פרשת חצי האי היווני מאת ג’קי לוי

הותרנו מאחור את תיירי ה”הכל כלול” ויצאנו למקום שאנחנו לא יודעים איך לבטא את שמו

למה יוון? שאלו אותי כמה חברים. מה זאת אומרת למה יוון? קודם כל כי יוון היא ההפך מטורקיה. לא יודע מה איתכם, בטורקיה הנוכחית ובגלגול הזה אני כבר לא אצא לחופשה. אז למה לא יוון? חוץ מזה יוון נמצאת בדיוק במצב הכלכלי האידיאלי לתייר. בכלכלה אני לא מבין, אבל עם חובות יש לי ניסיון מסוים, ואני יודע כמו שכולכם יודעים שלהיות חייב חצי מיליון שקל זה חתיכת משקולת, אבל להיות חייב מיליארדים זה דווקא די משחרר. היוונים הם עם חכם והם מבינים שמזה הם כבר לא ייצאו. ולכן מאוד נעים שם. וגם זול.

למעשה הייתי יכול להסתפק בתשובה הזאת, אבל האמת היא שתמיד הוקסמתי מארצות וממקומות שבהם צמחו אגדות מסתוריות. זה לא לגמרי מופרך לשער שיש קשר בין נוף מסוים לבין סוג הסיפורים שמתפתחים בו. המבנה הטופוגרפי והצמחייה המקומית, טיב המים וסגנון הארכיטקטורה, איכות התאורה והפסקול של הטבע מכתיבים איפה יפליג הדמיון ויתור אחר מחוזות הפנטזיה והפלא, ואיפה אפשר לצפות לכל היותר לדיווחים יבשושיים ומטילי שעמום.

זה לא סוד שלסקנדינבים, ליוונים ולהודים יש מיתולוגיות עשירות וסיפורי עם שלא ייאמנו, ואילו עמים אחרים – לא נרד לפרטים, לא נעליב ולא נתנצל – יצרו אפוס שנראה כמו דו”ח מבקר המדינה. זה לא יכול להיות מקרי שדווקא בפראג צמחו אגדות הגולם ובבריסל, שגם בה לא חסרים גלמים, זה לא קרה. למקומות האגדיים אני רוצה לנסוע.

עם כל הכבוד, לפי מה נקבע לאן רוצים לטייל? לפי הדילים?! לפי התקציב? סתם נחזור כמו תוכים על החופשה של החברים שלנו ונמשיך לקושש מהם טיפים ולאכול אבק? מגיע לנו יותר!

ובקיצור, יוון היא ארץ האגדות והמיתוסים. והיא זולה. והיא גדולה מספיק כדי שכל סוגי הישראלים יצליחו למצוא בה את כל סוגי החופשה שהם חולמים עליהם, בלי שיצטרכו להיפגש ולו לרגע אחד זה עם זה. היא לא רחוקה בכלל, הטיסה נמשכת בדיוק כמו השהייה בדיוטי פרי, וזאת פרופורציה שאנחנו תומכים בה בכל לב.

נכון, לרגעים אתה מרגיש שנשארת בארץ. יוון היא ים תיכון. יש רגעים, וגם טמפרטורות, שממש מזכירים את יפו. המאפה הלאומי שלה הוא סוג של בורקס (שאותו ככל הנראה תרמו ליוון היהודים הספניולים שהגיעו אליה אחרי הגירוש). יוון היא גם גברים גוצים בגיל העמידה שיושבים בגופייה במרפסת או בחצר בדיוק כמו בחולון או בחדרה.

הצמחייה מזכירה את הגליל והמוסיקה מזכירה את סרנגה. בדיוק כמו אצלנו, עדיין מסתובבים שם טיפוסים שנושאים שמות פרטיים עתיקים שעלולים ליצור ציפיות. יש שם בחורים בשם אריסטוטלס שבחיים שלהם לא פתחו ספר, וברנשים שקראו להם פיתגורס למרות שהם לא יכולים לספור את האצבעות בלי מחשבון. וגם לנו, ברוך ה’, יש כל מיני משה ושמואל שלא ממש עומדים בציפיות. לא כל דוד הוא מלך ולא כל אלברט הוא איינשטיין.

יוון דומה לישראל, והיוונים דומים לנו. אבל מה לעשות? בחולון או בחדרה מעולם לא התרוצצו סוסים מכונפים. נכון, גם אצלנו פה ושם נלחמים במדוזות, אבל זה באמת לא אותו דבר. כשאצלנו סיפרו את הסיפור המדהים ועוצר הנשימה על חמישה רבנים שישבו בבני ברק וסיפרו ביציאת מצרים עד שכולם אמרו להם “חלאס!”, ביוון ידעו לספר על אלים מתקוטטים, ענקים קטנוניים ומפלצות מרהיבות שהן אריה מצד האבא ופרה הולנדית מצד האמא. ולשם החלטנו שנוסעים השנה.

jacky-levi-8-7-2016

אבל לא סתם. יוון של האיים היא מלכודת תיירים משומנת ומשומשת. כשיש לך ארבעה ילדים, משכנתא ויומן צפוף ועצבני, אתה לא מסוגל לשאת את המחשבה על חופשה מאכזבת. לכן הימרנו על חצי האי פיליו, או פיליון. שבועיים לפני הטיסה עדיין לא שמעתי מימיי על המקום הזה. וזה כבר מצא חן בעיניי. כמו ישראלי טוב גם לקח לנו כמה ימים להבין איך מבטאים אותו נכון, וכשאתה לא סגור על שם המקום, יש סיכוי טוב שהוא עדיין לא הפך לקלישאה. חוץ מזה, בחצי האי פיליו נולדו חלק גדול מהדמויות המיתולוגיות. וגם הגיבורים והטיטאנים שלא ממש נולדו שם נהגו לקפוץ לפיליו עם תום עלילות הקרב כדי להתהולל במשתאות יין ונקטר, שגם עליהם כתבו אגדות. איפה הם ואיפה החברה מחסמב”ה, שאחרי ביצועים מוצלחים ישבו במערה החשמלית ואכלו פיתות עם זיתים שאמא של מנשה הכינה?

את חטאי אני מזכיר. בתחילת החודש שעבר כתבתי פירור על הנסיעה ההיא ודיווחתי על כך שהגענו לסלוניקי. עיר ואם בישראל, ירושלים של הבלקן. סיפרתי גם שלמרות שאין לי שורשים סלוניקאיים, בכל זאת יש לי אליה רגשות מיוחדים כי הרי פעם, מזמן, החלפתי שם את הרב הראשי למשך סוף שבוע שלם. אם היה שמץ של היגיון בחייו של בעל טור ישראלי, הייתי אמור להמשיך לספר על הטיול בשבוע שלאחר מכן. אך מה אעשה ובינתיים מבקר קולנוע העליב מזרחים, עיתונאית העליבה מתנחלים וראש מכינה העליב הומואים, וצריך להגיב, ולגנות, ובינתיים כמעט שכחתי בכלל שהיה טיול והיה נפלא. באמת נפלא.

חצי האי פיליו נמצא ארבע או חמש שעות של נסיעה קשה ומתפתלת משדה התעופה באתונה או בסלוניקי. נסיעה קשה היא מסננת תיירים משובחת. על כל חתחת, כל מעקש וכל “נו, מתי מגיעים?” אתה יודע שהשארת מאחוריך את תיירי “הכל כלול”, שאותם אנחנו לא תמיד רוצים לפגוש.

בנסיעה קשה וממושכת אתה מרוויח חלקת אלוהים. ואכן, שבוע ימים לא ראינו חנות מזכרות או עסק ששייך לרשת גדולה. לא ניסו לעשוק אותנו או לדחוף לנו. היוונים שפגשנו, ופגשנו בעיקר יוונים, היו חברותיים ונעימים. בכל פעם ששאלנו מישהו איך מגיעים לכפר הקרוב או איך יוצאים מהכפר הנוכחי, הוא כמעט תמיד הכניס יד לסל או לדלי והציע לנו פרי – שזיף, דובדבן או תאנה – והזכיר לי נורא את הסבתות שלי.

והיה גם החנווני ההוא שבפעם השלישית שהגעתי להצטייד בחנות שלו, קרץ לי ואמר, “תן לי לפנק אותך ביוגורט שאני מכין בעצמי. זה חצי חלב עיזים וחצי חלב אתונות. בעצמי חלבתי”. אני כמובן מנוע מחלב אתונות, אבל הודיתי לו ושיבחתי את סגולותיו הידועות של יוגורט החמורים. בשביל רגעים מוזרים כאלה אני יוצא לטיולים.