פרשת פינחס: על אלילות וזנות מאת יונתן כהן

 

המאבק באלילות הוא מיסודות האמונה המקראית והוא יסוד דומיננטי ברוב ספרי המקרא • איסור הזנות נוגד את הנוהג בעולם האלילי הקדום שהקיף את ישראל וגם בעולמנו המודרני היא מותרת במדינות רבות

pinchas-2

שידול בני ישראל לחטא. P. de Hondt

הֵמָּה בָּאוּ בַעַל-פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת (הושע, ט, 10)

השילוב בין אלילות וזנות הוא עיקר ייחודו של סיפור החטא בבעל פעור (במדבר, כ”ה 1-18), המתחיל בסוף פרשת חוקת ומסתיים בתחילת פרשת פינחס. קשה לעקוב אחר הסיפור ופרטיו כפי שיווכח כל קורא. בתחילת הסיפור מסופר על ישראל הזונים אל בנות מואב הקוראות להם לזבוח לאלהיהן אבל אחר כך נעלמות המואביות ומופיע איש מבני ישראל הקרב אל אישה מדינית: וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית (פסוק 6), המופיעה ביידוע כאילו כבר שמענו עליה לפני כן. רק בסוף הסיפור נודע לנו שם האיש מישראל, זמרי בן סלוא, ושם האישה, כזבי בת צור המדינית (14). הסיפור נפתח בחטא העם כולו ובהתאמה מצוה ה’ את משה: קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ (4), אך חסר הדיווח על קיום ההוראה. לעומת זה חטא זמרי נשיא שמעון עם המדינית הוא ככל הנראה חטא יחיד הנעשה לְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (6). וגם העונש הוא ליחיד (7-8): וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ .וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ (לשון נקיה לאבר המין).

אמנם ניתן לקרוא את הסיפור ברצף אחד אבל רק בהשלמת פערים רבים (דוגמה לסוג כזה של פירוש ניתן למצוא בפירושו של מילגרום בעולם התנ”ך). פשוט להניח שבדומה לסיפור קרח גם כאן נקבצו כמה סיפורים שנושאם המשותף הוא חטא הזנות והאלילות בבעל פעור. חוקרים שונים הציעו הצעות שונות כיצד להפריד את הסיפורים ולצרפם מחדש, אבל היכולת שלנו לעשות זאת קטנה. לעתים קרובות כמו בדוגמה שלפנינו אנחנו יכולים להראות בנימוקים חזקים, שהסיפור איננו אחיד, אבל קצרה ידנו מלשחזר את הסיפורים הנפרדים מחדש. ובכלל יש להעיר שבדרך כלל הצד ההרסני של ביקורת המקרא משכנע הרבה יותר מן הצד הבונה ומשחזר שלה.

הזכרת חטא האלילות בבעל פעור לעומת חסרון החטא של עגל הזהב:

חטא האלילות בבעל פעור נזכר גם מחוץ לתורה:

 ביהושע כ”ב, 17: “הַמְעַט לָנוּ אֶת-עֲו‍ֹן פְּעוֹר אֲשֶׁר לֹא-הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה” שואלים השבטים שנאחזו בכנען את אחיהם המבקשים להקים מזבח בעבר הירדן. את חטא העגל אינם מזכירים.

בהושע, (ט, 10): כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם הֵמָּה בָּאוּ בַעַל-פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים כְּאָהֳבָם.

בֹּשֶׁת משמש בפסוק בכמה הוראות: 1. במשמעות השגורה של בושה. 2. ככינוי גנאי לעבודה זרה במיוחד הבעל כמו בירמיהו י”א, 13: מִזְבְּחוֹת לַבֹּשֶׁת – מִזְבְּחוֹת לְקַטֵּר לַבָּעַל. 3. במשמעות זנות כמו בהושע ב, 7: כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם וכמלה הרומזת לאבר המין כמו בשמואל א כ, 30: וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ.

גם בהושע אין חטא העגל נפקד. על פי הושע חטא בעל פעור הוא ראשית האלילות בישראל ולא חטא העגל. חסרון הסיפור על חטא העגל מפליא במיוחד אצל הושע, השולל את פולחן העגל בכמה מקומות בנבואותיו.

תופעה מקבילה אנחנו מבחינים במיכה: עַמִּי זְכָר-נָא מַה-יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה-עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר מִן-הַשִּׁטִּים עַד-הַגִּלְגָּל (ו, 5). והעיר על פסוק זה הפרשן היהודי הגדול ארליך (1848-1919) בספרו מקרא כפשוטו: “ואלו היה הנביא הזה יודע בעגל הזהב שעשו בני ישראל במדבר בצאתם מארץ מצרים, היה אומר ממדבר סיני ועד הגלגל. אבל הנביאים לא היו יודעים בעגל ההוא, ועל כן היה להם עון פעור אשר בשטים ראשית עבודה זרה”.

חסרון הסיפור על חטא העגל במקורות העתיקים האלה מחזק את ההשערה שהצגתי בפרשת כי תשא, שעגל הזהב הוא מלכתחילה כעין מקבילה של הכרובים באהל מועד, ושסיפור העגל העתיק בא לפאר את יצירת העגל ולא תפש את יצירת העגל כמעשה אלילות. הושע ומיכה, נביאי המחצית השנייה של המאה השמינית, עדיין אינם מכירים את סיפור העגל בגרסה המופיעה לפנינו, הרואה במעשה חטא כבד.

pinchas-3

איור מדומיין של בעל פעור, ממדריך דמונולוגיה נוצרי מ-1818

היחס לזנות באלילות:

השילוב בין זנות ועבודת האלים רווח באלילות. כך למשל מספר ההיסטוריון היווני בן המאה החמישית לפנה”ס הרודוטוס (א,199): “בזוי בחוקי הבבלים הוא זה: על כל אישה מבנות הארץ לשבת במקדש אפרודיטה פעם בחייה ולהיבעל לגבר זר… והן יושבות בחצר היכל אפרודיטה ועל ראשן כתר חבלים… ומשישבה שם אישה לא תשוב לביתה, קודם שאחד מן הזרים ישליך כסף לרגליה ויבעלנה מחוץ למקדש. ועליו לומר לה בשעת ההשלכה: אני קורא לך את האלה מיליתה, כך קוראים לאפרודיטה האשורים” (נוהג זה לא נודע לנו מן הספרות האכדית עצמה, אבל מיליתה היא הצורה היוונית של המלה האכדית מואליתת שפירושה מיילדת. כך נקראת באמת האלה אשתר בבבל). מראשית דבריו של הרודוטוס: “בזוי בחוקי הבבלים” אנו למדים שגם באלילות יש שגינו נוהג זה.

המגע הארוטי בצורותיו השונות תופס מקום חשוב בפולחן האלילי משני טעמים. ראשית, האלים עצמם כפי שמספר המיתוס שטופים בפרשות אהבה ופריצות והאדם האלילי השואף ליטול חלק בחיי האלים משתף את עצמו באמצעות הארוס בחיי האלים. שיתוף זה ניכר בעיקר בחגים. שנית, הכח הארוטי הוא כח אלהי בפני עצמו. גם האלים משועבדים לו ומפותים על ידו. באמצעות המעשה הארוטי מעורר האדם את הכח האלהי הזה ומופעל על ידו. יש הסבורים שמתוכחת עמוס ניתן ללמוד שגם בשולי אמונת הייחוד דבקו מנהגים מעין אלה, כי לפשעי ישראל הנעשים במקדש מקדים עמוס את חטא הזנות: וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל-הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי (ב, 7) .

היחס לזנות במקרא:

המאבק באלילות הוא מיסודות האמונה המקראית והוא יסוד דומיננטי ברוב ספרי המקרא. לעומת זאת יחס המקרא לזנות איננו חד משמעי ואנחנו יכולים להבחין בהבדלים בין ספרים ותקופות.

בתורה אין איסור כללי על זנות וממילא אין התורה מציינת עונשו של מי שזנה, אבל היא אוסרת במפורש על האב למסור את בתו לזנות: אַל-תְּחַלֵּל אֶת-בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ (ויקרא י”ט, 29). בכמה סיפורים עתיקים מתגלה יחס ניטרלי לזנות או לפחות אין בהם גינוי חד משמעי חריף. כך בסיפור יהודה ותמר (בראשית ל”ח), כך בסיפורי שמשון (שופטים ט”ז, 1-4).

הערכה חדשה של הזנות, ולאו דווקא זנות המשולבת בעבודה זרה אלא זנות בכלל, אנו מוצאים לראשונה בספר הושע. על פי השקפת הושע הזנות כשלעצמה היא חטא דתי. זנות ויראת אלהים אינם יכולים לדור ביחד בנפש אחת, לא בנפש היחיד ולא בנפש העם: כִּי רוּחַ זְנוּנִים בְּקִרְבָּם וְאֶת-יְהוָה לֹא יָדָעוּ (ה, 3). שלטון היצר דוחק את יראת אלהים: “רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם”. הזנות כשלעצמה היא טומאה וקיומה כשלעצמו הוא מכשול המונע ממי ששטוף בה לשוב לה’: כִּי עַתָּה הִזְנֵיתָ אֶפְרַיִם נִטְמָא יִשְׂרָאֵל. לֹא יִתְּנוּ מַעַלְלֵיהֶם לָשׁוּב אֶל-אֱלֹהֵיהֶם (ה, 3-4).

כדרכה של הנבואה הקלסית החטא המוסרי והחטא הדתי חד הם. ועל החטא המוסרי הדתי נידון וייענש הציבור כולו.

הערכה זו של הזנות כחטא מוסרי ודתי, שהאומה נידונה עליו, היא חידוש של הושע, שדלה את ההערכה הזו מהנחות היסוד של האמונה הישראלית, ששללה, כפי שנאמר למעלה, את הכח האלהי מן הארוס כשלעצמו. מהושע קיבלו זאת הנביאים שבאו אחריו. איסור הזנות נוגד את הנוהג בעולם האלילי הקדום שהקיף את ישראל. בעולם האלילי, לא נאסרה הזנות וגם בעולמנו המודרני היא מותרת במדינות רבות.

————————

ד”ר יונתן כהן לימד שנים רבות מקרא ולשון עברית בסמינרים של התנועה הקיבוצית-אורנים וסמינר הקיבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ”ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story, 1993.

הכתבה פורסמה באתר מידה

Leave a Comment