קוצו של יו”ד מאת ג’קי לוי

jecky-levi-2

סיפור קטן, עם הקדמה הכרחית, על טעות פרוידיאנית שהתגלתה במקום הכי לא צפוי

אני באמת לא אוהב הקדמות. באירועים חגיגיים, למשל, אני לא יכול לסבול את אינספור נאומי הברכה שחייבים להיתקע כאפריטיף לפני הדבר האמיתי. אין לי גם כוח להקדמה של
הנאומים האלה עצמם: “אדוני היו”ר. כבוד רעיית סגן מנהל המתנ”ס. מכובדיי כולכם”. על אלו אמר הנביא: יאללה יאללה. הקדמה להקדמה?! גם הקטע הקולינרי הזה שנקרא מנות ראשונות. או סלטים. או ההקדמה לאירועי “על האש” ישראליים, שפירושה “בואו נסתום לאורחים את התיאבון עם נקניקיות, כנפיים וכל מיני נגיסים סחוסיים וחשודים”. על כל אלו נאמר “יאללה יאללה”. אני מאמין שאם יש לך משהו טוב לומר, לשיר או להגיש לאורחים, פשוט תן אותו. ישר ולעניין. בלי הקדמות מיותרות. ובכל זאת הטור הזה מחייב כמה מילים של הקדמה, ואני מתנצל מראש.

jecky-levi-yud

איור: עציון גואל 

מאז התחלתי בכתיבתי העיתונאית אני יודע היטב באיזו בועה מגזרית אני חי. אמנם חווייתי הפנימית היא של איש העולם הגדול, וספרי הקודש והחול שלי מתערבבים על אותם מדפים, אבל הרבה מהחוויות שלי הם האם־אמא של הנישה. זר לא יבין, ולרוב גם לא כל כך יתעניין. לפעמים כדי לספר סיפור קטן, ממש אנקדוטה, אני חייב להפוך לאנתרופולוג בעולמי שלי. להסביר לקורא הממוצע מה פירוש שטיבל’ך, ומה זה “קידוש”.

אסור לטרחן את נשמתו של הקורא, ובכל זאת איך אנחנו מצפים ממנו להבין את הסיפור אם לא הסברנו כלום?! לא כולם למדו בישיבה או גדלו בבית דו־כיורי ואין להם מושג למה דוסים לא הולכים עם מטרייה בשבת גשומה. והנה, הנה אני מגיע לעניין – פנו את השולחן מסלטים! – לפני שבועיים, לראשונה בחיי, פסלתי ספר תורה.

אוי, כמה צריך להסביר עכשיו.

  •  •  •

ספר תורה יכול להיפסל. כן, אני מדבר על אותה מגילת קלף שיהודים מתייחסים אליה כמו למלכה. הספר מכוסה בחומרים מלכותיים: הספר האשכנזי לבוש במעיל של קטיפה וחוטי זהב, והספר הספרדי נתון בתוך ארמון קטן – עשוי כסף או עץ משובח. כשהספר יוצא מהארון, נהוג לקום לכבודו ולשיר. אם ייפול הספר לארץ, כל הנוכחים חייבים לצום. אני לא מכיר עוד משהו, או מישהו, שיהודים מכבדים אותו כל כך. אבל כל זה משתנה לגמרי אם פתאום מוצאים בו טעות. אות אחת שנמחקה פוסלת ספר שלם.

בכל פעם שבעל הקורא נתקל בקשקוש או טשטוש, הוא עוצר לבדוק. רי”ש שנראית כמו דל”ת. נו”ן סופית שהתקצרה. באמצע הקריאה בתורה משתרר פתאום שקט מוזר. אף אחד לא טורח אפילו להסביר לקהל מה קורה. פתאום אוספים את הספר בחיפזון. שום גינוני מלכות לא תמצאו כאן. כשהספר מתרומם שוב, הוא נראה נזוף ושפוף. החגורה שלו קשורה מעל המעיל. קצת מזכיר חלוק רחצה או פיג’מה של מטופלים. בדרכו חזרה לארון הקודש לא שרים לו שירים ואף אחד לא ניגש לנשק. את רוב הטעויות אפשר לתקן וזה לא עניין גדול. ובכל זאת זה עסק לא נעים. לפעמים כשמתעורר ספק אם הספר פסול או לא, קוראים לילד קטן שמשחק בחוץ. מראים לו באצבע את האות שבמחלוקת ושואלים אותו מה הוא רואה. זה רגע מתוח ביותר.

אבל לפני שבועיים לא הזמנתי שום ילד אל הספר. לא היה צורך. הפרשה היתה בראשית. אלוהים בדיוק סיים לכעוס על אדם ועל חווה ובעיקר על הנחש, ועבר לשלב הסנקציות. “על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך”. בפסוק הבא ממשיכה הקללה “ואיבה אשית בינך ובין האישה…” אבל אז נתקעתי כאילו הרכב שלי עלה על מחסום דוקרנים. על הקלף שמולי היה כתוב “ואיבה אישית”. יו”ד מיותרת. למעשה, מילה אחרת; וללא ספק טעות שזיגמונד פרויד היה מוצא משהו מעניין לומר עליה. איבה אישית. צמד מילים שאף פעם לא נכתב בתנ”ך. כעבור רגע הספר הפסול הסתלק לדרכו בבושת פנים, וספר אחר יצא לדרכו.

√ √ √

בשנות התשעים, כשכתבתי טור של ביקורת בתי כנסת (במקומון “כל העיר”), כתבתי פעם שיש קוראים בתורה שהשאיפה המקצועית שלהם היא לתת ביצוע מפואר של הטעמים העליונים בעשרת הדיברות ויש “בעלי קורא” שהפיסגה שלהם היא לפסול ספר. עד היום יוצא לי להיתקל בשני הסוגים.

עבורי באופן אישי זאת היתה הפעם הראשונה. מן הסתם מפני שאני קורא “בראשית”. אחרי הכל מדובר בטעות אנוש. גם סופרי סת”ם הם בני אדם, וכולנו מפספסים מדי פעם. אבל מה לעזאזל יכול לגרום לסופר סת”ם להתעייף כבר ב”בראשית”? רצי מרתון לא אמורים להרגיש כאבים בצד אחרי 250 מטר, וסופרי סת”ם הם רצי מרתון.

מאז כאמור חלפו שבועיים ואני לא מפסיק לחשוב על הסופר ההוא שאני לא מכיר. הוא יושב בחדר העבודה הקטן שלו, טובל את הקנה בדיו ריחנית, מותח את הקלף החדש והרענן וניגש לכתוב את הפסוקים העתיקים והיפים. אבל כבר הרבה זמן שמשהו מכביד לו על הנשמה. משהו די אישי. אולי אפילו אישי מאוד. והוא משתוקק להיות מקצועי ואובייקטיבי. לדקדק על קוצו של יו”ד. הוא מזכיר לעצמו שהוא בסך הכל שליח של משהו נצחי וגבוה הרבה יותר מהצרות הקטנות של החיים הקטנים שלו. “תתעלה” הוא אומר לעצמו. אבל עם כל הרצון הטוב, החיים הפרטיים והקטנים מנצחים. ובסוף היום, מה שהוא משאיר על מגילת הקלף הן המילים “ואיבה אישית בינך ובין האישה”. מילים שמשה לא קיבל בסיני ולא מסר ליהושע. אבל באיזה חדר עבודה קטן, כאן בישראל, בעשר השנים האחרונות, הביסו את כל הכוונות הטובות של סופר אחד אנושי מדי.

ואם אני מתעקש להרהר בזה עוד קצת, אני לא יכול להימנע המחשבה, שבימים קצת יותר רגועים, עם קצת פחות איבה באוויר, יש סיכוי טוב שהיו”ד הקטנה הזאת היתה חומקת מעיניי. √

הדיעה פורסמה באתר ישראל היום ב 10-20-2015