שם קצוץ מאת ג’קי לוי

אהבתי אותו והוא אהב אותי, אבל היה לי ברור שיבוא יום וניפרד. ג’קי לוי חוגג תשע שנים בלי הקוקו המיתולוגי

לפני תשע שנים בדיוק, בערב בדיקת חמץ, קיצצתי את הקוקו. 22 שנים בשיער ארוך נשארו על הרצפה. 22 שנים שבהן השיער הפך להיות חלק מהזהות שלי. לפעמים רעמת מחלפות פזורה ועצבנית. רוב הזמן קוקו אסוף. פעם בשנה קיצצתי קצוות שרופים ומסוכסכים, אבל למעשה, מיום השחרור מצה”ל לא ראיתי מספרה מבפנים. הקוקו והכיפה היו דגל אישי וסימן היכר. אהבתי את הקוקו והוא אהב אותי. אבל היה לי ברור שמדובר בתפארת נעורים חולפת. שמתישהו זה יתחיל להחמיץ. הייתי מביט באנשים ששכחו להסתפר בזמן, וחושב שאם היו להם חבר טוב או שניים, הם היו מושכים אותם בציצת שערם, מנערים אותם טוב טוב, ו… יאללה לספר! השבעתי את החברים שלי שלא ייתנו לי לגלוש אל השלב הפתטי של מרד הנעורים. אמרתי להם שמי שלא גידל שיער עד גיל 30, אין לו נשמה, אבל מי שלא הסתפר אחרי גיל 30 אין לו חברים.

אבל ברגע האמת לא הייתי זקוק לזה. אבי נפטר בתחילת אותה שנה. בני השלישי נולד. קץ הנישואים הראשונים שלי כבר המתין מאחורי הסיבוב. מכל עבר נזרקו עלי רמזים עבים כמו נעליים ששלב מסוים בחיים מיצה את עצמו, ואני – באופן מאוד לא אופייני – הבנתי את הרמז. בערב בדיקת חמץ התיישבתי על כיסא הנידונים ואמרתי לספר לעשות מה שהוא יודע. קצר קצר. בלי שלבי ביניים. בלי בקשות מיוחדות. קצוץ.

תשע שנים חלפו מאז. ועדיין, בכל יום, בכל פינה בארץ, מישהו חייב לתפוס אותי, לתקוע בי מבט מופתע ולשאול: “איפה הקוקו?”

jacky-levi-4-21gif

המון דברים נעלמו בשנים האחרונות. הווקמן. הפאוץ’. הדואר. האמונה התמימה שפתאום יבוא שלום. היה אפשר לשאול אותי לאן כל אלו נעלמו. אבל שואלים על הקוקו. נשיא, ראש ממשלה ושר אוצר נכנסו לבית הכלא. בחדר החקירות נכנסים ויוצאים רבנים ובכירים. היה אפשר לשאול אותי “לאן נעלמה הבושה?” אבל הקוקו מטריד אותם. במה אנשים מתעסקים, לעזאזל.

“חבל שהורדת, זה היה הסמל המסחרי שלך”.

“פחחח, עכשיו אתה נראה כמו עוד דוס”.

“הרבה יותר יפה לך ככה, אתה גם עושה ספורט?”

ישראלים הם באמת בני אדם מופלאים ונשגבים מכל בינה. מצד אחד כולם חמושים במשקפי שמש כהים, חלונות אטומים וגדר גבוהה מסביב לבית. אבל תכלס, פרטיות זה מה־זה משעמם… ברגע האמת (שיכול להתרחש 20 שניות אחרי שהכרתם לראשונה) הישראלי מניח עליך יד ושואל אם אתה מוכר (את המכונית, או הכלב, או הכובע), על מה בירכת “הגומל” (אתה רציני? ממש בערמונית?!), וכמובן כמה אתם משלמים לחודש (וואלה? אני משלם 500 פחות) ואני חי כמו מלך על 250 מטר. רגע, כמה משלמים לכם שם בעיתון?

בקיצור, פעם ביום. עדיין. שאלות על הקוקו. כולל חבר’ה די צעירים שבשנים שבהן גררתי את שמשון הגיבור על העורף שלי, הושכבו לישון עוד לפני “ערב חדש”. זה לא שאני צריך תזכורת. לשיער ארוך כמו שהיה לי יש נטייה לפתח כאבי־פנטום, ושנים אחרי התספורת עדיין מצאתי את עצמי עושה את התנועה המגוחכת של איסוף השיער אחרי שלבשתי טי־שירט, יצאתי ממקלחת או הנחתי תפילין. אבל אנשים ברחוב פשוט שואלים. עם השנים פיתחתי כמה תשובות־מדף שמסוגלות להעניק מענה לרוב שאלות המדף.

“ואלאק, הנה ההוא, נו. ג’קי כהן” (או חוגי. או בנאי! נשבע לכם).

“לוי, לוי”.

“נכון, לוי. תגיד, לא היה לך קוקו?!”

“הלך בקלפים!”

“הלך בקלפים” היא תשובה מוחצת, ממצה ונועלת כל דיון. את הזכויות שלה אני חייב לבסי, חברי הטוב מגרעין הנח”ל, שהוא אלוף במשפטי מפתח לכל עת. את המילה “קלפים”, למותר לציין, חייבים להגות במלעיל בהקשר הזה. לא כמו “צדפים” ולא כמו “כלבים”. אלא כמו “פלאגים”. אתה אומר “הלך בקלפים” ומייד זוכה להנהון מלא הבנה שהוא למעשה האמפתיה העזה ביותר שגבר מסוגל לחוש כלפיך או בכלל.

אני כמובן לא משחק קלפים. למי יש זמן לזה? אבל מה הייתי אמור לענות? שערב פסח עכשיו, ואני מחסל חמץ מהחיים שלי?!

אני מניח שכמו הרבה טרנדים אחרים – הטרור, למשל – גם הקוקו צמח על מצע אידיאולוגי. בשנים הראשונות של הגידול הייתי מאוד מנומק. יצאתי משנים של ישיבה תיכונית וצבא, בשניהם הוטלה עלינו משמעת חמורה, והיא התאפיינה בעיקר בדרישה להסתפר. בסיסי צבא, מנזרים, בתי כלא, בתי משוגעים, מוסדות חינוך נוקשים – הצד המשותף הוא האמונה המוזרה בקשר בין אינדיבידואליזם וחופש לבין שיער ארוך. כאילו בתוככי ראשים גזוזים, רעיונות מרדניים מתפתחים לאט יותר. לא הייתי היפי, אבל החיבור בין יהדות ואמונה לבין סתם בורגנות שמרנית שיעמם אותי עד מוות. בבית הכנסת של אבא שלי תקעו בי מבטים שנעו בין עצב לבין גיחוך.

“אצלנו, יקירי, לא מתעסקים בדברים חיצוניים כמו שיער”, אמר לי מישהו באכפתיות אמיתית.

“אז למה, יקירי, אתה מתעסק בשיער שלי?” עניתי לו והלכתי.

אבל הוא די צדק. השיער לא היה רק שלי. הוא היה התרסה. מפגן מחאה. אני חושב שדי נהניתי מהעניין שהוא עורר. ונהניתי לא פחות לכסח את הנודניקים. נדמה לי שעד יומי האחרון, לא משנה כמה קצר אהיה מסופר, תמיד ארגיש את עצמי אח לכל ארוכי השיער. אני גידלתי את השיער העודף הזה. אני סבלתי ממנו בחום הקיץ. שפכתי עליו מרככים ושברתי עליו מסרקים. אבל הם הוטרדו ממנו כאילו עליהם הוא זחל.

מה שמוביל אותנו לסוגיית התחזוקה. שיער ארוך הוא אמנם שיר לחירות, אבל חג הפסח מלמד אותנו על הקשר ההדוק בין רעיון החירות לבין עבודת הפרך שכרוכה בזה. לפני שהסתפרתי לקח לי המון זמן להתארגן. כל יציאה מהמקלחת היא עניין. שלא לדבר על השערות שאתה משאיר בכל הבית כמו איזה כלב סן ברנרד שעבר לגור במושב קטן בערבה. חוץ מזה, גבר שעבר את גיל 40 לא אמור לקנות קונדישנר, ובטח שלא גומיות לשיער. הוא גם לא אמור לשקר בקופה ולהגיד שזה בשביל הילדה. התחזוקה היא ללא ספק אחת הסיבות הכי טובות להסתפר.

אבל כשאני מנסה להיזכר, ייתכן שהרגע שבו החלטתי לשים לזה סוף היה הרגע שבו מישהו אמר לי שהקוקו הוא הסמל המסחרי שלי. הוא התכוון להחמיא, אבל אני לא חשבתי שבן אדם צריך שיהיה לו סמל מסחרי. בסופו של דבר אני חושב שגזזתי את הקוקו מאותה סיבה שגידלתי אותו. חופש.

(איור: עציון גואל)

הכתבה פורסמה במדור שישבת של אתר ישראל היום