צובע את החיים מאת בת-חן אפשטיין אליאס

נבו אפק בן ה־18 הוא אוטיסט בתפקוד גבוה ובעל לקות ראייה קשה, אבל זה לא מפריע לו לצייר ציורים יפהפיים ומלאי צבע, להציג אותם בתערוכות ולמכור אותם באלפי שקלים • “אני מוכן לפתוח תערוכה כדי להראות לאחרים שאפשר, שלא צריך להתחבא, שטוב לעשות מה שאוהבים”

nvo

 אפק עם חלק מיצירותיו. בחודש שעבר יצא עם ילדי השכבה שלו למסע בפולין צילום אפרת אשל

נבו אפק יושב מול בד קנבס גדול, אוזניות לאוזניו, וברקע מוקרן בסלולרי סרט מצויר. אבל נבו לא מביט במסך. הוא מצמיד את עינו הימנית אל בד הקנבס הלבן שמולו ומושך מעלה ומטה מכחול עבה. אחר כך יניח אותו בצד, יתרחק מעט, וסבתא שלו, העובדת לצידו, תסובב את הקנבס הגדול, כדי שנבו יוכל לצבוע את המקטע הבא. 

אוסף של גוני אדום וצהוב מתערבל על גבי הבד הלבן, יוצר גל ארוך, ולצידו גל נוסף. הסטודיו האילתי שקט, רק נבו וסבתא שלו עובדים שם, מאפשרים לנבו לבטא עולמות נסתרים על גבי הבד. כך הוא ממשיך, מקטעים־מקטעים, מושך מכחול עבה על חלקיקי בד לבן, שרק עליו הוא יכול לראות את הצבעים הבוהקים. מאוחר יותר יצבע את הקווים הנותרים בשחור, ליצירה “להבות”, יצירת אמנות שלמה, שהוא לעולם לא יוכל לראות במלואה. 

נבו נולד לפני 18 שנה, אח בשלישייה, שכללה גם את אחיותיו נגה וגוני. הוא מוגדר כאוטיסט בתפקוד גבוה. בגיל 12 התעוור בעינו השמאלית בשל לחץ תוך־גולגולתי, ונותר עם טווח ראייה מצומצם מאוד בעינו הימנית. אבל הנער הצנוע, שדיבורו רך והליכתו זקופה, לא מוותר לעצמו ומחפש עוד ועוד עשייה, עוד ועוד ריגושים. 

מלבד הציור, שבו הוא נעזר בסבתו, מירל’ה הראל (69), נבו מנגן בגיטרה, מתאמן עם מאמן כושר פרטי, ניגש לבגרויות ושואף לחיים נורמליים ככל האפשר. גם את ההתלהבות מציוריו הוא משתדל למתן, וכשמחמיאים לו יתר על המידה, הוא מודה בפשטות וממשיך הלאה, נבוך.

משפחתו היא מוותיקות אילת. אביו יואל (46) הוא מנהל מחצבות באפריקה, שנוסע כל הזמן בקו ישראל־אפריקה. אמו מירב (48) היא מנהלת בית התרבות של אילת ואחראית לסל התרבות העירוני. אחיותיו מסיימות השנה, ביחד איתו, את כיתה י”ב בתיכון רבין בעיר. קשר חזק יש בין האחים, ואף שמגיל קטן היו בגנים ובכיתות שונים, הם דואגים זה לזה, עוזרים ומפרגנים. 

  •   •   •

בגיל שנתיים הבחינו ההורים שנבו לא מתפתח כראוי. אוצר המילים שלו היה מועט, וכך גם התקשורת שלו עם הסביבה. באבחונים התברר שהוא נמצא על הספקטרום האוטיסטי.

“אי אפשר להגיד שזה לא היה שוק”, אומרת מירב, “אבל התעשתנו מהר והבנו שאנחנו מקדמים את הילד למקום הכי גבוה שאפשר. אנחנו זורמים איתו ברצונות שלו, כי אנחנו לא יודעים לאן זה יכול לקחת אותו”.

כבר מילדות הקפידו ההורים שלכל אחד משלושת האחים יהיה המקום שלו, כדי שכל אחד ירגיש שהוא חשוב בזכות עצמו, וכדי שהם יגדלו כמו אחים, ולא כמו שלישייה. כל אחד מהם נשלח לגן אחר ופיתח תחומי עניין משלו. נבו למד בגן רגיל, ובבית הספר היסודי למד בכיתה מיוחדת. גם כיום הוא לומד בכיתה מיוחדת בתיכון רגיל, ואחותו גוני לומדת איתו במגמת האמנות. 

נבו הוא היחיד במגמה שסובל ממגבלות ראייה, ונעזר בסבתא מירל’ה כדי לעמוד בקצב של האחרים. בכל יום רביעי מצטרפת הסבתא לסדנה של שלוש שעות בבית הספר, מסבירה לנבו את המטלות, מסייעת בערבוב החומרים ונותנת את כל כולה. נבו מחליט לבדו על אופי הציור, ולעיתים מתעדת מירל’ה את התהליך בצילום וידאו, כדי שיאמינו לה. בשאר השיעורים יש לו סייעת צמודה, ואת הבגרויות הוא עושה בעל פה.

הוא בן למשפחת אמנים. דודתה של מירב היא מיכל כץ, אמנית יוצרת ובעלת סדנה לאמנות רב־תחומית. הסבתא מירל’ה, שמכהנת גם כמרכזת פרויקטים בוויצו אילת, עוסקת גם היא בציור. גם נבו התאהב בציור כבר בילדותו והלך לחוגי פיסול וציור. בגיל 12 הגיע לסדנה של האמן האילתי אמיר אלקיים, אבל בביקורו השני בסדנה הרגיש שמשהו לא בסדר בראייה שלו.

“חזרנו מהשיעור, והוא ביקש ממני שאאיר לו את הדרך בפנס”, נזכרת מירב. “לקחתי אותו לאופטומטריסט, והוא שלח אותנו לבדיקות. הראייה שלו הידרדרה במהירות, ועד שהגענו לנוירואופתלמולוגית פרופ’ ענת קסלר באיכילוב, הוא כבר איבד לגמרי את הראייה בעין שמאל. התברר שמחסור בוויטמין A יצר לחץ של נוזל על עצב הראייה, והוא נשאר עם ראייה מצומצמת מאוד בעין ימין. הוא רואה בה רק ממרחק של חמישה סנטימטרים”. 

במשך שנתיים היה מטופל באיכילוב, כולל אשפוזים חוזרים ונשנים, כדי להקל את הלחץ התוך־גולגולתי. עד היום הוא נמצא במעקב.

לאחר שהתגלו מגבלות הראייה שלו, הפסיק נבו לצייר. אבל לפני שנתיים וחצי, במהלך מבצע צוק איתן, התיישב שוב ליד לוח וצבעים. 

“היה חופש גדול, כולם חיפשו תעסוקה”, מירב מחייכת. “הבנות מצאו עבודה בחנות מכשירי כתיבה וצעצועים, ונבו גם רצה, אבל ידענו שהוא לא יכול. אמא שלי, שעוסקת בעצמה בציור, הציעה לו להצטרף אליה, לשבת בסדנה שלה ולצייר, וכך היה. לא היתה מטרה גדולה בדבר הזה, אלא מחשבה שהוא יוכל להתבטא קצת בכיף, שהוא לא ירגיש שהוא לא עושה כלום”.

nvo-1


עם האם מירב. בגיל שנתיים הבחינו ההורים שנבו לא מתפתח כראוי // צילום: אפרת אשל

מירב מנחה אותי לסגור את עיני השמאלית ומניחה פיסת נייר לצד עיני הימנית, כדי לנסות לדמות את שדה הראייה הצר שדרכו רואה נבו את העולם. דרך המקטע הקטן והמטושטש הזה מצליח הנער בן ה־18 לייצר עולם ומלואו.

הליכתו אצילית, אפילו ברחובות תל אביב הזרים לו. מדי פעם הוא עוצר לחכות לאמו שהולכת מאחוריו, לוחשת מילות אזהרה מאבן שפה בולטת או לפני חציית הכביש. בזמן אכילה הוא מרכין ראש כדי לקרב את עינו אל הצלחת. מתייחס למוגבלות הראייה שלו כאל דבר שולי, איכות חיים שנפגעה, אבל לא כאל פגיעה שתעצור אותו מלנוע קדימה, להגשים חלומות.

הקסם האמיתי קורה כשהוא מצייר. מתיישב מול הבד הגדול, מצמיד את האוזניות לאוזניו, לעיתים מזמזם, לעיתים שקט, והופך את הבד הלבן לחגיגה של צבעים. 

כמי שמצייר במקטעים ולא יצירה גדולה המתוכננת מראש, הוא מתחיל במקטע ציור אחד על בד גדול ומניח אותו בצד עד שהצבע יתייבש. לעיתים יתחיל בזמן הזה יצירה נוספת, ובזמן שהקטע השני יתייבש, יחזור ליצירה הראשונה, וחוזר חלילה.

הוא יכול לבלות שעות בציור, ובזמן הזה להאזין לשיעורי היסטוריה מוקלטים, כדי לשנן את החומר לבגרויות. כך הוא מבלה הרבה מזמנו, סגור בעולם משלו, שבא לידי ביטוי בצבעים שמחים על בד לבן. לא פעם יחלפו שבועות עד שיסיים יצירה שלמה.

מירל’ה פותחת אלבום תמונות, המוקדש לתהליך העבודה של נבו. את הציור הראשון שלו מאז נפגעו עיניו צייר בכלל בטושים צבעוניים על לוח מחיק. שלושה מקטעים של קווים קטנים, בצבעי כחול, ירוק ואדום, ובמרכז כל מקטע דמות אחת.

“ראיתי שיש חלוקה לשטחים, שיש דמויות, שיש מחשבה”, היא אומרת בהתרגשות. “אמרתי לו שיצייר משהו נוסף, ובציור הבא, הדמויות כבר יצרו סיפור מסוים והיו במעגל. הבנתי שמשהו מיוחד קורה פה.

“שלחנו את הציורים לאמיר אלקיים, שגוני עדיין למדה אצלו. אמיר מייד הביא לו כמה קנבסים ואמר: ‘תזרמו. יש פה משהו מיוחד’. חשבנו שהוא צוחק, אבל לא היה אכפת לנו לנסות.

“התחלתי ללמד את נבו קצת טכניקות ציור. אחרי עוד כמה ציורים, שבעיניי ובעיני מירב היו מדהימים – אבל אנחנו משוחדות – אמיר אמר שמתחילים לעבוד על תערוכה. לא כי אלו תמונות של ילד אוטיסט, או של ילד לא רואה, אלא בגלל שאלה ציורים שאם היה רואה אותם בגלריה ביפו, הוא היה נכנס להסתכל עליהם מקרוב. הבנו שיש לנו אמן בבית”. 

  •   •   •

מירל’ה לקחה את נבו תחת חסותה. צעד־צעד היא לימדה את הנכד שלה להשתמש במכשירים, במכחולים, בצבעים. משיכה של שפכטל לציור גס, מכחול דק לקווים מדויקים, מריחת הצבע באצבעות היד או בכף היד כדי לשנות מרקמים. עד היום נבו נעזר בה לערבוב הצבעים ולהנחת הבד מול עיניו.

מירב מראה לי ציור, שבו ריבועים קטנים־קטנים צמודים זה לזה. “הוא החליט שהוא רוצה לצייר קוביות קטנות, ואנחנו כמובן היינו צריכות למצוא את הפתרון איך לעשות את זה. הרי הוא לא יוכל לצייר עשרות ריבועים שכולם אותו הדבר, והוא רצה גשם של קוביות.

“הלכנו לחנות לחומרי בניין וקנינו רשת עם חורים ריבועיים. אמא שלי הידקה את הריבועים לקנבס, והוא עבר עם המכחול בתוך הריבועים, ונוצר גשם הריבועים שהוא חלם עליו. זאת הייחודיות שלו, שהוא אומר מה שהוא רוצה, ואנחנו כבר נשבור את הראש איך להביא אותו לזה”.

יצירה אחרת שלו החלה בכלל בתור משימה ללימודים. זה כיסא עץ ישן, שלרגליו מודבקים חלקי פאזל צבועים ואבני פסיפס. על המושב מצוירים שורשי עץ וענפיו, הממשיכים אל מעל המשענת, בציור על לוח לבן.

מירל’ה אומרת שנבו מאוד גאה ביצירה הזו. “במסגרת המשימה הם היו צריכים למצוא כיסא זרוק ברחוב ולהפוך אותו ליצירת אמנות אחרת, בסגנון של אמן גדול ומוכר. ניסינו לעזור לו לחשוב מה לעשות, למי להיצמד, עד שאמרנו שציור העץ, שנבו צייר בתחילת דרכו, מזכיר את עץ החיים של גוסטב קלימט.

“הראינו לנבו את היצירה ואת הדמיון ליצירה שלו. הוא ראה אותה כמובן במקטעים ובמגבלות שבהן הוא היה יכול לראות, ואז פיסל את עץ החיים. הפאזלים מסמלים את זה שהחיים מורכבים מחלקים־חלקים. האבנים הכחולות שמעטרות את הכיסא מסמלות את האור והחיים. וזה הכל תיאור שלו.

“הוא כל הזמן מאתגר את עצמו, וגם אותנו, וזה רק מביא אותנו למקומות גבוהים יותר. חשוב לו להבין דברים לעומק, לדעת בדיוק מה הולך להיות. הוא מלא כרימון, מתעניין בפילוסופיה, מאתגר כל הזמן את עצמו ואת הסביבה”.

מאוחר יותר תלחש לי מירב בחצי צחוק, שכשכולם התלהבו מהציורים שלו ומפתיחת תערוכה, נבו היה שמח מההתלהבות, אבל הודיע למשפחתו שאלו לא השאיפות שלו בחיים. הוא מאוד אוהב לצייר, אבל ממש לא אוהב את כל ההתעניינות סביבו. 

“אנחנו הולכים בשני קווים מקבילים. עוזרים לנבו לעשות מה שהוא אוהב, ובמקביל מקדמים אותו, כי יש פה משהו גדול, מעבר לדבר שגורם לו הנאה. הנס הזה, שעם מעט הראייה שנותרה לו הוא מצליח לעשות יצירות מלאות צבע ושמחה, הוא בלתי מוסבר בעינינו. הוא מלא רעיונות, מלא שאיפות, ואנחנו משתדלים לתת לו להגשים כמעט את כל מה שאפשר.

“כמעט, כי הוא מאוד רוצה, למשל, ללמוד אמנויות לחימה, אבל אני חוששת, כי הוא לא רואה. כמו שאני מכירה את כולנו, בסוף נמצא גם את המדריך המתאים לזה”. 

nvo-3
נבו בפעולה. יכול לבלות שעות בציור, ובזמן הזה להאזין לשיעורי היסטוריה מוקלטים // צילום: יהודה בן יתח

בחודש שעבר יצא נבו עם ילדי השכבה למסע בפולין. סבתא מירל’ה הצטרפה כמלווה צמודה, בעוד מירב היתה באוטובוס השני עם גוני ונגה. יחד צעדו כולם בין המחנות, בקור העז של סוף נובמבר, אבל מירל’ה מתגאה שלעומת האחרים, נבו לא התלונן לרגע. 

“הוא היה כולו בתוך החוויה, התעניין, שאל. לא הטרידו אותו הקור או הקושי. באחת הנסיעות באוטובוס רצו להקרין את הסרט ‘רשימת שינדלר’. אני חששתי שנבו, שלא יכול לראות את הסרט, ייבהל מקולות הירי והצעקות. הסברתי לו את כל מה שקורה, ובקטעים הקשים אמרתי לו שהוא יכול לשים אוזניות כדי להתנתק קצת.

“אבל הוא ידע להתמודד עם זה כמו שצריך, וכשעצרו את הסרט כרבע שעה לפני הסוף, כי הגענו ליעד, סיפרתי לו שלסרט הזה יש סוף טוב, יחסית”.

ב־30 בפברואר השנה הוצגה התערוכה הראשונה מציוריו של נבו בבית התרבות באילת, בית פיליפ מוריי, שאותו מנהלת מירב. “עשינו את זה כי הבנו שצריך לעשות משהו שיעצים את העשייה לו”, היא אומרת. “מאות אנשים באו לתערוכה, מכרים, משפחה, וגם כאלה שלא הכרנו, ששמעו מחברים. היה חשוב להם לראות את הפלא הזה. היתה התלהבות, היו הדים גדולים. הבנתי שזה לא יכול להישאר ככה”.

מאז, הציג נבו את יצירותיו בכמה תערוכות, כולל בכנסת ביום העיוור. בשבוע שעבר פתח את התערוכה החמישית שלו, הפעם בגלריה שרונה במרכז שרונה שבתל אביב. התערוכה כוללת יותר מארבעים יצירות, בהן “להבות”, “קרקס”, “שמש אדומה”, “אלמוגים”, “עננים ירוקים” ו”מבט לעומק”.

אלון בן עזרא, בעל הגלריה, מדגיש שלצד הפן החברתי, הציורים של נבו הם בעלי ערך גבוה, גם אם לא היה יודע שצייר אותם בעל מוגבלות.

“התערוכה פותחת לנבו עולם חדש של קשר עם ציבור המבקרים, שמצידו מעניק לו את ההכרה וההערכה שהוא מחפש, כמו כל צייר אחר”, אומר בן עזרא. “מעבר לכך, רציתי להעביר מסר לילדים עם צרכים מיוחדים – שאפשר להגיע רחוק”.

נבו, מצידו, נבוך מתשומת הלב סביבו. בבוקר פתיחת התערוכה הוא מבקש להירגע מעט לפני שיתחיל לחץ המבקרים. אחרי שהוא בודק מול אמו שוב ושוב מה עתיד לקרות בערב, הוא מצמיד את האוזניות לאוזניו, מקרב את מסך הטלפון לעינו הרואה, מנסה להתרכז שוב בתוכנית מצוירת שרצה על המסך.

הוא לא מזיז את המבט לרגע, כשמירב מספרת בהתרגשות על אישה שבאה לתערוכה הראשונה באילת וניגשה אליהם בדמעות. “היא אמרה לי שכאמא לילד עם צרכים מיוחדים בעצמה, נתַנו לה השראה גדולה. שהיא מחביאה את הילד שלה בבית, אבל היא רואה שאפשר גם אחרת, שלכל אחד יש מקום בעולם הזה.

“נבו היה לידי כשהיא דיברה איתי. הוא לא ממש שמע מה היא אמרה, רק שאל למה היא בוכה. כשהסברתי לו, הוא מאוד התרגש ואמר לי: ‘את יודעת שלא הייתי נלהב מהתערוכה, אבל אם אני יכול לעזור למישהו דרך הדבר הזה, אז זה טוב’. וזהו, היה ברור שזה מה שעושה לו טוב.

“עד היום, בכל פעם שאנחנו מציגים, תמיד יש מישהו שבא אליו – ילד או מבוגר – ומבקש ממנו להסביר איך הוא עושה את זה. איך הוא עושה את הנס הזה. נבו מבין שהוא נותן השראה וכוח לילדים ולמבוגרים, ומבחינתו זאת המטרה של התערוכות, וזו הסיבה שהוא מוכן לבוא לערב הזה ולהיות נחמד”. 

נבו, שעד עכשיו השתדל לא להתערב בשיחה, מהנהן בראשו. “אני לא באמת מתרגש”, הוא אומר כבדרך אגב תוך כדי בהייה במסך. “אני לא כל כך אוהב שהכל סביבי. אבל אני מוכן לפתוח תערוכה כדי להראות לאחרים שאפשר, שלא צריך להתחבא, שטוב לעשות מה שאוהבים”. 

  •   •   •

את ציוריו המופלאים הוא מוכר בכמה אלפי שקלים לציור. עד כה מכר כעשרים מהם, והכסף נשמר כולו בקרן מיוחדת, המיועדת להבטיח את עתידו. “המחשבה שלנו כהורים, כמשפחה, זה לראות אותו קדימה ורחוק”, אומרת מירב. “לחשוב איך אנחנו יכולים לייצר לו חיים טובים, מלאים ונוחים, בלי להיות נזקק ונתמך ותלוי בחסדיהם של אנשים אחרים. 

“אנחנו מלמדים אותו את הדברים הפשוטים של היום־יום. לכל אחד יש תפקיד במטלות הבית, וגם הוא צריך להוריד את הזבל, להכניס כלים למדיח, לטפל בכביסה. אין הנחות. דברים שהוא לא יכול לעשות הוא לא יעשה, בכל זאת הוא ילד עם צרכים מיוחדים, אבל חשוב לנו שהוא יידע שהוא יכול לעשות הרבה דברים, ולא יתמלא ברחמים עצמיים.

“כשהוא יסיים את שנת הלימודים, הוא רוצה להתנדב לצה”ל, לתוכנית מיוחדת של חיל הים באילת, שמגייסת נערים עם צרכים מיוחדים, וזה בא מהמקום שהוא לא מוותר לעצמו. הוא מלא שאלות לגבי העתיד שלו, מה יהיה איתו, מה הוא יוכל לעשות. אבל יחד עם זה שהוא מבין את המגבלה, יש לו ערכים ורצונות ושאיפות כמו לכל ילד בן 18. ואנחנו מסתכלים יחד איתו הכי רחוק והכי גבוה, כדי שיהיה לו טוב”.