שירה בלי ציבור מאת ערן סויסה

 

הן עולות מאות אלפי שקלים בשנה, לא רלוונטיות בתעשיית המוסיקה או ברדיו. לא מייצרות שירים חדשים, וגם החיילים כבר לא זקוקים להן כמו פעם • אז למה ממשיך צה”ל להחזיק 15 להקות צבאיות, שעיקר פועלן הוא להופיע בטקסים פנימיים או לאחד כוכבי ריאליטי צעירים?

איור: רות גוילי

במשך עשורים הן היו מפעל הייצור הבכיר של כוכבי בידור וזמרים מובילים בישראל. הקלאסיקות שהנפיקו חרכו את הרדיו והגדירו את פסקול חיינו. כל מלחין חלם לכתוב להן שיר, כל במאי פינטז להעמיד אותן על במה. המלחמות סביב הסולואים הנחשקים היו רוויות תככים, יצרים וגביעי לבן. כולם שאפו להגיע לפיסגת האולימפוס הזאת, שבה פסעת פנימה אלמוני, ויצאת גידי גוב.

הן התחילו בצ’יזבטרון לפני מלחמת העצמאות, המשיכו בתור הזהב הגדול של שנות השישים והשבעים, ירדו למחתרת בתחילת שנות השמונים וקמו שוב לתחייה באמצע אותו עשור, עם להיטים כמו “שרית הספרית”, “יונה עם עלה של זית” ו”התחדשות”. בניינטיז הן הגיחו עם הבלדה על ילדי החורף ההוא של שנת 73′ – ומאז, כך נדמה, המשיכו לשייט בדממה מתחת לרדאר התקשורתי. כבר יותר משני עשורים שלהקה במדים לא הוציאה שום להיט משמעותי, ולא סטאר גדול באמת; גילוי הכישרונות הצעירים עבר לתוכניות הריאליטי, ובעידן ההורדות בנייד וסלבריטאות האינסטנט, כבר אין מקום לאוטובוס הלהקה החורק.

ולמרות זאת, הן עדיין שורדות. “למעשה, לא פירקו את הלהקות הצבאיות אף פעם”, אומר ישראל וולמן, שעבד במדור הפקות של חיל החינוך בין השנים 1979 ו־2005 ועמד תקופה מסוימת בראשו. “פשוט נגמרה תקופת הלהקות הגדולות ועברנו ללהקות קטנות. אבל מוסד הלהקות מעולם לא נעלם לגמרי”.

בצה”ל פעילים כיום כ־15 הרכבים צבאיים, ובנוסף תיאטרון צה”ל. בסך הכל משרתים בהם כ־140-130 חיילים. פעם בשנה, בדרך כלל בחודשים נובמבר־דצמבר, מתקיימים מיונים המוניים ללהקות (כיום ב”היכל המוסיקה” ביפו), שאליהם מתייצבים כאלף בני נוער. על קליטת הזמרים, מיונם, הכשרתם ושיבוצם אחראי מדור הפקות. 

“אין לזה אמנם מודעות בציבור, כי חסרה חשיפה תקשורתית”, אומר וולמן. “אבל יש הרבה מועמדים שנלחמים להגיע ללהקות הצבאיות. הביקוש גבוה מאוד, ומאגר הכישרונות שם הוא עצום”.

מתוך עשרות החיילים שמתקבלים למדור, כ־40 הם לתפקידי זמרים בלהקות (בשנה החולפת התקבלו 24 זמרות ו־17 זמרים) ועוד 20 כשחקנים בתיאטרון צה”ל. שאר החיילים משתבצים בתפקידי הפקה או נגינה (גיטרה, תופים, בס, פסנתר) ואחראי סאונד. בעבר היו בלהקות גם קומיקאי צבאי ואפילו קוסם. 

לכל אלה מצטרפים מדי שנה כ־50 מוסיקאים מצטיינים, שמאותרים במיונים נפרדים על ידי משרד החינוך ומונחתים בלהקות. רובם משובצים בתפקידי פקידות, ולעיתים משתלבים בהפקות כנגנים.

הלהקה הבולטת בצה”ל בשני העשורים האחרונים היא להקת החינוך הייצוגית, שבגלגוליה השונים (בהם כלהקת “חינוך מיוחד”) פלטה את הכמות הרבה ביותר של שמות חמים לעולם הבידור. גם הלהקות הוותיקות והמפורסמות, שבעברן הנפיקו להיטים וסטארים בקצב מסחרר, ממשיכות לפעול כיום: להקת חיל האוויר, להקת פיקוד מרכז, להקת הנח”ל, להקת חיל השלישות, להקת פיקוד צפון, להקת פיקוד העורף, להקת פיקוד דרום, להקת חיל הים ולהקת מז”י.

לכל אלה מתווספים הרכבים ולהקות שהוקמו בשנים האחרונות, בהם להקת “צהלולים”, המתמקדת במוסיקה הים־תיכונית האהובה על החיילים, להקת חינוך־כלים, להקת הח”מניות (חיל מודיעין), להקת משטרה צבאית ועוד. כל להקה מונה בדרך כלל בין ארבעה לשישה חיילים, ויש גם גדולות יותר.

1968: להקת הנח”ל והאוטובוס המיתולוגי // צילום: לע”מ

בשנים האחרונות נסגרו בקול דממה דקה כמה להקות שלא היו להן תקנים, בהן להקת חיל השריון, להקת אוגדה 91 ואפילו להקת הבקו”ם. 

השירים שההרכבים העכשוויים מבצעים לא יתחרו במעמד הנצח של קלאסיקות דוגמת “מה אברך”, “את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק” ו”יש לי אהוב בסיירת חרוב”. את מקומן תפסו, כצו השעה, מקצבים ים־תיכוניים, היפ הופ עדכני (ככל האפשר), קאברים לשירי מצעדים וכל מה שנתפס כ”מה שחיילים אוהבים היום”.

“גם כשאני שירתתי באחת מלהקות חיל החינוך, באמצע הניינטיז, החיילים בשטח רצו לשמוע יותר ים־תיכוני”, נזכר הקומיקאי רועי בר־נתן, שהתגייס ב־1995. “כבר אז, לפני 20 שנה, הלהקות הפסיקו להיות מכשיר לייצור כוכבים או חומרים שייכנסו למחזור הדם של השירים העבריים.

“האם הן הנפיקו יבול? אני לא חושב. האם יש לזה בכל זאת משמעות? אני כן חושב. בכל אופן, מבחינתי האישית, חיי היו הולכים למסלול אחר אלמלא המסגרת הזאת. להקה צבאית היא לגמרי צומת של מפגש עם טאלנטים, שלא הייתי חווה בשום דרך אחרת”.

  •   •   •

כמו פעם, גם הלהקות העכשוויות דואגות לבידור השוטף ולתחזוקת המורל של חיילי צה”ל במוצבים ובבסיסים, לצד הופעות באירועים ובטקסים רשמיים. “הלהקות של היום רלוונטיות בעיקר לחיילים”, אומר עורך המוסיקה הראשי של גלי צה”ל, יורם רותם. “הן מופיעות בכל מקום שצריך אותן, בהתאם לצרכים ולדרישות של הצבא. בתפקיד הספציפי הזה, הן ממשיכות לעשות עבודה מצוינת”. 

איש הטלוויזיה יואב צפיר, בעצמו בוגר להקת הנח”ל (מחזור 1987), שבתו אמורה להתגייס בשנה הבאה לתיאטרון צה”ל, מסכים. “המקום של הלהקות הוא להגיע אל החיילים ולבדר אותם, וזה עובד, וזה עדיין קיים. בתקופתי, 99 אחוזים מהעבודה של להקה צבאית היתה להופיע במוצבים, ועשינו את זה חמש פעמים ביום. תתפלא, זו לא עבודה קלה. צריך לדאוג שהמופע יהיה עשוי טוב, איכותי, ועם אנשים טובים. לתת שעה של בידור ואסקפיזם.

“בעיניי הלהקות הצבאיות בהחלט חשובות, לא פחות מדברים אחרים בצבא. חשוב לשמור על המנגנון הזה ועל המסורת הזאת. יש לא מעט חיילים שצריכים את השקט ואת המוסיקה הטובה ליהנות ממנה”.

מנגד, חייל לשעבר, ששירת במדור הפקות לפני שנים ספורות, מגלה שמספר ההופעות לפני חיילים במוצבים פחת באופן משמעותי. “יש הרבה מאוד לוחמים שלא ראו להקה צבאית אחת במהלך שירותם”, הוא אומר. “הפרוצדורה, העלויות והלוגיסטיקה של שליחת להקה צבאית להופעה בשטח הן גדולות ומורכבות מדי, והרבה מאוד הופעות מתבטלות כבר בשלב התכנון. הרצון אמנם קיים, אבל במקרים רבים ההופעות מתבטלות הרבה לפני הביצוע”. 

בעבר היו אלופי הפיקודים והחילות מתחרים ביניהם בגלוי מי מחזיק בלהקה הטובה והנחשקת ביותר, ובהתאם לכך, משקיעים כספים ומשאבים רבים בחשיפת ההרכבים לציבור – לא פעם, גם ככלי להאדרה עצמית. בצה”ל של ימינו, לעומת זאת, נדחק העיסוק הפומבי בלהקות לקרן זווית.

וולמן מאשר ש”אמנם אין הרבה הופעות בשטח כמו בעבר, אבל אחת לחודשיים עושים סבב מוצבים. מי שמובילים את זה הם קציני החינוך בשטח, לא אנחנו”. 

במילים אחרות, ההופעות בטקסים רשמיים ובאירועי הענקת דרגות באות על חשבון הופעות מול לוחמים במוצבים הרחוקים?

“בוא נגיד שאין מספיק הופעות, ושבהחלט היה אפשר יותר. כאן נכנסות לתמונה גם היחידות עצמן, שצריכות לרצות את זה. רק לאחרונה, במסגרת שירות המילואים שלי, פגשתי קצינת חינוך בדרום ותיכננו יחד פעילויות של אוטובוס להקות, שירוץ בין המוצבים”.

  •   •   •

הלהקות הצבאיות הצליחו עד כה לחמוק מחרב הקיצוצים, שכבר הונפה על גופים מיתולוגיים דוגמת העיתון “במחנה”. גורם רשמי בצה”ל טוען כי תקציב הלהקות עומד על 100 אלף שקלים בשנה, וכי למעט העלויות של 130 החיילים שמשרתים בלהקות, ההוצאות עליהן לא נחשבות גבוהות מדי במונחי התקציב השנתי. ואולם במדור הפקות מדברים על עלויות גבוהות בהרבה, שיכולות להגיע גם לחצי מיליון שקלים.

על מה הולך הכסף? בין השאר, על מפיקים מוסיקליים חיצוניים, שמרוויחים 10,000 שקלים להפקה (בכל שנה מורמות כ־12 הפקות חדשות). אלפי שקלים מושקעים בשכירת ציוד הגברה ועוד אלפים בשעות אולפן, בהקלטות של שירים ובפלייבקים. מנגד, נשלחות הלהקות למופעי גיוס כספים למען צה”ל וגופים לאומיים שונים, במימון של תורמים ציוניים.

להקת פיקוד דרום בתעלת סואץ, 1968. זיהיתם נכון, זה מתי כספי משמאל // צילום: לע”מ

“פעם הכסף הגדול באמת היה בצבא, ולצה”ל היתה היכולת להשקיע בתוכניות ובהקלטות”, נזכר וולמן. “זאת הסיבה שכולם רצו להגיע ללהקות. התהילה סביבן היתה חשובה לא פחות מתחומים אחרים בצבא, וכולם רצו להשקיע שם. 

“היום הלהקות הצבאיות הן בעיקר עניין פנימי, כי הרוב המוחלט של ההופעות הוא בתוך צה”ל. הרמטכ”ל הנוכחי נתן הנחיה שכל האירועים בתוך צה”ל יהיו מושתתים על הופעות של להקות צבאיות, ועיקר הפעילות היא בתוך צה”ל – אנשים בחוץ לא נחשפים אליהן”.

אם הן כבר פועלות, למה לא לחשוף אותן לאנשים בחוץ?

“אין כסף לזה. לפני 15 שנה החלטתי שאני הולך לדחוף חזק את שירי הלהקות ונפגשתי עם איש יחסי ציבור, והוא הגיש לי תוכנית עבודה מסודרת, עם כל הצעדים שהוא מתכנן. כשהגענו לשלב התשלום, הסברתי לו שאין לי יכולת כלכלית להתמודד עם זה. 

“פעם ניסיתי להרים סיבוב הופעות בעיירות פיתוח, עם כרטיס שיוצע במחיר של מנת פלאפל. זה היה אמור להיות בשיתוף משרד התרבות ותזמורת צה”ל. הרעיון היה להסתובב עם הפקה גדולה בכל עיירות הפיתוח, כדי להגביר חשיפה ללהקות הצבאיות. לא הצלחתי להרים את זה, כי זה לא עניין את מקבלי ההחלטות בצבא. חבל. אני חושב שאם זה היה יוצא לפועל, היו מגלים עד כמה הציבור אוהב את הלהקות הצבאיות”.

  •   •   •

אם בעבר היוו הלהקות הצבאיות פס ייצור הכרחי של כוכבים בקנה מידה לאומי, ורשימות הבוגרים שלהן חפפו את רשימות הבידור הישראלי, בשנים האחרונות פחת הזרם לקילוח דקיק, כמעט לא מורגש.

“כבר כשאני התגייסתי, ב־1993, אף אחד לא שמע על להקות צבאיות ולא התעניין בהן”, נזכר השחקן והמנחה טל מוסרי, בעצמו בוגר שורה של להקות צבאיות באמצע שנות התשעים (בראשן להקת חינוך מיוחד, שהנפיקה את “חורף 73′”). “כבר אז החיילים בלהקות עשו רק את העבודה השחורה, בלי התהילה. כשאמרתי שאני שר בלהקה, הרבה אנשים הרימו גבה, ‘מה, הן עוד קיימות בכלל?’ הרי רפול ביטל אותן כשהיה רמטכ”ל ב־1978”.

כך הפכו הלהקות הצבאיות לבתי מחסה לכוכבים בני 18, שלא רוצים לקטוע את הקריירה בגלל הצבא. כשנדב גדג’, נציגנו לאירוויזיון 2015, התבשר בתחילת 2016 שישרת בלהקה צבאית, לא היה מאושר ממנו. תמונות שלו מלשכת הגיוס בתל השומר הפכו בתוך שעות לאייטם באתרי הרכילות.

נדב גדג’. אייטם רכילותי // צילום: Elena Volotova

“לצערנו, זה לא טריוויאלי שאמנים מתגייסים היום”, אומר מוסרי. “אני לא אומר להם תודה מיוחדת על שהתגייסו, אבל דווקא בגלל שהם מגיעים בשיא תהילתם, המסר הוא חשוב. כשזמרים כמו נדב גדג’ ויובל דיין מגיעים ללהקה צבאית, הם עושים שירות מעולה לצה”ל.

“תמיד מרגשת אותי התמונה של זמר מוּכר, בשיא פרסומו, מגיע להופיע במטבח עם שמן על הרצפה, מול חבר’ה עייפים מגולני. תהיה בטוח שהרבה יותר קשה להופיע שם מאשר על במת האירוויזיון”.

יורם רותם סבור שהעובדה שהלהקות הצבאיות לא הוציאו מתוכן כוכבים בשנים האחרונות נובעת ממדיניות שמוכתבת מגבוה. “התחושה היא שיש מדיניות כללית בתוך צה”ל לא להפוך את הזמרים לכוכבים, בשונה ממה שהיה פעם, בתקופת הסולואים הגדולה. היום הדגשים בצה”ל אחרים, והצבא הרבה יותר חסכן בכל מה שלא קשור לפעילות מבצעית נטו”.

השינוי במעמדן של הלהקות הצבאיות לעומת תהילת העבר ניכר בכמות החומרים החדשים שהן מקליטות. אם פעם להקות הוציאו לשוק אלבומים בפרקי זמן סדירים, שנחתו בזרועותיהם הפתוחות של העורכים המוסיקליים ברדיו, הרי היום היבול כמעט לא קיים. גם כשיש חומרים מקוריים מעניינים, הם לא פורצים בדרך כלל את קירות חדר החזרות. השאלה היא אם הסגנון האמנותי של הלהקות, שמקובע בהעמדות מיושנות ובשירים נאיביים בשלושה קולות, עדיין רלוונטי לישראל 2017, שבה סטטיק ובן־אל הם אנשי השנה במוסיקה וגם שופטים בפריים טיים. 

“בשלב מסוים כל הרעיון של שירים חדשים מהלהקות הצבאיות נגמר, כי המוסיקה השתנתה, והן לא יכלו להתמודד עם השינוי הזה”, אומר צדי צרפתי, בעצמו יוצא להקת פיקוד מרכז (מחזור 1959). “היו כמה ניסיונות להוציא שירים לרדיו, אבל בשורה התחתונה, הם לא הצליחו לתרום להיטים. וברגע שנגמר שיתוף הפעולה עם התקשורת והרדיו, סיפור הלהקות נגמר”.

לדברי צפיר, “באופן אישי אני אוהב את הנוסטלגיה והתמימות, אבל אני גם מבין שהלהקות לא שם. היום נשאר מהן רק משהו פונקציונלי. ולמרות הכל, אני לא חושב שצריך להרים ידיים”.

לעשות שוב את “על המחנה נדלק ירח”?

“לא. לנסות לייצר שירים רלוונטיים, אולי בסגנון ים־תיכוני, רוקנרול, וגם בז’אנר של סטטיק ובן־אל. אני כן מאמין שאפשר למצוא כוכבים חדשים ומוסיקאים טריים בתוך הלהקות ולייצר חומרים טובים – צריך רק להאמין בזה. 

“אם פתאום להקת הנח”ל 2017 תוציא סינגל מקורי חדש, זה יהיה מעניין מאוד ויכול להפוך לגימיק ברדיו. כשאומרים היום ‘שיר של להקת הנח”ל’ זה נשמע מיושן, אבל אם יעשו את זה עדכני, זה יכול לעבוד, כי בסופו של דבר ילדים בני 19-18 שרים היום מעולה. 

“אני חושב שזו יכולה להיות החלטה טובה של הצבא, לצאת מהקופסה, ואם זה היה תלוי בי, הייתי מתעקש להוציא שיר כזה לרדיו. אנשים אוהבים את החיבור בין נוסטלגיה למוסיקה העכשווית, וזה יכול להיות קטע מדהים”.

בלהקות מחפשים שמות. אם תקבל הצעה לנהל להקה כלשהי, תיקח? 

“בלב כן, כי זה מאתגר וזה בטוח ירגש אותי. לא יודע אם זה יסתדר לי מבחינת הלו”ז”. 

 

למאמר המלא הקישו

http://www.israelhayom.co.il/article/445539