שים עין על הדונאט, לא על החור מאת דיוויד לינץ׳

הרהורים על לוס אנג׳לס, על פרשנות ועל החיים עצמם

the-hole

פרשנות

סרט צריך לעמוד בפני עצמו. זה אבסורד כשיוצר של סרט צריך להסביר אותו במילים. העולם בסרט הוא אמנם עולם דמיוני, אבל אנשים אוהבים להישאב לתוכו. בשבילם הוא מציאותי ואמיתי. אם הם מגלים איך דבר זה או אחר נעשה או שהכוונה היא כזו או אחרת – אז העובדות והפרטים הללו יחלחלו לתוך החוויה שלהם בפעם הבאה שיצפו בסרט ויהפכו אותה למשהו שונה. חשוב מאוד בעיני לשמר את העולם הזה מבלי לתת פרשנויות שעלולות לפרק את החוויה. אתה לא זקוק לדבר מעבר ליצירה עצמה. נכתבו כל כך הרבה ספרים נפלאים שמחבריהם כבר מתו מזמן, והרי לא ניתן להוציא אותם מהקבר כדי לדוג מהם הסברים. אבל יש לך את הספר והוא יכול לעורר אותך לחשוב ולהפליג בחלומות.

אנשים אומרים לפעמים שיש להם קושי להבין סרט מסוים, אבל אני חושב שהם מבינים הרבה יותר ממה שהם חושבים, כי כולנו בורכנו באינטואיציה. יש לנו את היכולת הנפלאה לחוות דברים באופן אינטואיטיבי. מישהו יכול להגיד – אני לא מבין מוסיקה; אבל רוב האנשים חווים מוסיקה באופן רגשי ויסכימו שמוסיקה היא חוויה מופשטת. אין צורך לפרוט אותה למילים, אפשר פשוט להקשיב.

קולנוע דומה מאוד למוסיקה. הוא יכול להיות חוויה מופשטת, אבל לצופים יש את הכמיהה להבין אותו באופן אינטלקטואלי, לנסח אותו במילים. כשהם לא מצליחים לעשות זאת הם חווים תסכול. אני טוען שלו רק היו מאפשרים לעצמם – סביר להניח שהיו מגיעים לפרשנות שבאה מבפנים. אם למשל היו משוחחים עם חבריהם על הסרט, היו מוצאים עצמם די מהר מגיעים להסכמה או לחוסר הסכמה על דבר זה או אחר ואפילו מנהלים עליו ויכוחים. והרי איך ניתן לנהל ויכוח או דיון על משהו אם לא יודעים עליו כלום? הדבר המעניין הוא שאנשים בדרך כלל יודעים יותר ממה שהם חושבים, אבל הם מגלים את זה רק כשהם מתמללים את המחשבות שלהם.

המעגל

אני אוהב את האמירה: “העולם הוא מה שאתה”. ואני חושב שסרטים הם מה שאתה. זו הסיבה שלמרות שהפריימים בסרט לא משתנים – כלומר תמיד יהיה אותו קטע מסוים בסיקוונס מסוים עם אותו סאונד מסוים – ובכל זאת כל הקרנה היא אחרת. ההבדלים לעיתים כמעט בלתי מורגשים, אבל הם קיימים. זה תלוי בצופים. יש מעין מעגל סמוי שנוצר בין הצופים לבין הסרט ובחזרה. כל צופה מסתכל, חושב, מרגיש ומייצר בתודעתו את החוויה הפרטית שלו. וזה כנראה שונה מהרעיון בו התאהבתי מלכתחילה. כך שאתה לא יודע איך זה יקלע לקהל, אבל אם תתעסק בשאלות כמו: האם זה עלול לפגוע במישהו? או לעשות דבר זה או אחר? אז רצוי שתפסיק לעשות סרטים. כל מה שאתה אמור לעשות זה לממש את הרעיונות האלה שאתה מתאהב בהם מבלי לדעת מראש מה עומד לקרות.

לוס אנג’לס (אל.איי.)

עברתי ללוס אנג’לס מפילדלפיה, בה ביליתי ארבע שנים כסטודנט באקדמיה לאמנות. פילדלפיה ידועה כעיר שיש בה “אהבת אחים”, אבל בתקופה שגרתי בה לא הייתה שם הרבה אהבה וגם לא אחוות אחים. זה היה סתם “חור” נידח. הגעתי לאל.איי. בלילה, כך שרק למחרת בבוקר, כשיצאתי מדירתי הקטנה בשדרות סנט וינסנט – ראיתי לראשונה את האור שלה. וזה ריגש את נשמתי. אני מרגיש בר מזל לחיות באור כזה.

אני אוהב את אל.איי. אני יודע שהרבה אנשים תופסים אותה כמרחבים אינסופיים של אותו דבר, אבל כששוהים בה מספיק זמן, מבחינים שלכל אזור יש את האווירה המיוחדת שלו. מה גם שתור הזהב של הקולנוע עדיין חי בה לגמרי, עם ריח היסמין בלילות ומזג האוויר הנפלא. והאור מעניק השראה ואנרגיה. זה אור לא קשה, אלא בהיר ורך, אפילו כשערפיח מרחף מעל. זה ממלא אותי בהרגשה שכל האפשרויות פרושות בפני. אני אפילו לא יודע למה. האור בה שונה ממקומות אחרים בעולם. האור בפילדלפיה למשל, אפילו בקיץ, לא מתקרב לבהירות הזו. האור הזה הוא שהביא את כולם לאל.איי. לעשות סרטים בימים הראשונים של הקולנוע. ועדיין בוהק בה היופי.

קצב החיים

the-hole-2-

עטיפת הספר

כבר לפני חמישים שנה אנשים היו אומרים ש”הכל מתקדם בקצב מהיר,” גם לפני עשרים שנה אנשים אמרו אותו דבר והיום נראה שאומרים את זה אפילו יותר. זה מטורף. כשצופים בטלוויזיה לעיתים קרובות וקוראים הרבה מגזינים, יכולה להיווצר תחושה שחיים שלמים חולפים על פנינו. במהלך חמש השנים שעשיתי את ראש מחק חשבתי שאני מת. חשבתי שעד שאסיים את הסרט העולם כבר ישתנה מהקצה אל הקצה. אמרתי לעצמי – הנה אני כלוא בתוך הדבר הזה, לא מצליח לסיים אותו והעולם ממשיך קדימה ומשאיר אותי מאחור. הפסקתי להקשיב למוסיקה, טלוויזיה במילא אף פעם לא ראיתי. לא רציתי לשמוע סיפורים על מה שקורה בחוץ כי זה גרם לי להרגיש שאני מת.

היה איזה רגע ששקלתי ליצור פסל קטן של הנרי, הדמות הראשית, בגובה 20 סנטימטר ולבנות סט קטן מקרטון ופשוט לעשות גרסת סטופ-מושן לסרט, העיקר שייגמר. זו הייתה הדרך היחידה שעלתה על דעתי בגלל שלא היה לי כסף. ואז, לילה אחד אחי הצעיר ואבא שלי הושיבו אותי בסלון החשוך לשיחה. שניהם אנשים אחראים מאוד והיה להם חשוב לעשות איתי את השיחה הזאת. הם כמעט שברו את ליבי כשאמרו שאני צריך לעזוב את ראש מחק ולחפש לעצמי עבודה. הייתה לי אז כבר ילדה קטנה והם טענו שיש לי אחריות כלפיה.

אז באמת מצאתי עבודה. הפכתי לשליח של הוול סטריט ג’ורנל והרווחתי חמישים דולר לשבוע. ככה חסכתי בכל פעם מספיק בשביל לצלם סצנה ולאט לאט סיימתי את כל הסרט. ובמקביל התחלתי לעשות מדיטציה. התמזל מזלי וג’ק נאנס, השחקן שגילם את הנרי בסרט, שמר למעני שלוש שנים על המחשבה הצלולה של הדמות; השאיר אותה בחיים. צילמנו סצנה שבה הוא עומד בצד אחד של הדלת ועברה שנה וחצי עד שצילמנו את סצנת ההמשך בה הוא יוצא מבעד לדלת לצד השני. זה באמת היה לא יאומן. איך בכלל דבר כזה יכול להצליח? “להישאר באוויר” ככה כל כך הרבה זמן מבלי ללכת לאיבוד? אבל ג’ק פשוט חיכה ושימר את הדמות.

יש אִמרה שאני אוהב “שים עין על הדונאט, לא על החור” וזה אומר שכשאתה שומר על הדונאט ועושה את העבודה – זה הדבר היחיד עליו תצליח לשלוט. לא תצליח לשלוט על שום דבר מעבר לעצמך. אבל אתה יכול להתכנס פנימה ולעשות את הכי טוב שלך. העולם לא יחלוף על פניך. אף אחד לא מבטיח לך שהוול סטריט ג’ורנל יהפוך אותך להצלחה. אבל עם ריכוז גבוה ועם תרגול מדיטציה, גם כשהאירועים בעולם החיצוני לא משתנים, הדרך בה תחווה ותעבור אותם תשתנה ותשתפר לאין ערוך.

מתוך ספרו של הבמאי דיוויד לינץ׳ ״לתפוס את הדג הגדול״ שרואה אור בהוצאת אסיה. מאנגלית: נועה ברמן-הרצברג.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ביום חמישי ה־26 במרץ 2015 על־ידי דיוויד לינץ׳.