רומן רוסי מאת נטע הלפרין

 

איסנה גולדין, דוקטורנטית מחיפה, מאסה במחסור בתרגומים של ענקי רוח רוסים – עד שהקימה את הוצאת “קדימה” • היא גייסה משקיעים, ובראיון מספרת על הרצון “להחזיר את חוויית הקריאה הייחודית”

תכנים שפונים להוויה היומיומית שלנו”. איסנה גולדין // צילום: מישל דוט קום

בשנת 1928 הוזמן המשורר מיכאל קוזמין להופיע לפני קהל הסטודנטים של המכון הגבוה להיסטוריה של האמנויות בלנינגרד. מחשש שימשוך קהל של הומוסקסואלים מצד אחד ושמרנים מצד אחר ויעורר תשומת לב לא רצויה, נשמר האירוע כמעט בסוד. אך למארגני האירוע ולקוזמין עצמו, שזכה לכינוי “אוסקר וויילד הרוסי”, ושלאחר מהפכת 1917 נדחק לשולי הממסד התרבותי החדש, ציפתה הפתעה: האולם התמלא עד אפס מקום. בסוף הערב השליך עליו הקהל פרחים. כמו כל מה שנוגע לקוזמין, בזיכרון הקולקטיבי נחרת אירוע זה כחד־פעמי; ב־1934 כבר הוצאה ההומוסקסואליות ברוסיה הסובייטית מחוץ לחוק. 

חד־פעמי זו גם הגדרה קולעת (אך מצומצמת) ל”כנפיים”, הרומן היחיד פרי עטו של קוזמין שפורסם ב־1906 ושהיה “שיר הלל לאהבה ההומוסקסואלית”, כפי שמגדירה זאת פרופ’ מרגלית פינקלברג במסת המבוא המצורפת לרומן. 

לספרות הרוסית שמור מאז ומתמיד מקום של כבוד על מדף הספרות המתורגמת במחוזותינו. חובבי ספרות לרוב יכירו לפחות את הבולטות ביצירותיהם של טולסטוי, דוסטויבסקי או צ’כוב. אך בקריאה ב”כנפיים” (בתרגומו המצוין של פטר קריקסונוב) יש ממד מטלטל; תחושה של מוכר, אך בה בעת זר: תחת כובד הראש – רומן אוורירי ושמשי; תחת הממד הטרגי – אופטימיות. במקום העלאת האהבה הטהורה על נס – רומן חושני ונועז, הגם שעדין ומזוכך לאין ערוך מספרות בת זמננו.

 

“קוזמין היה בפירוש נטע זר לתקופתו, וזאת למרות שאנחנו קוראים אותו כבן התקופה הנוכחית; זאת ספרות יפה – כזו שחוצה את קווי הזמן. לכן נקרא אותו גם בעוד מאה שנה”, אומרת איסנה גולדין, המייסדת, המו”ל, העורכת הראשית והרוח החיה של הוצאת קדימה – הוצאה עצמאית אקדמית, ש”כנפיים” הוא הספר השני שיוצא לאור במסגרתה והראשון בסידרת “משעולים” לפרוזה יפה. “צריך להבין את הרקע סביב פרסומו: שנה לאחר המהפכה הכושלת של 1905, תחת שלטונו של הצאר ניקולאי ורוחות הרבולוציה המנשבות בחוזקה, מכריז לנין שהספרות חייבת להפוך מפלגתית – כלי שרת בידי המפלגה הסוציאל־דמוקרטית. 

“בעקבות קריאה זו רואה אור ‘האם’ מאת מקסים גורקי, שבצלמו ובתבניתו ייבראו רבים מהרומנים הסובייטיים עשורים רבים לאחר מכן. עם השנים המגמה הזו התעצמה, ויוצרים כמו קוזמין כבר לא יכלו לפעול ברוסיה: הטרור האדום הצליח לעקור את כל האינטליגנציה הרוסית מהשורש. כך שקוזמין ב־1906 למעשה תפס את הרכבת האחרונה שבה היה אפשר לפרסם רומן מהסוג הזה – יצירה שמתכתבת עם ספרות מהמערב ולא עם רוח המפלגה – חלון זמן שבו אנשים היו עסוקים בעיקר בהישרדות והכבלים טרם התהדקו. ‘כנפיים’, לעניות דעתי, הוא מהרומנים האחרונים שנכתבו בסגנון הסימבוליסטי, אולי במשך שישה עשורים קדימה”. 

“כנפיים” הוא רומן חניכה, המתחקה אחר התבגרותו של ואניה סמורוב והתאהבותו בדמיטרייביץ’ שטרופ, אסתטיקן ואספן עתיקות, הממגנט אליו גברים ונשים. ואניה מתקשה להשלים עם הממד הפיזי של האהבה, בעוד שטרופ מקדש אהבה לשם אהבה, רוחנית וגשמית כאחת. בעקיפין מוחה קוזמין נגד כל מי שרואה אהבה חד־מינית כנחותה מאהבה הטרוסקסואלית, או התענגות בשר ודם כנחותה מאהבה רוחנית בלבד, כשהוא שם בפי שטרופ משפטים ברורים כגון “וכשיאמרו לכם: ‘זה נגד חוקי הטבע’, אתם רק תסתכלו על העיוור שאמר את המילים האלה ותחלפו על פניו בשתיקה, כדי לא להידמות לאנקורים המתפזרים לכל עבר למראה דחליל בגן הירק”. 

“ביוון העתיקה אהבת האמת הטהורה היא האהבה לידע”, מזכירה גולדין, “האהבה הנשגבת היא האפלטונית. אהבה ככוללת ממד של תאוות בשרים החלה בימי הביניים: דנטה ב’הקומדיה האלוהית’, פטררקה בסונטות ובשירים והשיא ב’דקמרון’ של בוקצ’ו, שם תאוות הבשרים הפרועה, הנחגגת כשמסביב כולרה ומוות, מוצגת כמהות החיים. קוזמין מחזיר אותנו לימי הביניים: בואו נעשה אהבה היום, כי רק כך אנחנו מרגישים את עצמנו חיים”. 

 

ספר לכל סיטואציה”

אפשר להמר שכמו “כנפיים”, כך גם קדימה, הוצאה שהוקמה לפני חודשים מספר, בתקופה שברירית ומורכבת עבור הוצאות לאור בכלל והוצאות בוטיק עצמאיות בפרט, תבלוט במקוריותה ובנועזותה בנוף הספרותי המקומי. 

גולדין, דוקטורנטית באוניברסיטת חיפה, נעה על קו התפר שבין ספרות עברית ורוסית: הדוקטורט שלה חוקר את השפעתו של הרומן הסובייטי על הרומן העברי, בעוד בעבודת המאסטר שלה טענה כי “חיי אהבה”, רומן הדגל של צרויה שלו, הוא למעשה פרודיה על “בדמי ימיה” מאת עגנון. על מנת לבסס את טענתה, השתמשה גולדין במסה המכוננת “דוסטויבסקי וגוגול (לקראת התיאוריה של הפרודיה)” שכתב יורי טיניאנוב, מגדולי הסופרים וההוגים הרוסים. 

“חלק מהמסה של טיניאנוב תורגם בתוך המאסטר שלי”, מספרת גולדין, “ומה שהפתיע אותי היה שאנשים התחילו לגשת אלי ולספר לי שהם מושכים את העבודה שלי מהספרייה, כי רק שם היה אפשר לקרוא את טיניאנוב ורק שם היתה התייחסות ליסודות פרודיים”. אין זה מפתיע, אפוא, ש”דוסטויבסקי וגוגול” הוא הספר הראשון שיצא, באוגוסט האחרון, בהוצאת קדימה; “כשאני מוציאה לאור ספרים, במיוחד בסידרת ‘אקדמיה’, המוטיבציה העיקרית שלי היא שלחוקרי ספרות שילמדו אחריי יהיה מה שלי לא היה; לתרגם סופרים והוגים כמו טיניאנוב, שברוסיה נחשב לאחד מענקי הספרות והרוח, וכאן עוד לא שמעו עליו. הרבה מאוד כתבים, בעיקר עיוניים, עוד לא מתורגמים לעברית”. 

יכולת לפנות לאחת ההוצאות ולהוציא סידרה עיונית יפה, אך בחרת לקפוץ למים העמוקים של המו”לות.

“נכון, ורסלינג באמת הציעו לי והתעניינו בתרגום של טיניאנוב, ואני משערת שהוצאות נוספות היו מגלות עניין. הערכתי זאת, אבל הרעיון להקים הוצאה רק גדל עם הזמן, והוא כבר לא עסק בטיניאנוב בלבד”. גולדין מצאה שני משקיעים מסנט פטרסבורג שסייעו בהקמת ההוצאה, והיא נמצאת בחיפוש אחר משקיעים נוספים, “כי אני רוצה להעניק לה אורך נשימה וליצור ספרים שמחזירים את חוויית הקריאה הייחודית לקורא הישראלי, שלדעתי אבדה: היום נכנסים לחנות ומוצפים במאות כותרים, בלי לדעת מה מהם כדאי לקרוא”. 

גולדין בת 34, אם לבת ומתגוררת בבנימינה. היא לא עוצרת: נוסף על שתי הסדרות שהשיקה במסגרת ההוצאה, מתוכננת גם אנתולוגיה בת שני כרכים של הפורמליזם הרוסי; אנתולוגיה מושקעת ומאוירת של סיפורי ילדים מאת סמואיל מרשק; והנובלה “ליזה המסכנה” מאת ניקולאי קרמזין. 

עם זאת, גולדין מדגישה שאחת השאיפות המוצהרות של קדימה, בהתאם לתנועה על קו התפר שבין ספרות רוסית לעברית, היא גם להוציא ספרי מקור. “אני רוצה שהספרים שלנו יפרשו רשת רחבה של אפשרויות, שכל אדם יוכל ליטול ספר ולמצוא את התוכן שמתאים לחייו; הרי מתי אנחנו נהנים באמת מספר? כשהתכנים שלו פונים להוויה היומיומית שלנו ופותרים משהו בהוויה. לשם אנחנו מכוונים”.