פרשת שמיני מאת הרב דוד סתו

parshat-shmini

השבת נקרא בבתי הכנסת את פרשת “שמיני”. פרשתנו עוסקת בחנוכת המשכן הנערכת אחרי שבעה ימי הכנה, ומכאן השם שמיני, המתאר את כל המתרחש ביום המיוחד הזה ואת הטרגדיה שהתלוותה אליו עם מות נדב ואביהוא, שני בניו של אהרן.

בסוף הפרשה מוקדש לא פחות מפרק שלם למאכלות האסורים, כגון שקצים ורמשים, חזיר, שפן וכדומה. יסודות עולם הכשרות היהודי כתובים בפרשתנו. טעמים רבים ניתנו במשך הדורות לדיני הכשרות של התורה (חלקם נתלו במילה “ונטמתם” שאפשר להבינה הן כלשון טומאה והן כלשון טמטום, ורצו לבאר שמאכלות אלו מטמאים את הנפש, אולם לא התבארה פשרה של הטומאה הזו באופן רציונלי).

אולם עיוננו מבקש להעיף מבט בנימוק המרכזי של התורה לאיסור האכילה של הרמשים למיניהם. וכך נאמר במקרא: “אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ, השרץ; ולא תטמאו בהם כי אני השם המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים והייתם קדושים כי קדוש אני”. ההנמקה הקושרת בין יציאת מצרים, שאותה חגגנו זה עתה בליל הסדר, לבין איסור אכילת השקצים נראית מוזרה על פניה. אנחנו מורגלים במחשבה כי יציאת מצרים אמורה לעורר בנו אמפתיה לפועלים ולעבדים, לגרים, לזרים וכדומה.

אבל מה הקשר בין יציאת מצרים לבין אכילת שרצים? יש מחכמינו שהסבירו כי יציאת מצרים נועדה לכך שהאדם יציית לאלוקים, וגם איסור זה הוא חלק מעולם הציות שלו מחויב האדם. הקושי בהסבר זה הוא שבאותה מידה יכלו להזכיר את כל 613 המצוות שבהן נצטווה העם היהודי. אין כל זיקה מיוחדת בין הציווי להימנע ממאכלות אסורים ובין יציאת מצרים. לכן אנו מבקשים לצעוד בכיוון שונה במקצת.

יש שירצו לראות, ובצדק, ביציאת מצרים את סיפור העבדים המשתחררים מעול המשעבדים. פרשנות זאת מתכתבת אצלנו עם המאבק של השחורים לקבלת זכויות בארה”ב לפני 200 שנה. מרכיב זה הוא חלק בלתי נפרד ממהות הסיפור, אבל הוא רק חלק ממנו. במידה רבה הוא שייך לעבר הרחוק, שבו מרבית בני האדם הם בני חורין ברמה כזו או אחרת.

אבל אפשר גם לראות בסיפור יציאת מצרים את האדם המבקש להתעלות מעל לעולמו החומרי ולהעניק לחייו משמעות. היציאה מעבדות אינה רק מעולו של משעבד זר, אלא משעבודו של האדם כלפי עצמו. בעולמנו המודרני יכול אדם להעסיק את עצמו בשאלה מה יאכל בהמשך היום ובאיזה סרט יצפה, אבל הוא גם יכול לחשוב על חייו, על הדברים המשמעותיים שאותם הוא רוצה להשיג למען משפחתו ולמען החברה שבתוכה הוא חי. לשם כך צריך לצאת ממצרים או ליתר דיוק, לעלות ממצרים. היינו לעלות מהעולם הנמוך שבו אנו שקועים לפעמים, אל מרחבים עמוקים יותר הנמצאים בנשמתנו.

נשים לב שהתורה השתמשה במילים “אנכי השם המעלה אתכם מארץ מצרים” ולא “המוציא אתכם”. מישהו רצה שנעלה לאיכות חיים גבוהה יותר. לאור הבנה זו, ייתכן שגילינו טעם חדש לאיסור אכילת השקצים. נטייתו החומרית של האדם היא לאכול כל דבר שטעים לו (בלי להיכנס לשאלות הכולסטרול המעסיקות את עולמנו היום). מגמת העלייה ממצרים היא להכניס לחיינו החומריים מימד נוסף, שלו אנו קוראים בשם קדושה. להיות אדם קדוש אין פירושו להיות נזיר הנמנע מאכילה, אלא להיות אדם שחי, אוכל ומקים ומשפחה, אולם גם את אכילתו וחיי משפחתו הוא עושה מתוך תכנון וחשיבה רוחניים יותר, ולא רק כתוצאה מהמשיכה החומרית שיש לו לכל דבר שקשור באכילה.

אין אנו יודעים את הטעם הספציפי לכך שהתורה לא רצתה שנאכל שקצים. האם קרבתם לארץ והתפלשותם בעפרה הופכות אותם לחומריים יותר מחיות אחרות? ברור לנו כי ציווי התורה להימנע מאכילתם קשור לרצונה להפוך את החברה האנושית לקדושה ולכזו שאכילתה, כמו גם חיי המעשה שלה כולם מוארים באור של תוכן ומשמעות.