שמאלנים, תתמודדו: “1984” נכתב עליכם מאת נתן שלוטר, נשיונל רוויו 

 

בניגוד לטיעון הרווח בשמאל, ‘1984’ של ג’ורג’ אורוול אינו מהווה תמרור אזהרה מפני עריצות פופוליסטית אלא מפני הסוציאליזם, שהדינמיקה הפנימית שלו נוטה תמיד לעבר משטרים טוטליטריים

תכנון מרכזי הוא הדרך לשעבוד. מתוך הסרט “1984”

אחת ההתפתחויות המסקרנות ביותר באקלים הפוליטי הבלתי צפוי שלנו הוא הטרמפ שתפס השמאל על ‘1984’, הרומן הדיסטופי של ג’ורג’ אורוול. השמאל מציג את הספר כאזהרה דרמטית מפני סכנות ממשל טראמפ. ‘1984’ זינק למקום הראשון ברשימת רבי המכר של אמזון בארה”ב, ובקרוב יעלה גם כמחזה על במת התאטרון.

מאמר של מיצ’יקוֹ קָקוּטַנִי שפורסם לאחרונה ב’ניו יורק טיימס’, תחת הכותרת מדוע ‘1984’ הוא קריאת חובה ב־2017″ מדגיש את סוג הקישורים שליברלים עושים; למשל בין המשיכה של קליאן קונוויי ל’עובדות חלופיות’ לבין ‘שׂיחדש’, השפה הרדוקטיבית של ‘1984’ שתוכננה כדי “לצמצם את טווח המחשבה”.

אני, למשל, תומך בכל לב בהמלצתה של קקוטני לקרוא את ‘1984’, ולא רק משום שהרחבת הקריאה של הציבור כשלעצמה היא דבר מבורך, אלא גם מפני שהקוראים עשויים לגלות שם משהו שונה לגמרי ממה שהם מוכוונים לצפות לו, משהו שיש להם צורך גדול לדעת אודותיו. ‘1984’ אינו מהווה תמרור אזהרה מפני עריצות פופוליסטית, אף שזו אפשרות מטרידה. הספר הוא אזהרה מפני סוציאליזם, שהדינמיקה הפנימית שלו נוטה תמיד לעבר משטרים טוטליטריים.

נתחיל עם עובדה שכמעט כל מאמר שפורסם לאחרונה על ‘1984’ אינו טורח להזכיר: פילוסופיית הממשל באוקיאניה היא “סוציאליזם אנגלי”. שליט אוקיאניה, האח הגדול, עם שפמו השחור והעבה, נראה במפורש כמו יוזף סטאלין; חברי ה’מפלגה’ פונים זה לזה בשם ‘חבר’; ואלה באוקיאניה שאינם חברי ה’מפלגה’ נקראים ‘הפרולטרים’ (קיצור של פרולטריון), רמז שאינו מותיר ספק באשר למקורם של הרעיונות שאורוול מותח עליהם ביקורת.

כבר בשורות הפתיחה שלו, ‘1984’ מצייר את האווירה הקודרת והעוני השוחק של הסוציאליזם: “וינסטון סמית, סנטרו מתחכך בחזהו במאמץ להימלט מן הרוח הנתעבת, החליק במהירות מבעד לדלתות הזכוכית של אחוזות ויקטורי, אם כי לא די מהר כדי למנוע ממערבולת אבק גרגרים להיכנס יחד איתו. המסדרון הדיף ריח של כרוב מבושל ומחצלות בלויות וישנות”. זהו תיאור שיכול להתאים לכל עיר מאחורי מסך הברזל.

את ‘1984’ כדאי לקרוא לצד שני ספרים נוספים שמתריעים גם הם מפני טוטליטריות סוציאליסטית: ‘הדרך לשעבוד‘ מאת פרידריך האייק (1944), ו’ביטול האדם’ מאת ק”ס לואיס (1943). שניהם פורסמו שנים אחדות לפני שספרו של אורוול ראה אור, ב־1949.

ב’הדרך לשעבוד’ משרטט האייק את ההיגיון שמוביל מסוציאליזם לטוטליטריות. הסוציאליזם מבקש לגבור על תאוות הבצע, הבזבוז, התחרותיות ואי־השוויון שנוצרו על ידי השוק החופשי, באמצעות תכנון כלכלי מרכזי של מִנהלנים ו’מומחי’ רגולציה. אבל לפי אבחנתו של האייק, מי ששולט באמצעי החיים בהכרח שולט גם במטרות החיים. יתרה מזאת, כיוון שתכנון מרכזי מצריך קבלת החלטות זעירות ופרטניות על ידי סמכות פוליטית ריכוזית, הוא אינו עולה בקנה אחד עם שלטון החוק ועם עקרון הגבלת השלטון. הריכוז והפעלת הכוח שתכנון מרכזי מצריך, מסבירים מדוע “הגרועים ביותר מגיעים לפסגה”, כהגדרת אחד הפרקים בספרו של האייק.

אוקיאניה ומשרדיה הממשלתיים – משרד האמת, משרד השלום ומשרד האהבה; אוקיאניה ומכסותיה וקצבותיה המשתנים בכל עת – לקפה, לג’ין, לנעליים, לסיגריות; אוקיאניה, שבה “דבר איננו בלתי חוקי, שכן אין עוד חוקים” (אם כי עונש המוות עודנו קיים); אוקיאניה, ששליטיה חיים בנעימים חיי מותרות בעודם מקפחים באופן שיטתי את צרכיו הבסיסיים של הזולת; אוקיאניה, שבה כל המוסדות המתווכים בין המדינה לאזרח הקטן בוטלו, נשחקו או נהרסו במתכוון; אוקיאניה הזו מדגימה את הסיוט הביורוקרטי והרודני שכרוך בתכנון מרכזי. כפי שקובע הספר, כאשר הוא מתאר את מטרותיה של ‘המפלגה’ השלטת באוקיאניה:

זה זמן רב הכירו בכך שהבסיס הבטוח היחיד לאוליגרכיה הוא קולקטיביזם. על עושר וזכויות יתר ניתן להגן בקלות הרבה ביותר כאשר שניהם יחד ברשותך. מה שמכונה ‘ביטול הרכוש הפרטי’, שהתקיים באמצע שנות המאה שעברה, נועד למעשה לרכז את הרכוש אצל ידיים מעטות יותר מבעבר.

האייק מראה מדוע התכנון המרכזי שהסוציאליזם מחייב, מערער בסופו של דבר את מטרותיו. ואכן, המפלגה הסוציאליסטית באוקיאניה חותרת להשגת יעדיו המקוריים של הסוציאליזם – אך רק על הנייר. עובדה זו גורמת לבלבול אצל וינסטון סמית’, הגיבור של ‘1984’: “אני מבין איך, איני מבין למה”, הוא רושם ביומנו

ג’ורג’ אורוול

הכחשת האמת

את שורשיו העמוקים של ה’למה’ הזה ניתן למצוא בספרו של לואיס ‘ביטול האדם’. כאן חושף המחבר את שורשיה הפילוסופיים של הטוטליטריות הסוציאליסטית: הפרויקט המדעי של פרנסיס בייקון לכיבוש הטבע, שנועד להקל על הסבל האנושי. פרויקט זה כרוך בהמשׂגה־מחדש של הטבע, החל בסדר מובן של סיבות ותוצאות וכלה בחומר עצמו, שאותו יש ‘לכופף’ באמצעות טכנולוגיה אנושית במטרה לחשוף את סודותיו. כדי לסייע בפרויקט זה המציא בייקון בספרו, ‘אטלנטיס החדשה’, צורה ספרותית חדשה בשם מדע בדיוני, שבה חגג את השליטה המדעית המוחלטת בטבע.

אבל, כפי שטוען לואיס, שיאו של הפרויקט של בייקון אינו ‘אטלנטיס החדשה’ אלא ‘1984’ הטוטליטרית. לואיס קובע שהטכנולוגיה לעולם אינה מגדילה את את “כוחו של האדם” המופשט על פני כוח הטבע. היא תמיד מגדילה רק את כוחם של אנשים מסוימים על חשבון אחרים. זאת ועוד: הטבע, כפי שתפס אותו בייקון, דחה את האפשרות של ‘חוק הטבע המוסרי’ (מה שלואיס כינה ‘טאו’) שעשוי לרסן ולכוון את התיאבון הגולמי. על כן, אם לא יהיה תחת השגחה, הפרויקט של בייקון להגדלת כוחו של האדם חייב להביא בסופו של דבר לתבוסת האדם.

ניצחון זה של ה’טבע’ על האדם אינו נובע משלילה של אמת מסוימת (למשל, גודלו של הקהל בטקס ההשבעה לנשיאות), מטרידה ככל שתהיה: ניצחון ה’טבע’ על האדם מתבסס על שלילת עצם האפשרות לקיומה של אמת. ביטחון בקיומה של אמת עומד בבסיס תקוותו של וינסטון בכך שיום אחד ניתן יהיה להביס את ‘המפלגה’.

“חופש הוא החופש לומר ששתיים ועוד שתיים הן ארבע. כל היתר נובע ממילא”, הוא כותב ביומנו. אותה נקודה מעלה האפיפיור יוחנן פאולוס השני ב’שנת המאה’, מכתב הפונה להגמונים בכנסייה הקתולית: “טוטליטריות עולה מתוך הכחשה של אמת במובן האובייקטיבי שלה”.

הרעיון בדבר קיומה של אמת כרוך באפשרות שהמוח צריך להתאים את עצמו למציאות שמחוצה לו, ועל כן מתחייב שיש משהו בטבע (ובטבע אנושי) הנמצא מחוץ לתודעה האנושית, שאינו תלוי בתפיסה הסובייקטיבית של האדם, ממילא יש אי־שם “מציאות” שאינה ניתנת לשליטה ולבקרה אנושית. כפי שראה הפילוסוף עמנואל קאנט בבירור (המימרה מתוך ספרו ‘ביקורת התבונה הטהורה’ היא של בייקון), המדע בנוסח בייקון מתבסס על ההנחה שהמציאות מתאימה עצמה לשׂכל, ולא השכל למציאות. זה לא רחוק מן הטענה המרקסיסטית הידועה, לפיה התודעה מעצבת את ההויה.

בחזרה לאורוול. אובריאן, קולה של המפלגה הסוציאליסטית ברומן, מכחיש כי קיימת “מציאות אובייקטיבית” מחוץ לנפש. “מציאות קיימת בתודעה האנושית, ולא בשום מקום אחר”, הוא אומר לווינסטון. “אתה חייב להיפטר מאותם רעיונות של המאה ה־19 על חוקי הטבע. אנחנו עושים את חוקי הטבע”. מטרתו של אובריאן היא ‘לרפא’ את וינסטון מהאמונה ‘המטורפת’ שקיימת מציאות נוספת מלבד רצונו. אובריאן מבהיר לווינסטון מה תהיה משמעותה של כניעה זו. “לעולם לא תהיה מסוגל לחוות רגש אנושי רגיל”, הוא אומר לווינסטון. “הכל יהיה מת בתוכך. לעולם לא תוכל לאהוב, או לקנות לך חבר, או ליהנות משמחת חיים. לעולם לא תהיה מסוגל לצחוק, להסתקרן, לגלות אומץ או לנהוג ביושרה”. האם זו התוצאה הסופית של מערכת חינוך המבוססת על יחסיות תרבותית והכחשה שיטתית שאמת אכן קיימת?

לווינסטון יש עוד מקור אחד נוסף לתקווה: “אם ישנה תקווה, היא נמצאת בפרולטרים”. שלא כמו חברי ‘המפלגה’, הפרולטרים נהנים מחופש כמעט מוחלט לנוע, לקנות, למכור, לסחור, או לבלות את זמנם הפנוי כרצונם. וינסטון נמשך אל הטוב הטבעי שהוא מוצא בפרולטרים. הוא כותב ביומנו על צפייה בסרט מלחמה אלים, שבו פצצה מבתרת את אבריהם של ילדים רכים. הקהל מריע, “אבל אישה שנמצאת למטה בבית, בחלק המיועד לפרולטריון החלה פתאום לעורר מהומה ולזעוק – ‘הם לא היו צריכים להראות זאת! לא בפני הילדים! זה לא בסדר!’ צעקה – עד שהמשטרה הוציאה אותה משם”.

מאוחר יותר, כשהוא צופה מתוך “יראת כבוד מיסטית” באישה פרולטרית שרה מחוץ לחלונו בעודה תולה כביסה, הוא מעיר: “הציפורים שרו, הפרולטרים שרו, המפלגה לא שרה… מתים הייתם; העתיד היה של הפרולטרים. אבל גם אתם יכולתם לקחת חלק בעתיד הזה אילו שימרתם את התודעה כשם שהם שימרו את הגוף, והעבירו הלאה את הדוקטרינה הסודית ששתיים ועוד שתיים הם ארבע”. מיד לאחר פרק זה נעצר וינסטון.

חסדו של הטבע, כוחה של השמרנות

בסופו של דבר, ‘1984’ הוא רומן אפל במידה שלא תיאמן, אבל יש בו גם נקודות אור – והן מאלפות. נקודות האור מגלות כי סיכויי ההתנגדות לטוטליטריות סוציאליסטית מבוססים על סנטימנטים ורעיונות שמרניים מיסודם. עקרונות אלה מורכבים מהצהרה על מטענים חוץ־פוליטיים המציבים גבולות ברורים לסמכות פוליטית. בין הרגעים הללו ישנם שניים הראויים לאזכור.

יום אחד, במהלך סיור חשאי בחנויות ברובע הפרולטרי של העיר, מוצא וינסטון גוש כבד של זכוכית שבמרכזו חלקיק של אלמוג ים ורוד. הוא נמשך אליו מיד, ורוכש אותו. “יותר משקסם לו יופיו, קסמה לו רוחו, שנראתה שייכת לתקופה שונה למדי מהנוכחית… הדבר הזה היה מושך בכפליים, שכן הוא נראה חסר תועלת לכאורה, אף שיכול היה לשער כי נועד לשמש כמשקולת נייר”. ואורוול מוסיף: “היה זה דבר מוזר, אפילו מסוכן, לחבר מפלגה להחזיק ברשותו. על כל חפץ ישן, ולצורך העניין על כל חפץ יפה, רבצה לעולם עננה של חשד”.

ברגע זה מתעלה וינסטון מעל תפיסת הטבע הבייקונאי הסובב אותו. האלמוג מסמל את הטבע, וכדור הזכוכית שבמרכזו – את התרבות. אלמוג הוא השלד של פוליפ־ים, אשר אם לצטט את שייקספיר על אלמוגים במקום אחר –

אביך במצולות נם נים,
וכל עצם היא אלמוג,
שתי עיניו עכשיו פנינים,
שום דבר בו לא נמוג,
דמותו בים תלבש צורה
מסתורית, מפוארה.

(שייקספיר, הסופה, מערכה 1 תמונה 2, שורות 399־400)

האלמוג מצביע על חסדו האולטימטיבי של הטבע, על יכולתו להפיק יופי גם מתוך המוות. מטרת כדור הזכוכית, יצירת אמנות אנושית, איננה להשתמש באלמוג או להרוס אותו, אלא לשמרו ולהציגו לאדם על מנת שיתבונן בו.

משקולת הנייר היא סמל לחינוך במשטר שהממשל בו מוגבל, ושלמציאות כפי שהיא יש בו מקום של כבוד. לא את הטבע חסר־האלוהים של בייקון היא משקפת, אלא את “הטבע ואלוהי הטבע”, המצביע על איכויות כמו יופי ואמת המתעלים מעל הפוליטיקה, ולכן מציבים לה גבולות. אבל ב’1984′, אפילו הנחמה שבחוויה זו היא חמקנית. אחר כך, כאשר וינסטון נעצר על ידי המשטרה, מישהו מנפץ את המשקולת.

חלקיק האלמוג, קטן כמו סוכריית קישוט ורודה, התגלגל על השטיח. כמה קטן, חשב וינסטון, כמה קטן הוא היה!

לסיכום, מי שקורא את ‘1984’ כדי לקבל ממנו תובנה על המצב הפוליטי הנוכחי בארה”ב צריך לשאול מספר שאלות: איזו מפלגה פוליטית העמידה בראשה מועמד מוביל לנשיאות שהצהיר על עצמו בגאווה כי הוא סוציאליסט? מי היא המפלגה שהנשיא שהעמידה ביקש להרחיב בעקביות את המדינה המִנהלית־רגולטורית, לעתים קרובות מתוך הפקרות? איזו מפלגה שולטת במוסדות להשכלה גבוהה, שבהם הסקפטיות, המדעניזם והרלטיביזם הערכי מקעקעים כל העת את האפשרות למצוא את האמת, והתועלת תפסה את מקומן של ההתבוננות והחשיבה בתור יעד חינוכי? איזו מפלגה שולטת במערכת החינוך הציבורית של ארה”ב, שבה מקדמים בעקביות רעיונות כאלה? איזו מפלגה הכי מקושרת לחגיגה ההוליוודית של שחרור מיני וסנטימנטליות? ולבסוף, איזו מפלגה ביקשה להעלות את המדינה מעל האל על ידי אונס אנשים פרטיים לעבור על צו מצפונם?

אם יש ב’1984′ שיעור מעשי, הרי הוא זה: יש הבדל של שמים וארץ בין עריצות המוקדשת להרחבת הסוציאליזם באמצעות כוחה של הממשלה הפדרלית, ובין לעריצות שמטרתה לפרק סוציאליזם כזה. עריצות מהסוג הראשון מחניקה; עריצות מהסוג השני – שגם היא כשלעצמה אינה נטולת סכנות חמורות – יכולה לתת מקום לנשום. מרחב נשימה כזה יאפשר תחייה מחודשת של ערכים, רעיונות וסנטימנטים שמרניים אמתיים.

_________________

נתן שולטנר הוא פרופסור לפילוסופיה ודתות במכון ‘הילסדייל’. המאמר פורסם במגזין ‘נשיונל רוויו’. מאנגלית: שאול לילוב

 

Leave a Comment