פרשת בלק: רק בגלל הרוח,  מאת הרב דויד סתיו

parshat-balak

 שבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת “בלק”, שדומה כי נלקחה ממהדורות החדשות האחרונות. השנה הארבעים למסע עם ישראל במדבר, ערב הכניסה לארץ ישראל, אחרי מות שניים מתו

שלושת המנהיגים הוותיקים, מרים ואהרן.

משה נותר לבדו ומוליך את העם למלחמה מוצלחת עם סיחון ועוג מלך הבשן. פרשתנו מתחילה לספר על אדם העונה לשם בלק בן־צפור, הרואה את ניצחונות ישראל על עמי האזור בעיניים כלות ומתחיל להיכנס ללחץ.

בשלב ראשון הוא מבקש לאחד כוחות ופונה לשם כך לזקני מדיין. חכמינו מספרים על מערכת יחסים עוינת ששררה בין מואב למדיין עד אותה העת, אבל הפחד משתק ומאחד.

תוכן הקריאה של בלק לשליטי מדיין מעורר חלחלה: “ויאמר מואב אל זקני מדיין, עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה”. אין כאן הבעת חשש שמא ישראל יכבשו את ארצם וינשלו את האזרחים ממקומותיהם חלילה, הם כנראה יודעים שישראל נצטוו לא לכבוש את מואב, אך בהחלט מומלץ לעורר סלידה מהיהודים אם אפשר. וכך בלק משווה עם שלם לבהמות המלחכות עשב; זה דימוי מציק שנודף ממנו ריח עז של אנטישמיות ושנאת זרים.

האם זו הדרך היחידה לגייס את תמיכת מלכי מדיין להילחם בישראל? לא ברור. בינתיים מקבל בלק קידום והופך מאדם נטול תואר למלך המואבים, וכך מספר המקרא: “ובלק בן־צפור מלך למואב בעת ההיא”, כלומר בעקבות הצלחתו לאחד את הכוחות נגד ישראל הוא הפך למלך.

מדוע באמת פונה בלק דווקא למדיין? ההיגיון אומר שמואב הנתון במצב מלחמה עם מדיין לא יפנה דווקא אל גדולי אויביו כדי להילחם בישראל. ייתכן שהיו לכך סיבות פוליטיות שלא ידועות לנו, אולם לחכמינו היה ברור כי הסיבה המרכזית היא “כיוון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו מנהיגם של אלו במדיין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו. אמרו אין כוחו אלא בפיו, אמרו אף אנו נבוא עליהם באדם שכוחו בפיו”. כלומר, אחרי סידרה של ניצחונות בקרבות עושה בלק תחקיר מודיעיני על המנהיג הישראלי משה. הוא מגלה כי בעברו גדל הלה במדיין, ועל כן הוא מבקש מזקני מדיין מידע על אופיו וכוחו. התשובה שהוא מקבל מפתיעה. החברים מהמוסד במדיין אומרים לו שכוחו של איש זה הוא בפיו, ועל כן הם מחליטים להעמיד כנגדו אדם אחר שכוחו בפיו.

משה מוזכר בתורה כמי שהוא כבד פה וכבד לשון. איך אפשר להגדיר את האיש הזה כמי שכוחו בפיו? הרי לא מדובר בנואם כיכרות או בדרשן מפורסם.

¬ ¬ ¬

דומה שמסתתר מאחורי המדרש הזה רעיון עמוק. בעברית שלנו הביטוי “כוחו בפיו” מתייחס למי שמדבר בצורה יפה ובהירה, ששפתו מושחזת ומלוטשת. לא כך אצל חכמינו: הכוח בפיו של אדם משמעו כי הכוח נמצא ברוחו ולא בעוצמתו הפיזית.

הפה הוא הכלי שבאמצעותו מתרגם האדם את מחשבותיו לפני שהוא מוציאן לפועל בעולם המעשה. אנשי מדיין מבינים שרוחו של משה היא המניעה את התהליכים הגדולים שאליהם שותף עמו וזה מה שמנחיל לו ניצחונות. לכן ההמלצה המיידית שלהם היא לשכור את בלעם שגם כוחו בפיו.

גם בימינו אל לנו לזלזל באלו שכוחם בפיהם. קרבות ההסברה שמנהלים נציגי ישראל בעולם, כמו גם הארס והתעמולה, מהווים חזית לא פחות חשובה מלוחמי הצנחנים או מיחידות הסייבר. כוחה של מילה לא מתבטא במרגמה אחת פחות. מילים חודרות לנשמות האנשים, שאחר כך יתרגמו זאת לשנאה שתוליד את הירייה. הדיבור הוא הכלי שבו מיתרגמת הרוח הפנימית לשפת המעשה. הניצחונות מושגים פיזית בשדה הקרב; הרוח והעוצמה המוסרית הן שיאפשרו לקרב להתרחש ולהיות מוכרע. זה כוחו של משה, זו היתה מחשבתו השטנית של בלעם, וכך ניצחנו בעבר ובעזרת רוחנו גם בעתיד. שבת שלום!