שוחים בזה מאת ישי קיצ’לס

הם אולי ממוחזרים ונוסחתיים, אבל סרטי ההמשך “מוצאים את דורי” ו”לזמן את הרוע 2″ בהחלט עושים את העבודה

swimming

מוצאים את דורי”. יש הרבה דגים בים

“מוצאים את דורי” הוא מה שקורה כשפיקסאר “הולכים על בטוח”. התוצאה נראית מצוין, כמובן. ואף אחד מהצופים לא צפוי להגיח מהאולם בסיומה של ההקרנה ולהתלונן על כך שהעליבו לו את האינטליגנציה. אבל קשה להתחמק מהתחושה שכבר ראינו את הסרט הזה, ושהוא היה טוב יותר בפעם הראשונה.

13 שנה לאחר שביים את “מוצאים את נמו” – ככל הנראה הסרט הכי טראומתי והכי מפחיד שאולפן האנימציה המהולל הוציא תחת ידיו – וארבע שנים לאחר שיצר את אפוס המד”ב הכושל “ג’ון קרטר” (שהיה אחד הפלופים הגדולים של המאה ה־21), אנדרו סטנטון שב למעמקי האוקיינוס כדי להביא את המשך עלילותיהם של נמו הדגיג הכתום (היידן רולנס), מרלין (אלברט ברוקס), אביו הנוירוטי והדאגן, ודורי (אלן דג’נרס), דגיגה היפראקטיבית, אופטימית ושכחנית, שסובלת מפגיעה בזיכרון לטווח הקצר.

דורי, שהיתה דמות משנה בהרפתקה הקודמת, מקבלת הפעם את מרכז הבמה, כאשר העלילה שולחת אותה למרכז לחקר ימי כדי לחפש אחר הוריה, שמהם הופרדה בגיל צעיר (ושבהם נזכרה פתאום, כי היה צריך תירוץ סיפורי כלשהו כדי לעשות את סרט ההמשך). באופן מתבקש, בדרך היא פוגשת בשלל טיפוסים חביבים – כמו תמנון אנטיפת (אד אוניל) ושני לווייתנים סטנדאפיסטים, ומסתבכת באינספור מצבים מסוכנים, מלחיצים ובלתי אפשריים, שרק תסריטאים של סרטי אנימציה יכולים לחשוב עליהם. במקביל, גם נמו ומרלין, שדולקים אחר דורי השכחנית בניסיון להציל אותה מעצמה, נקלעים לסידרה בלתי נגמרת של אינסידנטים מסעירים שמערבים יצורים תת־ימיים שונים.

כפי שאתם יכולים אולי להבין מהסינופסיס חסר התשוקה הנ”ל, “מוצאים את דורי” הוא לא סרט מהפכני במיוחד. למעשה, ניתן אפילו לומר שהוא די נוסחתי. במשך רוב הזמן שהוא משחק את עצמו על המסך, הדמויות משקיעות מאמצים מופלגים כדי להגיע ממקום אחד למקום אחר, רק כדי להבין, בסופו של דבר, שבעצם הן לא הגיעו למקום הנכון, ושצריך לחשב את המסלול מחדש. וכך שוב, ושוב, ושוב, עד שכל הדמויות מגיעות למקום הנכון, בזמן הנכון, ובא לציון גואל.

בצד החיובי, הסרט צבעוני, קצבי ואפילו קצת משעשע, הלוקיישנים בקומפלקס המחקר מושקעים וחביבים, וכך גם הדמויות החדשות שמצטרפות לצוות. אך לא יכולתי שלא למצוא את עצמי מזדהה במאת האחוזים עם מרלין, שמשחרר בתחילת ההרפתקה אנחה עייפה ומסנן, “!Not again”. בעיקר מפני שההרפתקה הזאת קצת מרגישה כמו מטלה שלא ממש בא לך לבצע.

אם לא די בכך, גם הביטים האמוציונליים של “מוצאים את דורי” נדמים מכניים ושקופים. במיוחד כאשר משווים אותם לרגעים הבאמת מרגשים שמרפדים קלאסיקות קודמות של האולפן, כמו “למעלה”, “רטטוי” ו”הקול בראש”. התסריט ממחזר את המוטיבים המדמיעים של “נמו”, משליך פנימה את מניפולציית “הסוף הכפול” של “צעצוע של סיפור 3” (שבמהלכו גורמים לצופים להאמין עד לרגע האחרון שלא יהיה הפי אנד), ונעזר בקליימקס מופרך לחלוטין (אפילו עבור סרט מצויר) על מנת לשלוח את כולם הביתה מרוצים. “מוצאים את דורי” הוא אולי סרט האנימציה הטוב ביותר שראיתי בחודשים האחרונים. אבל בתכלס, אם אתם לא בגיל חד־ספרתי, אני בטוח שתוכלו למצוא דרך טובה יותר להעביר תשעים דקות.

מוצאים את דורי” (“Finding Dory”), במאי: אנדרו סטנטון. ארה”ב 2016

swimming-1

לכל הרוחות

בדומה ל”מוצאים את דורי”, גם סרט האימה “לזמן את הרוע 2” הוא סרט המשך שעושה עבודה נאמנה. וכמוהו, גם הוא אינו נוטל סיכונים מיותרים. ג’יימס וואן (“המסור”), שביים, הוא מאסטר בכל מה שקשור לתזמור “רגעים מקפיצים”, וחשוב מכך, הוא גם מתמחה ביצירת סדרות סרטים, או כפי שהן מכונות בימינו, “פרנצ’ייזים”. ברצינות, כל דבר שהבנאדם הזה נוגע בו הופך לתרנגולת שמטילה ביצי זהב. לא פלא ששכרו אותו כדי שיביים את סרט גיבורי העל “אקוומן” (שנשמע די נורא על הנייר).

על כל פנים, “לזמן את הרוע 2” הוא לא הרבה יותר מסרט רהוט, יעיל וחד־פעמי בז’אנר “הבית המכושף”. אין בו הפתעות, אין בו טוויסטים, ואין בו כל חידוש. בעוד שבוע לא תזכרו שראיתם אותו בכלל, והוא יתערבב לכם עם כל שאר סרטי האימה המאוד דומים זה לזה שראיתם במהלך השנים. אבל בזמן שתצפו בו אני מניח שתהיו על קצה הכיסא, בציפייה דרוכה לכך שמשהו שיגיח לפתע למסך יגרום לכם לקפוץ בבהלה.

כדי לסייע לכם להבדיל בין הסרט הנוכחי לבין הסרט הקודם, זירת ההתרחשות מועתקת הפעם ללונדון, ובמרכז העלילה, שמתבססת באופן רופף על מקרה “אמיתי” שאירע באנפילד בסוף שנות השבעים, ניצבת משפחה קשת יום – אם חד־הורית (פרנסס או’קונור) פלוס ארבעה ילדים – שביתה רדוף במספר רוחות רעות. אל המקום מגיעים גיבורינו, מכסחי השדים הנשואים לוריין ואד וורן (ורה פרמיגה ופטריק ווילסון), והריטואל הקבוע יוצא לדרך (רק שהפעם יש לו מבטא אנגלי ודמויות מסרט של קן לואץ’).

נכון, הרוחות הרעות של “לזמן את הרוע 2” – שכוללות נזירה עצבנית, גבר זקן שמאוד אוהב את הכורסה הישנה שלו ואיש עקום – מצמררות ומעוצבות היטב, ולא מן הנמנע שכל אחת מהן עוד תזכה בסרט ספין־אוף משל עצמה (כפי שקרה לאנאבל, הבובה מהסרט הראשון). אך התוצאה שוואן מגיש כאן מהונדסת וחסרת השראה, וארוכה בחצי שעה לפחות. וואן צריך לקבל קרדיט על כך שהוא מצליח להכין כל כך הרבה מיץ מלימון כל כך קטן. המעריצים שלו, לעומת זאת, צריכים לקבל קרדיט על כך שעוד לא נמאס להם לשתות לימונדה.

לזמן את הרוע 2″ (“The Conjuring 2”), במאי: ג’יימס וואן. ארה”ב 2016

[email protected]