קינג דיוויד ג’קי לוי

 

מחשבות על הגבריות הישראלית החדשה, ועל הגבר־גבר התורן של הפוליטיקה הישראלית

כמו כל הורה, גם אני מתכווץ בכל פעם שמדברים על פגיעות מיניות. המחשבות נודדות מייד לעבר הילדים שלך. בעיקר הבנות, אבל לא רק. 

אני חושב על חיבוק אבהי מגונן. אולי בכלל נעבור דירה לבונקר תת־קרקעי? אי בודד? הרזולוציות מתחדדות כשאני עובר לחשיבה אופרטיבית בדבר החזרת הגיליוטינה לכיכר העיר. 

דיבורים על פגיעות מיניות מחוללים אצלנו אינסטינקט הגנתי עמוק. זה הכי טבעי. כולנו נעשה הכל כדי שהילדים שלנו לא יהיו קורבנות. שאיש לא ייגע לרעה בגופם ובנפשם, ולא יחמוס את ילדותם.

מכיוון שאין כרגע נושא אחר חוץ מפגיעות מיניות, השאלה שאני רוצה לשאול היא מה אנחנו כהורים עושים כדי שהילדים החמודים שלנו גם לא יהיו התוקפים? זה קצת פחות אינסטינקטיבי, אני מודה. אבל גם זאת הגנה על נפשם ועתידם של הילדים, וגם זה על הכתפיים שלנו. 

בניגוד להורים שגידלו אותנו, אנחנו יודעים לחבק, לנשק, לנשנש ולהגיד אלף פעמים ביום שאנחנו אוהבים. זה מעולה, באמת. אבל פה ושם אנחנו גם נוטים להיסחף בקטע הזה, כך שכרגע 90 אחוזים מהילדים בישראל משוכנעים שהם נסיכים ונסיכות, אלופים, שולטים וגדולים מהחיים שאין דברים כאלה. 

אני לא בטוח עד כמה זה מחנך אותם להקשבה, לעדינות ולכל התכונות האלה שכולנו נדהמים יום־יום לגלות שכל כך חסרות אצל אי־אלו גברים – חלקם די מפורסמים – שהדרך היחידה שהם מכירים לייצר קרבה היא לדחוף מישהי לשטיח. 

כבר שבוע ויותר אני חושב על מודלים גבריים. על הדמויות שבהשפעתן אנחנו מנסים לעצב את הגברים שלנו ואת הגברים שאנחנו. רוב הזמן המחשבה הזאת מובילה לדכדוך עמוק. בגדול, מתברר שאנשים מחזרים כמו שהם נוהגים על הכביש. לא מאותתים. לא מביטים במראה. נדחפים. גונבים. הנהגים האלה שחומקים מקשר עין כדי להקל על המצפון כשהם הולכים על צעד מלוכלך. 

בעומק העניין, הגברים הנערצים הם גברים עם אמביציה שגובלת באובססיה. שמאוד־מאוד רוצים את מה שהם רוצים. הם לא מתכוונים לקבל “לא”. הם יודעים להשיג, כמו שאומרים, את מה שהם מעוניינים בו. רוב הזמן אלו הן התכונות שאנחנו מפרשים ככריזמה. בימים אלה זוהי בדיוק רשימת ההרשעות הקולקטיבית שאנחנו מגישים לעצמנו כחברה. השאלה היא מתי באמת נתחיל לבחור לעצמנו מודלים אחרים, או נאמץ סוג אחר של כריזמה?

 

ובעניין אחר לגמרי. כמו כל אדם אחר שמצד אחד מודאג מהמצב, ומצד שני לא מוותר על הזדמנות לבדיחה טובה, גם אני עוקב בעניין רב אחרי פועלו של חבר הכנסת דוד ביטן. בניגוד לאחרים, אני מאמין באמונה שלמה שאפשר להזכיר את שמו של ביטן בלי לציין באותה נשימה גם את דודי אמסלם. 

שלא כמו במקרים קלאסיים דוגמת סטטיק ובן־אל, שמשון ויובב, בגתן ותרש או טווידל די וטווידל דם, ביטן אינו צלע בהרכב. קיומו הציבורי עצמוני ומובחן, עומד בזכות עצמו ומפתיע למדי לנוכח הוותק הצנוע למדי שלו בבית הנבחרים. 

אפשר לומר עליו, על ביטן, כל מיני דברים. הרוב, למען האמת, אכן נאמר, ושוב נאמר, בכל יום ובשפע. אבל אי אפשר לשתוק ואי אפשר להתעלם. וזה כבר הרבה יותר משהשיגו רוב המחוקקים שלנו, שמצליחים לחלוף במשכן תחת מעטה כבד של אלמוניות. ובלי שום קשר לשאלת הפז”ם, הם יכולים להרשות לעצמם ביקור בקניון או בפלאפל בתחנה המרכזית, בלי שאיש יזהה את הפרצוף או השם. 

אני מתבונן בביטן, ומנסה לחשוב מה הוא מזכיר לי. היכולת המדהימה הזאת למשוך תשומת לב. הכישרון הנדיר להפוך כל השתתפות בפאנל נידח במתנ”ס מנומנם לכותרת בעיתון שלמחרת. האקס פקטור הזה שמביא כתבים זריזים וצמאי סקופ לעזוב הכל ולכתת רגליים לאירועי שבתרבות בפרבר של עיירה בת בלי שם, מתוך ודאות שהם חוזרים הביתה עם אחלה ציטוט לעמוד הראשי של מחר. האם זכור לנו משהו דומה? 

מאז פטירתו של הרב עובדיה יוסף זצ”ל, נפערו כמה וכמה חללים בחיינו בציבוריים. מכיוון שאין ואקום, התמלאו כולם מאליהם. במה התמלאו? במה שיש. למפלגת ש”ס חסר מנהיג, ליהדות הספרדית חסר פוסק הלכה פורץ דרך ולתקשורת חסרה הפרובוקציה הקבועה של סוף השבוע. 

פעם היה אפשר לסמוך על דרשות השבת בבית הכנסת של היזדים שינפיקו שורה עסיסית, יעליבו מישהו, ימתחו את גבולות התקינות הפוליטית או לפחות ישחטו איזו פרה קדושה. הדרשות האלה מעולם לא הכזיבו. 

בין מרן לבין ביטן, להבדיל, אין כמובן דבר במשותף. אבל חבר הכנסת הנמרץ היה הראשון לזהות ולמלא את משבצת הפרובוקציות שהתרוקנה עם הסתלקותו של הרב. כותב שורות אלה אינו בוחן כליות ולב, חלילה, ואני לא חושב שביטן התכוון לכל זה. מעשית, בכל אופן, הוא זה שממלא בינתיים את הוואקום. 

האם כבר היו לנו חברי כנסת כאלה? היו. מפעם לפעם כיכבו בפוליטיקה הישראלית טיפוסים שידעו לעורר עניין, לשדוד פוקוס, ליילד פרובוקציה ולייצר כותרת מכלום ושום דבר, כמו אותם אשפי מטבח שמסוגלים לנפק ארוחת מלכים ממה שיש. 

אבל הברנשים הססגוניים הללו, ברוב המקרים, לא תפסו מקום מרכזי במפלגה אמיתית, ובטח שלא בשלטון. בדרך כלל גם החברה והתקשורת התייחסו אליהם כאל הפוגה קומית ולא מזיקה. כולם הסכימו שרק השד יודע איך בדיוק הם צנחו אל תוך החיים הפוליטיים, אבל כל ילד יודע איך הם יתגלגלו מתוכם החוצה בדרך אל השכחה. 

קראו להם שמואל פלאטו שרון או בצלאל מזרחי. יוסף בא־גד או פנינה רוזנבלום. כולם הפכו למטעמים על שולחן העבודה של סאטיריקנים וחקיינים, ואנחנו חייבים להם שעות מתוקות וצחוקים בלתי נשכחים. 

דוד ביטן הוא סיפור אחר לגמרי, למרות שגם הוא חלומו של כל כותב בדיחות. במקרה שלו הצחוק משאיר אחריו טעם לוואי לא פשוט. בעיקר בגלל ההקשר, ובגלל שהוא מקרין עמדה של אדם שמתייחס לזכייה בבחירות כמו לזכייה בלוטו. שום רמז לעול מקודש, בטח שלא שליחות. רק פריבילגיה. 

כבר נתקלנו בזה בעבר, אבל ברגע שבו הסגנון הזה עובר מהספסלים האחוריים אל מסדרונות השלטון, יש מקום לדאגה. מישהו שאל אותי לאחרונה איך זה שביטן עדיין לא העליב את ניצולי השואה. הרי הוא כבר העליב את כוחות הביטחון, העליב משפחות שכולות, מה עם ניצולי השואה? אמרתי לו שכנראה את ניצולי השואה הוא שומר לפריימריז. 

אני לא שומע מספיק אנשים שאומרים את האמת הפשוטה: גם אם אני מאמין שהנשיא אובאמה היה גרוע, זה לא אומר שאני חייב להתלהב מטראמפ. אם אני מאמין שבסך הכל העם בישראל משתמש בתבונה בזכותו הדמוקרטית, זה עדיין לא אומר שאני חייב להשלים עם הסגנון של ביטן. 

אם הסגנון הזה הוא מה שמושך כותרות, כנראה הגיע הזמן להחליף את האופן שבו אנחנו בוחרים כותרת. אם גסות רוח, תוקפנות אינסופית ועלבונות בסיטונות הם מה שמייצר כריזמה, ייתכן שהגיע הזמן לחשוב מחדש על כריזמה.

(איור: עציון גואל)

 

Leave a Comment