פרשת בלק: מי אתה בלעם בן בעור?

העלילה המפותלת והאירונית שנבנתה סביב דמותו של בלעם מלמדת מסר מקראי חשוב – גם עובד האלילים החזק ביותר לא יכול לעמוד בפני ה’

פרשת השבוע מביאה לנו את אחד הסיפורים הצבעוניים ביותר בתורה. מפגש של שרים ומלך, נביא וקוסם, מלאך-ה’ ואתון מדברת, במערכת בנויה היטב של ספרות מקראית נבואית מתובלת באירוניה הומוריסטית; מה עוד צריך לבקש?

במרכז העלילה עומדת דמותו של בלעם בן בעור “הַקּוֹסֵם” (יהושע יג, כב), איש מקצוע מיוחד שנשכר על ידי בלק בן ציפור מלך מואב, לקלל את ישראל.

כדי להבין את דמותו של בלעם, גיבורה הראשי של העלילה, יש לזכור שהיא אינה הסיפור היחיד המספר על בלעם. בסיפור הבא בתורה, שלפי השערת התעודות שייך לרצף סיפורי אחר – הכהני, מיוחסת לבלעם מזימה אחרת להזיק לישראל (לא, טו-טז):

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה, הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה? הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה’ עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה’!”

המזימה להכשיל את ישראל באמצעות פיתויין של נשות-מדין ולגרום למגפה – מיוחסת לבלעם, ועל כן הוא נמנה בין ההרוגים במלחמת הנקם – “…וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב” (שם, ח). דמות בעלת שם דומה מאוד, נחשבת גם כן למייסדת המלוכה בארץ אדום (בראשית לו, לא-לב):

וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָבָה.”

הכתובת המסתורית

הנה כי כן, אנו מוצאים את הדמות הזו, בדרגות משתנות של פיתוח עלילתי, בתפקידיה הדרמטיים בעיצוב המרחב הקרוב לישראל: בסיפור שבפרשתנו מסתייעים המואבים ביכולותיו המאגיות בנסיונם להיפטר מישראל; בסיפור הבא, שמתחיל בסופה של הפרשה ונמשך אל פרשת פנחס, המדיינים ניסו להסתייע בו למטרה דומה, אך בדרך אחרת – בלעם הוא שידע כי הפיתוי לעבודת אלילים (“מַעַל בַּה’ עַל דְּבַר פְּעוֹר”) יגרום למגפה, וניכר מכאן שגם פה הוא בקיא בדרכיו של האל ויודע לתמרן אותן נגד אויביו.

בסיפור שלישי, בלע(ם) בן בעור הוא מייסדה של ממלכת אדום. במואב, במדיין ובאדום, בידיעת דרכי האל או ביכולת מאגית לקלל באמצעותו – בלעם מקבל תפקיד מרכזי מאוד במסורות השונות, ועל יסוד מרכזיות זו ניתן להבין יותר טוב את דמותו בסיפורנו.

תמונה זו על דמותו של בלעם קיבלה העשרה משמעותית נוספת בשנות השבעים, כשחוקרים הולנדים וישראלים פרסמו ממצא מרעיש. בשרידי מקדש בחורבת דיר-עלא שבירדן, המזוהה עם העיר המקראית סוכות, נמצאה כתובת בניב ארמי הכתובה בדיו על גבי טיח. הכתובת אמנם ניזוקה מאוד, אולם לאחר עמל רב היה ניתן לשחזר חלקים ממנה, והיא מזכירה את “בִּלְעָם בָּר בְּעֹר, אִשׁ חָזֵה אֱלָהִן” (בלעם בן בעור, איש חוזה אלהים)!

הכתובת מספרת על נבואת פורענות שראה בלעם בר בעור, שדומה למסופר על בלעם אצלנו (כב, כ) “וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה” – “וַיֶּאֱתוּ אֵלוֹהִ אֱלָהִן בְּלֵילָה” (ויבואו אליו אלוהים בלילה). גם כינויו של בלעם – “אִשׁ חָזֵה אֱלָהִן”, מזכיר מאוד את דבריו על עצמו בתורה: “מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה” (כד, טז).

בלעם המזועזע מחלומו בוכה וצם, וכשבני עמו שואלים אותו לפשר מעשיו הוא מספר להם את נבואתו, ובה מתוארים חורבן ונטישה – “בַּאֲשֶׁר רְחֵלִן יָיְבֵל חֹטֶר – אַרְנָבִן אָכָלוּ” (במקום שבו יוביל המטה את הכבשים, ארנבים יאכלו) ומזהיר אותם “שְֹמָעוּ מוּסָר” (כך!).

קיומו של נביא ידוע בסביבתנו דוברת-הארמית שגם הוא נקרא בלעם בן/בר בעור, וגם אליו בא אלהים בלילה ומדבר עמו, מאוד מחזק את הרושם שבלעם היה ידוע בכל סביבות ישראל, ויוחסו לו נבואות ומעשים נוספים, שיש להניח שחלקם הגדול כלל לא הגיע אלינו. כבר חז”ל תיארו כך את בלעם ודרשו (ספרי דברים, פיסקא שנז, י):

ולא קם נביא עוד בישראל כמשה – בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. ואיזה זה, זה בלעם בן בעור”

שלושה מכשולים

בלעם הוא הדמות האולטימטיבית, אפוא, של נביא ארמי, נביא שאינו ישראלי, המוכרת בלבנט. מן הסיפורים השונים עולה כי הוא עמד מאחורי מזימה כנגד ישראל – מזימה המשלבת בתוכה את יכולותיו המיוחדות כאיש חוזה אלוהים, כזה היודע את דרכיו של האל: מזימה אחת, בסיפור שבפרשתנו, היתה להשתמש בכוחותיו כדי לקלל את ישראל בשם אותו אל, והמזימה השניה, שמתגלה בפרשה הבאה, היתה להביא מגפה על ישראל – לא באמצעות קללה בשם ה’, אלא בעזרת הסתה לעבודת אלהים אחרים.

המעשה שבפרשתנו בנוי, אם כן, מעשה-חושב: הנביא הנכרי האולטימטיבי, היודע יותר מכל את דרכיו של ה’, בונה את מזימתו מתוך דו-שיח כמעט מסחרי מול האל – הוא מנסה לשדל אותו שוב ושוב לאפשר לו לקלל את ישראל, וחושב כי הצליח במשאו ומתנו, שכן עמדתו של ה’ “נסדקה” – הוא איפשר לו ללכת לאחר שבתחילה סירב. בשלב זה בלעם משוכנע בכוחו המיתי, זה שזיכה אותו באגדות למשך דורות.

אולם בלי שבלעם מבחין בכך, דרכו אל בלק עוברת שלושה מכשולים – הוא נדרש לשתי נבואות ולאחר מכן להתגלות של מלאך-ה’ המבהירים לו כי “אַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה” (במדבר כב, כ). בעודו משוכנע בכוחו, לפני התגלות המלאך, הוא פוגש באירוע אחר הנשנה שלוש פעמים – בלעם מכה את אתונו “שָׁלֹשׁ רְגָלִים” (כב, כח), ובדיוק אז, למרבה האירוניה, ה’ מעניק לאתון יכולת מילולית והיא נוזפת בבלעם, שמגלה מיד כי אתונו רואה את המלאך שהוא עצמו היה עיוור אליו!

גם המשך העלילה מתפתח במבנה “משולש”, וניסיונותיו של בלעם לקלל את ישראל בעזרת שבעה מזבחות ובכולם “פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ” (כג, א; יד) נשנים ומשתלשים, כפי שמסכם בלק בשאט-נפש: “לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ – וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים!” (כד, י).

מבנה העלילה המושתת על שלשות של אירועים מגלה, אם כן, סיפור מפותח ומסודר מאוד, הבנוי במעין השתקפות: מול שלוש הבהרותיו של ה’ לבלעם כי הוא לא יקלל את ישראל אלא ינבא רק את דבריו, עומדים שלושת הניסיונות הכושלים של בלק לעורר את קללת בלעם בעזרת סדרת קרבנות מיוחדת. בתווך, בסופה של השלשה הקודמת, קבועות שלוש המכות שבלעם מכה את האתון, עד שהוא מגלה את מגבלות כוחו הנבואי – ה’ יכול לשלול ממנו את כוחותיו ולהעניק אותם, למרבה האירוניה – לאתון.

מסר מקראי חשוב

הנחת היסוד שתוקף חלקו השני של הסיפור, שבו בלעם מנסה לקלל את ישראל בעזרת מיצוב ייחודי של מזבחות וקרבנות, היא הנחה מאגית באופיה – בלעם מנסה את כוחו כקוסם, כפי שהוא מכונה בספר יהושע, המסוגל להתגבר על האל, לרמות או להשקיט אותו באופן זמני בעזרת הקרבן המאגי. כבתמונת מראה לחלק הראשון מסתיימים צמדי שלושת-האירועים באופן אירוני – בלק שהיה בטוח כל כך בכוחה של המאגיה קיבל את ההיפך מרצונו, והוא סופק את כפיו ביאוש.

ההקבלה האירונית לא משתמשת בדמות בלעם, הנביא הארמי הידוע, רק כדי למשוך את הלב, אלא מלמדת בכך מסר מקראי חשוב – גם המאגיה החזקה ביותר, וגם האדם בעל הרוח העוצמתית ביותר, אינם יכולים לעמוד בפני ה’.

דווקא בלעם, הנחשב בכל הסביבה לנביא וקוסם רב-כוח, הוא זה שבחרה התורה להציג באירוניה גמורה בסיפורה, סיפור שבו בלעם הגדול מתגלה בשיא עליבותו מול ה’, הבהמה זוכה לכוח נבואי עדיף על אדוניה, והמאגיה שבה האמין בלק מתהפכת על פניו.

התורה מבססת כאן את אמונת הייחוד הישראלית בצורה חדשנית, אפוא, ומלמדת כי כל הידע האנושי שנצבר לגבי דרכיהם של האלים, ידע מהסוג שיוחס לבלעם – מיותר לגבי ה’ אלהי ישראל, הגדול מכל מאגיה, ושכל כוחות נביאי העולם כפופים לו.

האמת על העולם האלילי מתגלה דרך אירוניה – האלילות אינה מסוגלת באמת להעצים את האדם יותר מן הבהמה, או לבחור בברכה על פני הקללה. המפתח לברכה, אך גם לנבואה, ואפילו לאנושיות עצמה – נמצא באמונת ישראל, האמונה בה’.

אלון ברנד

אתרמידה

Leave a Comment