פשע הצופים מהצד מאת ג’קי לוי

לא רק שהם לא עשו דבר כדי לעצור את הזוועה, הם אפילו עודדו אותה. על המשותף בין פיגוע הדקירה של משפחת בנט ופרשת “אלנבי 40” 

תמונת הדקירה של משפחת בנט עוד תלך איתנו הרבה זמן. אני לא מדבר דווקא על המתכת החותכת בבשר, כתמי הדם והחיים האוזלים. אלה הפכו להיות levi 1 levi 2.jpg levi 2.jpgכמעט בנאליים לאחרונה במחוזותינו. מה שהצליח לקבוע שיאים חדשים של מפלצתיות היו הצופים מהצד. עדי הראייה המקומיים, שישבו שם בפתחי החנויות, עשו רושם שהם מבלים לא רע. לנגד עיניהם ניסו לשחוט משפחה. מולם זעקה לעזרה אישה. סכין בגבה ואימת מוות בעיניה. והם נהנו מכל רגע. מי היא בכלל בשבילם? מה הם ידעו עליה? לא הרבה. אישה. יהודי ממין נקבה. אם לשני ילדים. יהודים גם הם. בעלה מדמם למוות לצידה. מה להם ולכל זה? שתמותי, הם אמרו לה בעברית לא רעה. עברית כחולת תעודה. קיללו. ציחקקו. מישהו גם החטיף לה סטירה. אני מניח שלא מתוך כעס. כמה אפשר לכעוס על אדם עם סכין בגב?! אני מניח שהוא עשה את זה להנאתו.

אומרים שמצלמות האבטחה תיעדו את האירוע. לי, באופן אישי, הספיקו התיאורים של האישה הפגועה הזאת. נדמה לי שאני לא לבד בתחושה שהסיפור שהיא סיפרה מתוך מיטת בית החולים חזק יותר מכל תמונה או סרטון. בעיקר כי אדישות היא משהו שכמעט לא עובר מסך.

ימים קשים עוד מחכים לגברת בנט שנותרה ללא בן זוג תומך ואהוב. מוקדם, מוקדם מדי, איבדו שני ילדיה לא רק אבא, אלא גם את התמימות ואת האמון הפשוט והבסיסי בבני אדם. אם בכלל שייך להשתמש במונח הזה. אני לא חושב שלמישהו מאיתנו יש משהו חכם במיוחד או מעודד במיוחד לומר לה. באופן אישי אין לי גם שום דבר חכם, סלחני או אופטימי לומר על המנוולים ההם מרחוב הגיא. אותם צופים מהצד. רוצחים פסיביים. ברור לי שזה לא קשור לשום כיבוש, אופק מדיני או הגדרה עצמית. גם אם יקומו אלף מדינות פלשתיניות, הצופים מהצד מרחוב הגיא יישארו אותן חלאות. ריקים מכל מה שאפשר לכנות אותו “אנושי”.

  •   •   •

ואז, להבדיל או שלא להבדיל, הגיעו התמונות מהמועדון ההוא בתל אביב. הפעם הכל ישראלי ויהודי להפליא. הכל בעברית. שוב אישה לבדה. ושוב עושה רושם שכולם נהנים מכל רגע. ומה להם ולה? ומה אכפת אם יש לה הורים, או ילדים, או סתם תוכניות אחרות להשאיר חותם על העולם.

ובאירוע הזה, ברוך ה’, אף אחד לא נרצח. אם לא סופרים את צלם האדם. אבל צופים מהצד יש הרבה. וגם כאן אף אחד לא נוקף אצבע. אף אחד לא מנסה לעצור את הביזיון. להרוס קצת את החגיגה המבחילה. היד היחידה שהושטה אליה, דווקא יד נשית לפי הדיווח, משכה ממנה את בגד הים שלבשה.

הקולות היחידים שנשמעו מסביב הם קריאות עידוד בהמיות. יאללה. תן לה. ואני צריך לצבוט את עצמי כדי להיזכר שמדובר בכלל בבני אדם. לפחות מבחינה זואולוגית. מספר הכרומוזומים וכו’. הקריאות הקצובות מעודדות את הזכרים שמטפסים בזה אחר זה אל הבר כדי לזכות ברגעי התהילה של חייהם העלובים. והכל משתלב נפלא עם השיר שמתנגן ברקע, על תל אביב ש”בלילה וואי וואי” וכמובן השורה הנשגבת “עולה לי. עולה לי. עולה ולא יורד לי”. מאז כתב ראשון המשוררים את השורה הראשונה בחייו ועד עצם היום הזה מעטות הן השורות שהיטיבו כל כך לתאר את הבחילה.

ושוב אני לא יכול שלא לחשוב על הצופים מהצד. הנבלים הפסיביים שבלעדיהם כל זה לא היה קורה. מה צריך לקרות לבני אדם נורמטיביים בסך הכל, גברים ונשים שגדלו בחדרי ילדים מטופחים עם אבא ואמא ומוביילים חמודים שמסתובבים מעל המיטה, מה צריך ללכת לאיבוד כדי שמישהו יהפוך למין יצור ריק ואדיש שכזה? ואם החלאות מרחוב הגיא הן בסך הכל תוצאה של הסתה יסודית ומתמשכת, מה בדיוק התהליך היסודי והמתמשך שהוליד את “אלנבי 40”?

מאז פרסום פרטי הזוועה ההיא במועדון, אנחנו שומעים בעיקר את הקריאה לחקור אם לא היה כאן אונס. אין ספק שצריך לחקור את הצד הזה, אבל נדמה לי שזאת התייחסות חלקית מאוד לבעיה. מערכת החוק יודעת איך מטפלים במקרים של אונס, כמו שמשטרת התנועה יודעת בעיקר לעצור עברייני מהירות. אבל ההתמקדות הבלעדית בשאלת האונס מניחה שאם לבסוף יוכח שהבחורה המטושטשת ידעה בדיוק מה היא עושה, ובחרה בכך מרצונה המלא, אז הכל בסדר. הכל טוב ויפה וסליחה שחיטטנו. אבל זהו, שלא.

זה לא טוב ולא יפה ואפילו לא בסדר. ואני לא חושב שאנחנו חייבים סעיף מפורש בספר החוקים כדי להבהיר למה מדובר באירוע נתעב. מספיק שכל ישר כדי להבין שמה שקרה שם על הבר מחלל את כבוד האדם ואת צלמו, ואנחנו זקוקים לשניים האלה כמו חמצן. ושהחילול של אותם יסודות הוא סכנה קיומית, והוא בלתי נסבל גם אם אותו אדם בחר לוותר עליהם מרצונו.

למאמר המלא הקישו

http://www.israelhayom.co.il/article/319247