רצועת ביטחון מאת ג’קי לוי

 

 הרבה דברים אפשר ללמוד מאוליביה, כלבת המשפחה הנבחנית שלנו. על נימוסים ופוליטיקה, למשל

בשעה שדברים אלה נכתבים, אזרחי הדמוקרטיה הגדולה בעולם יוצאים לבחור נשיא. כל הסופרלטיבים על מערכת הבחירות הזאת כבר נמרחו לנו לאורך ולרוחב. חגיגת הקלישאות עשתה גם היא את הסיבוב שלה. בשעה שדברים אלה נכתבים, הכל כבר נאמר ולאיש אין מושג מה יהיה מחר. 

רובנו, יד על הלב, אפילו לא יודעים לומר בלא היסוס את מי הם היו מעדיפים. יכול להיות שזה בכלל לא אמור לעניין אותנו. על כל פנים, העולם שבו אתם קוראים את הדברים האלה שונה לחלוטין מהעולם שבו הם נכתבו, וזה די מוזר לגשת לכתיבה מתוך ההבנה הזאת. אשר על כן, לא אכתוב על טראמפ וגם לא על קלינטון, אלא על אוליביה. נו, אוליביה. כלבת המחמד המשפחתית שלנו שכבר מזמן לא דיווחתי כאן על עלילותיה.    

אוליביה היא הנושא המתבקש לדון בו השבוע, שהרי מדובר:

א. ביצור מרתק, מסקרן ואמוציונלי לא פחות ממערכת הבחירות האמריקנית. 

ב. במישהי שלפחות משפחה אחת בחרה בה בלב שלם. המשפחה שלי! ולא כי התנגדנו לכלבה אחרת. לא מתוך מחאה, לא על דרך השלילה, גם לא מחוסר ברירה או משהו. היא מצאה חן בעינינו ובחרנו. ככה פשוט. מאז שנתנו בה אמון ופתחנו בפניה את דלתנו, לא הגיעו אלינו סיפורים מביכים, לא שלדים מהארון ולא שערוריות על גבול הפלילי. בחרת אוליביה, בחרת אמינות.

ג. למרות כל האמור לעיל על אודות הצדקת אוליביה בת ספינג’ שתחיה, גם החיים במחיצתה, שהם בדרך כלל נפלאים ומתוקים כמו נטפי סילאן זהובים על קצפת קטיפתית, מזמנים לא פעם אכזבות מרות, רגעי כאב ואפילו משברים אמיתיים. ועל אחד כזה נספר כאן ולא נסתיר דבר.

  •  •  •

אז ככה. מרגע שאוליביה נכנסה לחיינו בקול נביחה רמה, הודיעו לנו החברים – המשפחה של ספינג’ האֵם – שמדובר פחות או יותר בהפך המתמטי של ההגדרה “כלב גזעי”. הגורה החמודה שהחזקנו בידינו, כך הודיעו לנו ביושר – בדיוק כמו זוג הוריה, היא תוצר גאה של רעיון כור ההיתוך הבן־גוריוני. פסיפס אינסופי של גזעים ותת־גזעים, קוקטייל פרוע של מוצאים וגלויות. יש בה הכל, באוליביה, חוץ מייחוס. היא קצת מזה וקצת מההוא. שמץ גולדן, ומשהו כנעני, וסבא רבא שהיה רבע ג’ק־ראסל, ובקיצור, אם רק תנסו למצוא רמזים ברורים, קצות חוט ועקבות לאיזשהו כיוון של השתייכות גזעית או מורשת כלבית, אתם פשוט תלכו לאיבוד בתוך מבוך שאין ממנו מוצא.

עם זאת, הם אמרו לנו בכובד ראש, חייבים להוסיף כאן עוד מילה. מכיוון שאת האבא המאושר, פרחח חוצות ידוע לשמצה ממבשרת ציון, יצא להם לפגוש בנסיבות שלא השאירו מקום לספק, יש סיכוי מסוים שאנחנו נזהה תכונות מובהקות של טרייר. 

דממה נפלה בחדר. זוגתי ואני הגבנו בהנהון מהורהר, או הרהור מהונהן, מהסוג שעולה על הפרצוף כשאין לך מושג על מה מדברים איתך. היא ואני שונים לגמרי זה מזה. אבל בכל הנוגע לגזעי כלבים, שנינו חולקים בורות עמוקה ומוחלטת שמאחדת בינינו. בימים של ראות טובה במיוחד אנחנו יכולים לעבור בהצלחה מסדר זיהוי ולשלוף  פינצ’ר במבי מבין חמישה רוטוויילרים. אבל כאן בערך הבקיאות שלנו מסתכמת. 

“טרייר, אתם אומרים?”

“בערך 20 אחוז. אתם מבינים מה זה אומר?”

“שברבנות לא יסכימו לגייר אותה?”

jacky-levi-11-14-2016

המשפחה של ספינג’ היא זוג חמוד של חוזרים בתשובה, ואני חייב להזכיר לעצמי שלא כל קהל זורם עם כל בדיחה. הם התעלמו מהשורה האומללה הזאת, והסבירו שטרייר הוא זן טריטוריאלי מאוד. מכאן בעצם צמח השם של הזן הזה. “טרה” היא אדמה, וטרייר הוא בדיוק הכלב שישמור לך על הבית והחצר. חוץ מזה, יש להם נטייה להצמיח זקן, אבל מה שחשוב זה שהם נובחים על כל מי שרק חושב להתקרב. הם מריחים אותו, מתבייתים עליו, ולא מפסיקים לנבוח עד שהוא מתרחק.

“אפילו אם היא רק 20 אחוז?”

“אני לא גזענית, ג’קי, אבל מי כמוכם יודע שיש עדות שאפילו במינון של חמישה אחוזים אתה מקבל את כל החבילה”.

כך אמרה האמא של ספינג’, ואנחנו ציחקקנו ואפילו לא ניסינו לברר אם היא רמזה לבן זוגה או לבעלת הבית.

בשלוש השנים שחלפו מאז, התחזית הגשימה את עצמה באחוזים יפים מאוד. אוליביה אכן הצמיחה זקן שגורם לה בזוויות מסוימות להיראות כמו אסף גרניט על ארבע. למזלנו זה קרה בדיוק בתקופה שבה זקן היפסטרים נכנס חזק לאופנה. כמעט בכל פעם שאנחנו פוגשים בפארק בעלי כלבים אחרים, הם שואלים בלי להתבייש אם אוליביה זקנה. ואפילו מחמיאים לה שהיא רצה יפה יחסית לגילה. 

הרגע הזה שבו כלבים מתעכבים על רחרוחים הדדיים הוא מביך עבור בני האדם שבקצה השני של הרצועה. אז מנסים לפטפט על משהו, ואין גבול לשטויות שבעלי כלבים מסוגלים לומר – ולברר – על הכלב שלך. שום פרטיות. אם בני אדם היו מעזים חצי מזה על ילדים או על בני זוג של עוברי אורח שנקלעו לדרכם, זה היה נגמר באלימות קשה.

“תגיד, הילד שלך תימני? הא, קוצ’יני. וואלה? יותר טוב”. 

“בעלך, מאולף?”

“אני מכיר את הסוג הזה. היתה לי פעם חברה כזאת. לא משהו…”

“מה זאת הצלקת על הצוואר של אשתך?!”

“היא זקנה, הא? איזה זקן צומח לה”.

  •  •  •

וכן הלאה. האמת היא שהתרגלנו לזקן. אנחנו אוהבים אותו ומוצאים שהוא מוסיף לאוליביה צד נשי מתוחכם ונסתר, כמו גרגיר פלפל שחור ששפים מוסיפים לשוקולד. אבל העיקר הוא שהיא באמת נובחת על כל מי שמתקרב. או כמעט מתקרב. כל אורח שמגיע אלינו מוציא ממנה זעם קולני ובלתי נשלט. זה לא תמיד נעים, אבל אנחנו מביטים זה בזה ויודעים שאף אידיוט לא יעז לפרוץ. היא אולי לא תתנפל עליו ולא תקרע אותו לגזרים, אבל רעש? כמו ישיבת ועדה בכנסת. בקיצור, הפסקנו להקפיד על נעילת דלתות. מי שרוצה להתעסק עם הנביחות של אוליביה, אהלן וסהלן.

ואז, ממש לאחרונה, אשתי עלתה על הטריק של אוליביה. התברר, לתדהמתנו, שהיא נובחת בכל פעם שמישהו מאיתנו צועק “כן?!” או “פתוח”. החשד התעורר ואז עשינו ניסיון. אנחנו צועקים “כן”, כאילו מישהו דפק, והרמאית המזוקנת נובחת על הדלת כאילו איתרה חדירה. 

זה לא הריח, הבנו. היא לא תריח דג טונה מקולקל גם אם הוא ייפול לה על הראש. את חוש הריח היא לא ירשה מהצד הטריירי של המשפחה. השאלה היחידה היא מאיפה היא ירשה את היכולת לשווק לנו את בלוף הביטחון האישי, ואיך זה שהיא עדיין לא רצה לפוליטיקה? •