שלום קיץ, להתראות כבד/רועי ששון

מערכת תזה התכנסה במטרה להציג בפניכם את כל מותגי האלכוהול שאתם צריכים לטעום בקיץ 2013 ● זה התחיל עם בירות בוטיק מקומיות ונגמר במרדף אחרי כלב עם שלוש רגליים והזמנה לביקור בפלסטין

נכתב על ידי כל כותבי תזה.

בקיץ, כידוע, מומלץ לשתות הרבה. כמה שיותר. במסגרת ההכנות לעונה החמה, החלטנו ב”תזה” להגיש לכם כשירות לקוראים את הדרכים היעילות ביותר למניעת התייבשות. מים? הצחקתם אותנו. קבלו את מדריך האלכוהול המלא והלא מצונזר לקיץ 2013.

כדי לבדוק ולדרג את עשרות הבירות ומותגי הוודקה והוויסקי שהגיעו למערכת העיתון, הרכבנו צוות מובחר של כתבים, צלמים ועורך ראשי – והתכנסנו לערב של שכרון חושים ועיתונות אמיצה. צוות הלוגמים כלל את רועי “קח עוד צ’ייסר זה רק וודקה” שושן, דניאל “כבד הפלדה” דולב, בן “מה – יש רק אלכוהול?” דגני, ניב “אינטלקטואל השיכר” מעוז, מיכאל “בור ללא תחתית” דונאייבסקי, ויונתן “האמת שאני לא כל כך שותה” מלאמנט.

במטרה לשמור על דירוג רציני של כל המותגים, החלטנו לבנות שיטת בדיקה שתתבסס על מדדים מדעיים אובייקטיביים ותיתן מקום גם להתרשמות האישית, רק שמיד אחרי שהחלטנו את זה הבנו שאין לנו שום סיכוי לבנות שיטה כזו, והעדפנו להתחיל לשתות. סתם, האמת שהתחלנו לשתות עוד קודם.

הספתח של הערב היה “סיידאפקט” – סיידר מוגז ואלכוהולי שמגיע מיקבי אל-רום שברמת הגולן ומיוצר מהתפוחים המקומיים. הסיידר מגיע בשתי גרסאות – אחת בחוזק של 4% (תווית אדומה), והשנייה בחוזק של 6% (תווית ירוקה). המשותף לשתיהן הוא שהן ללא תוספת סוכר, בניגוד לסיידרים ברחבי העולם. אה, ולא פחות חשוב, כל עובדי החברה הם קיבוצניקים. התוצאות: לגרסה האדומה היה טעם, ובכן, של מיץ תפוחים. בירוקה כבר הורגש אלכוהול, משהו באזור היין הלבן. בסך הכל הצוות הסכים שמדובר בסוג של בריזר, שזה סבבה – בעיקר אם אתם בחורה מהרצליה פיתוח, או סתם חובבי קוקטיילים.

“טוב, זה היה על הכיפאק”, סיכם רועי את החוויה אחרי שסיימנו לשתות את הסיידרים, “עכשיו מה אתם אומרים שנתחיל עם האלכוהול?” עוד לפני שהוא מסיים את המשפט הוא כבר מוזג לכולם צ’ייסרים של ויסקי – וכשהם יורדים בגרון אפשר באמת לצאת לדרך. על הבלנדד ויסקי המדובר לא נתעכב יותר מדי, מפאת כבודו. נציין שמדובר ב”ווייט אנד מקיי” – מותג סקוטי מסוף המאה ה-19, שעלה בשנים האחרונות לכותרות כשתמך בחילוץ שני ארגזי ויסקי נדירים שהותיר אחריו מגלה ארצות אירי בדרכו לקוטב הדרומי לפני כ-100 שנה. אם אתם מתחרטים שקראתם את פרט המידע הזה – מעולה, עכשיו אתם יודעים איך הרגשנו אחרי הצ’ייסרים האלו.

הבירה הראשונה בתור היא “לאפינג בודהה” – בירת בוטיק ישראלית הכוללת חמישה סוגים קבועים לצד בירות עונתיות שמיוצרות, בין היתר, לכבוד חגים ואירועים מיוחדים. הרשימה כוללת בירת חיטה בהירה בתיבול קמומיל ודבש, בירה עם רמזים של קפה ושוקולד (זכתה בכמה תחרויות) ועוד כמה סוגים בעלי ארומות פירותיות ובעיקר אחוז אלכוהול מרשים. “תראו”, אומר לנו ניב, “אני לא יודע בקשר לזה. הבחור שסיפק את הבקבוקים הראה לי במיוחד איך לפתוח אותם, כי הוא אמר שהם יכולים לפעמים להתפוצץ”. אנחנו מסרבים לתת לזה להרתיע אותנו, ומגלים שמדובר בסך הכל בבירה לא רעה בכלל. עשירה בטעמים, מרירה במידה הנכונה – וכיפית. כשתטעמו את זה, לא תוכלו לנחש שזה מיוצר בישראל. וזאת מחמאה, כמובן.

הבירות הבאות שמגיעות לשולחן הטעימות הן שתי נציגות של מבשלת “מלכה” – בירה בעבודת יד מקיבוץ יחיעם שבגליל המערבי ובין היותר מוכרות בסצינות הבוטיק המקומית, עם ייצור שנתי של 20 אלף ליטר בשנה. המים בהם משתמשת החברה לייצור הבירה מגיעים ממעיינות הגעתון הסמוכים למבשלה, אז אל תגידו שלא ידעתם.

אנחנו מנסים את החיטה והסטאוט – וקצת מתאכזבים. שתי הבירות קלילות מדי, בטח הסטאוט שאמורה להיות הרבה יותר כבדה ובעלת נוכחות. מצד שני, הקלילות דווקא יכולה להתאים לקיץ המעיק והלח, או למי שלא כל כך מטורף על בירה.

אחרי האכזבה מ”מלכה” עברנו לבירות של מבשלת “הדובים” מאבן יהודה. כאן הופתענו לטובה. הבירה הראשונה שניסינו הייתה “קיווי“, הבירה העונתית של הדובים, שבכלל לא הזכירה טעם של קיווי. מבט קצר בתווית גילה את הסיבה. “בבירה אין קיווי”, נכתב, “לא הפרי ולא הציפור”. אז קיווי לא היה, אבל טעם כשותי חזק עם המון ארומה דווקא כן. “זאת בירה חזקה, אמיצה”, התפייט בן הצלם, שאירח אותנו בבית שלו לערב הטעימות, וסיכם יפה את ההתרשמות הקולקטיבית.

הקיווי הייתה רק החימום לפצצה האמיתית: אינדירה, ה-IPA של הדובים. “וואו, איזה טעם ארוך”, התלהב מיכאל, “הכי טובה שטעמנו עד עכשיו”. מסביב לשולחן יש הסכמה כמעט מוחלטת, חוץ מבן שמעדיף להישאר עם הקיווי. כך או אחרת, הדובים הפכו בן רגע לפייבוריטים שלנו. גם “עוקץ“, בירת ביטר אנגלית, מבטיחה ומקיימת. בהחלט מומלצת. חבל רק ששני הטעמים הבאים שניסינו היו קצת פחות מלהיבים: “יונק הדבש” – בירה בלגית כהה שגרמה למיכאל לשטוף את הלשון, ו”המכה הראשונה” – בירה מעושנת. עם שמות כאלה אי אפשר לטעות, וזה עוד לפני שהזכרנו את הבירה העונתית – קמיקזה. בקיצור, זה כנראה הדבר הכי טוב שיצא מאבן יהודה אי פעם.

“היא סבבה”, אומרת דורית, חברה של בן שהספיקה להצטרף אלינו ולהעביר ביקורת על “המכה הראשונה”, “יש לה מין אפטרטייסט כזה של בייקון”. רועי העורך לא מסכים, וממהר להוסיף חוות דעת משלו: “יש לבירה הזו טעם מטריד, כמו עמנואל רוזן”, הוא קובע, “לכאורה”.

תוך כדי טעימת התוצרת של “הדובים” מיכאל מתנדב לנסות את “אלכסנדר“, הבירה ששמה מסגיר את מיקום המבשלה שליד הנחל בעמק החפר, ומנצל את ההזדמנות לקצת הומור גזעני נגד עצמו. “תכתוב”, הוא אומר לי בתקיפות, “שאלכסנדר בלונד הוא כמו כל הרוסים – בלי טעם”. האלכסנדר הנוספת שאנחנו מנסים, הגרין, דווקא הולכת לכיוון השני. היא מאד מרה ומפוצצת בטעם. אולי אפילו קצת יותר מדי.

הבירה מיישמת את מסורת מבשלות הבוטיק באירופה ובארה”ב, ומשתמשת ברכיבים טבעיים בלבד וללא פסטור וסינון. באתר שלהם תוכלו לראות בצורה מגניבה לאללה מהי נקודת המכירה הקרובה לביתכם, ובכלל תוכלו להתרשם מהרמה הגבוהה והרצינות שמושקעת במוצר. כמה חבל שהגזירה האחרונה על ענף האלכוהול יפגע דווקא במבשלות האיכותיות כמו זו של אלכסנדר.

ואז הגיע השלב בו הבנו שהבירות מתחילות להשפיע. זה קרה כשמיכאל וניב ניסו לתפוס את גנדי, הכלב של בן ודורית, ורדפו אחריו בחצר. הם לא הצליחו. אפילו שלגנדי יש רק 3 רגליים. או שזה האלכוהול? לא היה מנוס מהמסקנה המתבקשת – הגיע הזמן לעוד סיבוב של צ’ייסרים. הפעם וודקה. אם כבר מזכירים סטריאוטיפים על רוסים אז עד הסוף, לא?

טוב, האמת היא שהוודקה הזו הגיעה אלינו בכלל מפולין. כן, אנחנו מדברים על המותג של ברוס וויליס, סובייסקי. הוודקה הייתה לא פחות ממעולה: חזקה, נקייה ובעיקר זורמת טוב בגרון – תכונות מפתיעות למדי כשמדובר בפולנים. כנראה שהיטלר וסטלין ידעו על מה הם רבים. אבל בחזרה למשקה: אחרי כמה ניסיונות ערבוב והגשה – תפוזים, רד-בול, צ’ייסר – הגענו למסקנה שמדובר במשקה המושלם לחובבי הוודקה מביניכם, בעיקר לאור המחיר שלו. אגב, גם וויליס שילם מחיר – מתברר שהחברה טרם שילמה לו את כל הכסף על המחיר.

ומפולין להולנד, הגענו לוודקה ההולנדית ואן גוך. המותג היוקרתי, שעשה עלייה לישראל ממש לא מזמן (2007), מיוצר ב-18 טעמים שחלקם מגיעים גם לארצנו הקטנה. לנו היה המזל לשים את היד על הטעמים הקלילים והמבטיחים של הקיץ: קרמל, אסאי, אננס וכמובן הקלאסי. הטעם משובח וחזק במידה. עם 35% אלכוהול שיורדים בגרון בלי בעיה, אתם צפויים להשתכר בכיף.

כשמיכאל וניב מסיימים לרדוף אחרי גנדי הכלב הנכה, אנחנו עוברים לבירות של מבשלת נגב. הפורטר-אלון, שקיבלה את שמה כי היא מיושנת עם שבבי עץ אלון. מדובר בבירה בטעם שנע בין קפה ושוקולד ועד וניל וקוקוס (היי, זה מה שכתוב באתר שלהם). היא מתגלה כבחירה לא רעה בכלל, או כמו שניב מנסח את זה: “נותנת פייט לא רע בכלל לאנגליות”. וניב שלנו מבין היטב בבירות.

הבירה הבאה של המבשלה הדרומית, בטעם פסיפלורה (רעיון מקורי שלהם), מצליחה לפלג אותנו. בן ודניאל לא מתרגשים מהבירה המתוקה-חמצמצה, ניב דווקא אוהב אותה ושיא ההתלהבות נרשם אצל יונתן, שעד אותו רגע התמקד בעיקר בקולה ומכריז: “בירה שווה ביותר”. לידיעת החבר’ה ב”נגב” – לא בטוח שזה סימן טוב. בייחוד כי המשפט הבא של יונתן היה “למרות שאני לא כל כך שותה. אבל עוד מעט חברה שלי תבוא לכאן – והיא תשתה!”.

האמירה הזו מצליחה להשתיק את כולם. “היי, במבוא למגדר בגילמן ילמדו אתכם שגבריות זה לא שתייה”, מנסה בן להגן על יונתן ללא הצלחה. מיכאל מתנדב לסכם את החלק הזה בערב: “גבריות זה לא לשתות הרבה. גבריות זה להצליח לשתות הרבה כמו שצריך”. פואטי.

אחרי הבירות הדרומיות והדיון על אלכוהול וגבריות עברנו צפונה ל”בזלת” של מבשלת הגולן, אחת המבשלות הוותיקות והמרשימות בישראל, שכוללת גם מרכז מבקרים מפתה במיוחד. תחילה טעמנו את הדאבל-בוק הכההשלהם (8% אלכוהול). הוחלט שאם הפורטר-אלון של “נגב” נותנת פייט לא רע לאנגליות, הדאבל-בוק של “בזלת” נותן פייט לא רע ל”נגב”. כהה, מרירה, מבטיחה וגם מקיימת. בזלת חיטה, אחותה הבלונדינית, התבררה כטעימה לא פחות וגם מתאימה יותר לעונה החמה. מדובר בבירה קלילה ורעננה שהזכירה לנו איך בירה צריכה להיות.

מיד אחריה חזרנו לבירות הכהות, ועברנו ל”דנסינג קאמל סטאוט“. בן אהב אותה, אבל ניב חשב שהטעם לא מספיק אינטנסיבי. היתר חשבו שמדובר בבירה עוצמתית עם טעמים דומיננטיים שהולכים מצוין עם אוכל טוב בצד. כמה חבל שאין לנו תקציב לאוכל.

עוד ממבשלת הבוטיק הראשונה של תל אביב: פייל אייל הודי, בירה בסגנון IPA שבושלה במקור על ידי הבריטים למען חייליהם בהודו בתקופת השלטון האנגלי; איב, בירה בהירה שמתאימה לקיץ הישראלי כמו כפפה ליד; והאף וויט, בירה בסגנון בלגי מסורתי. כולן היו מקוריות וטעימות עד כדי כך שקשה לחשוד בהן שהן מיוצרות ממש כאן לידנו. אם אתם לא סומכים עלינו, אתם מוזמנים לנסות בעצמכם בפאב של המבשלה בפלורנטין.

לקחנו הפסקה קצרה מהבירות הקלאסיות וגילינו פתאום כמה בקבוקים של משקאות לא מזוהים שהגיעו איכשהו למערכת. הבקבוק הראשון הוא של “ליפמנ’ס פרטס” – תוצרת מבשלה בלגית שהוקמה עוד ב-1679 ונחשבת לאחת המוערכות והמיוחדות במדינה האירופית – ומתברר שמדובר בבירה מעניינת שמכילה חמישה סוגים של פירות יער: תות, אוכמניות, דובדבנים, פטל וסמבוק. צורת הגשה אפשרית היא עם קרח או לשלב בקוקטיילים. התגובות הראשוניות לא מפרגנות: “יש לזה טעם של סירופ פטל בצופים”, “זה כמו סוכריה על מקל אבל בקטע רע”. כמה רגעים אחר כך ניב ורועי מחליפים מבטים ויוצאים יחד בהכרזה אמיצה. “תכל’ס, זה ממש טעים!” אומר ניב. ההכרזה שהם זוג תחכה, כנראה, לגיליון הבא.

הבאים להכיר את קיבתנו מקרוב היו כמה בירות סטנדרטיות למדי שזוכים באחרונה לפופולריות הולכת וגדלה. עלבק’ס אין מה להרחיב – בין הבירות המועדפות על הקהל הישראלי, ובצדק. גם כאן יש לנו עסק עם בירה בהירה שמתאימה היטב למזג האוויר של יולי-אוגוסט. אחריה הגיעה אסטרייה דאם הספרדית, פילזנר נטולת פוזה, ששווה טעימה רק לפי המראה שלה. הכוכב של ברצלונה נכנס חזק לפאבים ולבתי הקפה של תל אביב בשנים האחרונות, וטעימה חטופה מספקת לנו את כל הסיבות לכך. אגב, הבירה נותנת חסות לקבוצת הכדורגל הקטלונית, ומספקת בכך את כל הסיבות מדוע היא מתאימה להיפסטרים, סחים, ערסים ובחורות שנזכרו לא מזמן שהן אוהבות את מסי מגיל 13.

עוד בירה מיובאת שתגרום לכם לחשוב על עזיבה לחו”ל היא הברוקלין לאגר – מוצר הדגל של המבשלה מהחוף המזרחי. בירה עשירה בטעמים, מרעננת ויורדת חלק בגרון עם 5.2% אלכוהול. אגב, את הלוגו של המבשלה עיצב מילטון גלייזר, המעצב הניו יורקי המפורסם אשר עיצב בין היתר את הלוגו של I LOVE NY.

אמריקנית נוספת היא בירה ג’מס. טוב, היא מיוצרת בפתח תקווה, אבל למה להיות קטנוניים. מייסד המבשלה הוא ג’רמי וולפלד, או בכינויו ג’ם, שהגשים בארץ הקודש את חלומו לייצור בירה איכותית שהתבססה על רזי המקצוע שלמד בארצות הברית. במקום בו עמד מפעל גלידות נטוש, הקים וולפלד את מבשלה-מסבאה שמייצרת שישה סוגי בירות: חיטה, לאגר צ’כי, לאגר גרמני כהה, אייל אנגלי, אייל אירי, ו-8.8 – אייל בלגי וספינת הדגל של המבשלה, שמכילה 8.8 אחוזי אלכוהול. השתיים האחרונות היו הטובות ביותר, ללא ספק, כשהבירת חיטה המרעננת מעט מאחוריהן.

הבאה בתור היא בירה טייבה. בכפר הנוצרי שליד רמאללה עושים וואחד בירה: לאגר בהירה בסגנון גרמני עם 5.5% אלכוהול, לאגר כהה ועשירה בטעמים שיוצרה לראשונה לכבוד המעבר למילניום הנוכחי (6% אלכוהול),והגולדן – הבירה הפלסטינית הראשונה בהיסטוריה (5% אלכוהול). שתויים עם טיפה של כבוד לאומי, הגענו למסקנה שהטייבה דארק היא סיבה מספיק טובה לישראל להתיישב לשולחן המו”מ. היצרנים החביבים הזמינו אותנו לסיור במקום, אבל גם בחצר בצפון תל אביב אפשר לזהות איכות כשפוגשים אותה.

​הבקבוקים כמעט נגמרו וכך גם הכבד שלנו. בחשש מה ומתוך מחויבות עמוקה למקצוע, ניגשנו לבקבוקים האחרונים חביבים. נעים להכיר, סיידר בשם “אינגליש וינטג‘”. איך הטעם? זוכרים שפעם בחתונות הייתה שמפניה זולה בטעם תפוחים או אפרסק? אז ככה. “איך הם לא מתביישים להוציא למוצר כזה?!” צועק ניב המתוסכל. בין אם זה המגדר שלנו או השעה המאוחרת ורוויית האלכוהול – הסיידר לא זכה להצלחה, בלשון המעטה.

למזלנו, כדי שלא נסיים עם טעם רע, רגע לפני שסוגרים את הבאסטה אנחנו מגלים בקבוק של “דובל טריפל הופ“. הטריפל הופ, מתברר, התחילה כמהדורה מוגבלת שייצרה “דובל” לפני כמה שנים. אחרי שהמהדורה נחטפה מהמדפים, ולאור בקשת הקהל, החליטו במבשלה הבלגית לייצר סדרה נוספת. טעימה אחת מספיקה לנו. כמו קבוצה מליגת האלופות שמגיעה לשחק בביצה המקומית שבין הירדן לים – הדובל לוקחת בהליכה, והופכת לחביבת הקהל. טוב נו, יחד עם האינדירה.