שלום שלום מאת ג’קי לוי

כמו הרבה שידוכים בשפה שלנו, גם “סוכה” ו”שלום” הם לא זוג צפוי או מובן מאליומאז שאני זוכר את עצמי יש בי אהבה גדולה לשפה העברית. למרות השימוש היומיומי, למרות השיגרה והשחיקה שעושות שמות בכל רגש אמיתי, השפה הזאת מצליחה בכל פעם להפתיע ולחדש. גם האהבה כלפיה היא לגמרי לא דבר מובן מאליו, בעיקר כשלוקחים בחשבון שמדובר אולי בקונצנזוס האמיתי היחיד שעוד נשאר כאן.

מה אני אוהב בה? המון דברים. מילים ישנות מדי וחדשות מדי. ענתיקות לאספנים והצעות חסרות שחר של האקדמיה. סלנג בלתי מובן שהילדים פתאום מייבאים הביתה מחצר בית הספר יכול לקרוע אותי לחתיכות מרוב צחוק. לפעמים אני אוהב אותה תקנית ומוקפדת, ובעיקר אני מת עליה כשהיא פורעת חוק, יצירתית ושכונתית.

אפילו חלק מהחוקים הרשמיים שלה אני אוהב, ולפעמים גם את השומרים הקנאים שהפקידו את עצמם על חומותיה, למרות שהם באמת מסוגלים להיות נודניקים מהגיהינום.

אני, למשל, אוהב נורא את אלה שתמיד יתקנו אותך אם תאמר “אוהב נורא”. איך הם לא מתעייפים? האמת היא שגם את האופן שבו העברית יודעת להתנגן אני אוהב. כן, אני מודע לעובדה שפורטוגזית, למשל, וגם יפנית או איטלקית מתנגנות לא פחות יפה. אז מה?! אהבה מיוחדת יש לי לקישורים עתיקים שכבר הפסקנו בכלל לתת את דעתנו עליהם. למשל, “סוכת שלום”. לא יפה?

  •   •   •

נעמי שמר לא היתה הראשונה ליצור את החיבור בין סוכה לבין שלום. המשוררת היתה בת בית בכל המדפים של ארון הספרים ההוא, וגם הזה, וכששלומית בנתה סוכה, זאת היתה כמובן סוכת שלום. אלא מה? סוכת נצח?! (פיכסה’לה. אני לא סובל סוכות נצח).

הניסוח הזה מוכר מהמקורות. בעיקר מהתפילה, ושם הקב”ה לא בונה סוכת שלום, אלא דווקא פורש אותה, כמו שפורשים מפה או כנפיים. מה שהופך את כל העניין לעוד יותר מורכב. איך בדיוק פורשים סוכה?

בכל אופן, כמו הרבה שידוכים בשפה שלנו, גם “סוכה” ו”שלום” הם לא זוג צפוי או מובן מאליו. וזה בדיוק מה שיפה בו. כי מתוך ההצמדה בין המילים אפשר לקבל מושג לא רק בנוגע למה זה בכלל סוכה, אלא למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שלום.

כשאומרים “סוכת שלום” אפשר לדמיין שלום שכל מהותו קווי גבול רכים ומתנפנפים. דפנות דקות של סדין. גג שאפשר לראות דרכו את הכוכבים ולהריח את הניחוח הטרי של טבע סתווי. זהו שבוע שבו הנדל”ן מאבד משהו מחשיבותו התהומית, וכולם נזכרים בחלום שלהם להקים בית על עץ. לא סתם ילדים אוהבים כל כך את סוכות. והמילים “סוכת שלום”, גם אם לא יורדים לפרטים, מעלות על הדעת עולם שהוא גן עדן לילדים.

אומרים שהשפה ואוצר המילים מגדירים תודעה, אבל אצלנו כבר שנים שאין שום קשר בין סוכה לבין שלום. בשנים האחרונות רובנו מדמיינים את השלום, אם בכלל מדמיינים אותו, כמשהו שמזכיר מבצר. חומה גבוהה, עבה ובלתי חדירה. הם שם ואנחנו כאן. שום קשר לסוכה, בכל אופן. כי גם כשיבוא השלום, כולנו מתכוונים לדפוק על הגג ולוודא שהוא עמיד בפני ארטילריה. סכך של כפות תמרים או ענפי איקליפטוס לא בא בחשבון.

לאחרונה חלק מאיתנו מדברים על השלום כמו שמדברים על גירושים. המון עורכי דין. המון שקרים. הסכמים מפותלים עם מעט מאוד רצון טוב ועוד פחות מזה עתיד ורוד לילדים.

כשחושבים מחדש על ביטויים ישנים, קורה לפעמים שהאבק מתפזר וחלק מהניצוץ הראשוני שחיבר אי אז בין המילים חוזר לחיים. לפעמים מה שקורה באותו רגע הוא שצירוף המילים נראה פתאום צורם ולא שייך לכלום. מצד שני, הוא יכול להזכיר לנו למה בעצם התכווננו כל השנים כשחלמנו על סוכה. או על שלום.

sukkat-shaom

יש קשר עתיק בין המילה שלום לבין כל מה שקשור למרחב. בעברית של פעם “צר” הוא אויב, וכל מה שמתרחב, מתרווח ומרחיב דעת קשור לשלום ולפיוס. לכן כשנרגע הסכסוך הממושך בין יצחק אבינו לבין השכנים הפלשתים, הם חפרו ביחד באר וקראו לה “רחובות”. כלומר – שלומות.

זה קרה אחרי תקופה שבה כל הבארות בסביבה גררו שמות מחרידים כמו “עשק” ו”שיטנה”. מרחב זה שלום וסוכה זה שלום, וסוכה זה בערך ההפך ממרחב. האם שלום הוא סתירה פנימית? ואיך יוצאים מהסתירה הזאת?

אני חושב שהאינטואיציה הבסיסית של שמעון פרס ז”ל לגבי חזון השלום היתה קשורה לגמרי לתובנה העתיקה על הקשר בין שלום לבין מרחב ורווחה. פרס רב ההשראה האמין שלנו, הישראלים, יש פוטנציאל לגאול את המרחב השמי העקוב מדם ומנחשלות ולהביא אליו את בשורת הקידמה הטכנולוגית, היוזמה והפיתוח.

מרגע שהשכנים רק יכירו בזה, מייד יתבשמו כולם ויבינו איזה אוצר יש להם בידיים, ויאבדו את החשק לבזבז זמן וחיים על מלחמה ועל סכסוך. זה בגדול היה הרעיון שהתגלם במילים “מזרח תיכון חדש” שהיה אמור לבוא מחר אם לא היום, ואם לא מחר אז מחרתיים.

הרעיון הזה – האם צריך עדיין לומר זאת בקול? – נכשל כישלון חרוץ. מקסים ותמים ככל שיהיה, חזון המזרח התיכון החדש גרם בעיקר לנזקים. הוא חושב מרחב, הוא פחות חושב סוכה.

מלבד העובדה שהוא נוטף התנשאות ובוז, הוא מתעלם בפשטות מהאפשרות שהשכן יסרב להתרשם או להתרגש. שהוא יביט בפרוספקטים הבוהקים של העתיד הטכנולוגי, ומה שינצנץ אליו מהתמונה לא יהיה שלל הזדמנויות, אלא התגשמות כל הסיוטים שמאיימים על נפשו. הוא יראה, נניח, מסורת מתפוררת. משפחה קורסת. ערכים נמחקים. או בערבית פשוטה “אל־אקצא בסכנה”.

  •   •   •

הנטייה שהתפתחה פה לקדש את המורשת של כל מנהיג שהולך לעולמו קצת איבדה פרופורציות. מה שמעלה בי זיכרון אישי. כל מי שאיבד הורה מכיר את הרגע הזה שבו צצים לפתע מנהגים וכללים שעד אתמול לא היה לך מושג לגביהם. למה שיהיה לך?!

זה קורה פתאום. לאורך ימי האבל ואחריהם, מופיעים קרובי משפחה וסתם מומחים מזדמנים ואומרים למשפחה – ככה עושים. ככה לא. חלק מהמנהגים האלה הם מסורת עתיקה. חלק מהם אמונות שווא בשדים וברוחות, שאלוהים ישמור.

אצלנו, למשל, נאמר במפורש שאת החולצות והמעיל של המנוח ממש מומלץ ללבוש. כמעט מצווה. אבל את הנעליים חייבים מייד לגזור ולהשמיד. אני והאחים שלי יודעים להיות ציניקנים כשצריך. גיחכנו מתחת לשפם, אבל לא היתה לנו שום כוונה להתעמת עם המסורת.

עם הזמן הסברתי לעצמי שמה שעומד מאחורי הרעיון הוא שגם אם אהבת אהבת נפש את האיש שהלך לעולמו, אתה לא חייב לקחת ממנו את כל מה שהשאיר. קח משהו וזרוק משהו. זרוק את הנעליים. קח את החולצה. את רעיון המזרח התיכון החדש, למשל, כדאי לחתוך לחתיכות קטנות ויאללה למיחזורית. את החזון, את התקווה לשלום ואת היצירתיות האופטימית מומלץ לאמץ. כמעט מצווה.

(איור: עציון גואל)