוזרת על עצמה שלוש פעמים. לאחר שבלק מצהיר על אכזבתו בפעם השלישית, מוסיף בלעם עוד נבואה שעיקרה תחזיות על עתיד העמים באזור.

חטא בעל פעור וקנאת פינחס[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – חטא בעל פעור

בסיום הפרשה מתואר חטא בעל פעור: בני ישראל חוטאים בקשרים לא רצויים עם בנות מואב ואף משתחווים לאלוהי מואב. בעקבות כך פורצת מגפה בעם. פינחס מקנא לאלהים ודוקר ברומח מנהיג ישראלי שזנה עם מדינית לעיני העם, ובעקבות כך נעצרת המגפה.

Leave a Comment