שמישהו יסגור את השער מאת מירה מגן | מקור: עברית

כמה חודשים לפני שהשיגעון של אמא הוכרז באופן רשמי היו רמזים שמשהו חורג מהמהלך הצפוי, השגרה שלנו ספגה

היא פרשה על אדן החלון רצועות של מלפפון כבוש ואמרה שאחרי שהשמש תייבש יישאר המלפפון נטו ומים יש מספיק בברז והם סתם מנפחים את המלפפון, אבל אחרי שהשמש צימקה נשארו סמרטוטים ירקרקים ושקופים מנוקדים בזרעונים מיובשים והיא אכלה ואכלה והפה שלה הדיף ריח של עלי דפנה שהרקיבו ושל שיניים לא מטופלות. אחר כך התחיל עניין החלונות שהיה אסור לסגור אותם כי אין מספיק אוויר לחמישה זוגות נחיריים ואם כולם פולטים את דו תחמוצת הפחמן שלהם לתוך דירה מוגפת האוויר יהיה מורעל. אבל כשרוחות חזקות של חשוון צלחו את החדרים והחלונות הסתובבו על ציריהם מבוהלים דופקים משקופים ומרעידים זגוגיות, היה ברור שמשהו חדש קורה.

אבא שימן את העץ של אדן החלון כי החומץ של המלפפון מחק את הצבע ואיכל את הברק. הוא לא אמר לאמא להפסיק עם זה כמו שלא אמר לה שהקור שנושב מהחלונות הפתוחים עושה לנו עור ברווז, כמו שלא אמר לה שאין לה כלום בבטן, אבל ככל שהיא הרבתה לשלב ידיים על הבטן ולהגיד שהיא נגמרת הוא מצא עוד סיבות לטפל בסובארו שלנו. חיזק ברגים, מתח רצועות, העביר סמרטוטים לחים על השמשות עד שדמו למראות ובתי השכנים השתקפו בהן. הוא ניער את שטיחוני הגומי ופרש אותם על האספלט של החניה ושפשף את הפנסים עם סבון כלים ירקרק, רק כשהתעבתה החשכה בחצר וכבר לא היה אפשר להבדיל בין צבת למברג, סגר את ארגז הכלים, אסף את הסמרטוטים ועלה הביתה.

לא היו סימנים שאמא נגמרת. הרי כשמשהו עומד להיגמר הוא הולך ופוחת אבל לא חסר סנטימטר מהמטר שישים ושניים של קומתה, הטבעת נשארה הדוקה לאצבע כמו תעלת זהב דקיקה בתוך הבשר המעובה בשתי גדותיה, החגורה נרכסה כמו תמיד בחור השלישי וכמו תמיד כשנשענה אל הדלת, הגיע הראש למסמר התחתון של המזוזה. האמנתי שהיא מתחילה להיגמר מבפנים, שהמעיים שלה מתקצרים, הדם אוזל, הלב מתכווץ ורק העור החיצוני נשאר נפוח ומכסה על ההצטמקות הכללית שקורית לה בפנים.

כל כך הרבה שינויים קרו בבת אחת, עד שמרוב פחד התחלתי לספור את אותם עניינים שנשארו כמו שהם ולא נבהלו מבכי פתאומי או מצחוק שצומח מתוך צרחה. אחד מאותם עניינים היה הבוקר של טליה. מול הראי מסתרקת לה ומסרק הפלסטיק השחור מפזר מחדש את הגוונים, הזהב והחום מחליפים מקום והיד של טליה יציבה ולא משנה את קצבה בתוך הצרחות של אמא שדי כבר עם הראי הזה. הצעקות מתגברות, הראי מזדעזע אבל טליה מדייקת את חוטי השיער שלה לאט לאט. כשכבר לא היה אפשר לסבול יותר ניסה אבא לכלוא את הקולות והפר את הגזרות החדשות וסגר את החלון של המטבח אבל האיטום לא היה מושלם, השכנים שמעו. אצל משפחת באומן זז הווילון וחצי פרצוף של גברת באומן מילא את הפרץ בווילון, אחר כך צומצם הסדק לרוחב האוזן שלה והיא התלבטה אם להקדיש אותו לעין או לאוזן.

לא הבנתי איך טליה מתעטפת במין קרום כזה ומפרידה את עצמה מהצעקות ומיום ליום משכללת את היכולת הקרומית הזאת, חשבתי שאם אתאמץ מספיק אצליח כמוה. כשארזתי את הסנדוויץ’ בנייר פרגמנט צעקה אמא שאני עולה לה על העצבים עם הרעש של הנייר הזה ונו כבר, ואני לא יכולתי להמשיך כמו טליה ולא גמרתי לקפל את הנייר על הפרוסות ומיונית נזלה מהסנדוויץ’ החוצה ונמרחה לי על האצבעות ואז היא צעקה, את חושבת שלא ראיתי שאת מנגבת ידיים בשמלה, ולא עניתי. האמת היא שלא ניגבתי בשמלה, כשכרסמתי אצבעות בשיעור הראשון היו פירורי הציפורן הכסוסים שבלעתי מתובלים במיונית שהספיקה לכל השיעור.

בכל הנוגע לטליה ולי העצבים של אמא היו כמו זנב של שממית שנקצץ, רק אוֹלִי לא גירה אותה, גם כשהעבירה אצבעות בשערות הרכות שלו נשארו האצבעות ישרות ולא התעגלו על מצחו ולא חשו את הקרקפת החמה שלו ואת כל הפחדים שהתאספו לו בתוך הגולגולת הקטנה. הוא ישב שעות על הרצפה בסלון וסידר שורה ארוכה של קוביות לגו אדומות, הידק אחת לשנייה מקפיד שהצלעות יחפפו זו את זו ולא יישאר ביניהן סדק. כשאזלו הקוביות האדומות הוא פרם את שרוכי הנעליים וניסה להשחיל, תוקע את הפלסטיק הקשוח של השרוך לתוך החור והפלסטיק מרוב שמנסה להיתקע כבר נבקע ומתרחב ולא עובר בחור ואולי ניסה שוב ושוב וחודי השרוכים נשברו ולבסוף הלך לגן עם נעליים פרומות והגננת הדביקה את הפלסטיק השבור, השחילה וקשרה שתי לולאות.

 

לנעליים האלה של אוֹלִִי היה תפקיד, שתי הקטנות החומות האלה היו חלק מכל הסידורים שעשיתי סביב ההשתנויות של הבית. כל ערב אחרי שנרדם הצמדתי אותן זו לזו בין רגלי המיטה שלו ומדי פעם בדקתי אם לא שונתה הזווית, אם הסוליות משיקות בדיוק ובאמצע נשמר קוער קטן מרוקן, הנעליים האלה שקיבלו את צורת הרגליים של אוֹלִי היו לי מעין קמיע מפני הזיקיות של הבית הזה.

לא פעם התעוררתי באמצע הלילה ושמעתי את העטלפים שחרגו ממעופם הרגיל והם צולחים את החצר מהופכים כמו מטוס שנפגע, מתרסקים אל החלון והגחון השחור שלהם מבהיק בחושך, ופרפרי הלילה התחילו לרחף אחורנית ומחושיהם אבודים. העפתי את השמיכה וזינקתי אל המיטה של אוֹלִי לבדוק אם הנעליים מצייתות לסדר שכפיתי עליהן, לוודא מעל לכל ספק שהן עומדות כפי שעמדו, רווח של סנטימטר בין קצה האריח לעקב, ובאותה הזדמנות הלכתי למטבח לבדוק אם הטפטוף של הברז שומר על קצבו הצייתן, טליה אמרה שהברז הזה מעצבן ואוף מתי כבר יחליפו אותו, ואני קיוויתי שלא יחליפו כדי שיהיה לי קול ישן ומוכר בתוך הרעשים החדשים שצצו יום יום בבית הזה.

התוקף הרשמי לשיגעון התקבל על נייר לבן של קופת חולים, משני צדי הסמל האדום היה כתוב באותיות כחולות המרפאה לבריאות הנפש. אבא התרוצץ עם הנייר הזה לביטוח לאומי ולעירייה בשביל לקבל קצבאות והנחות, ומרוב שקופל ונפתח על ידי המון פקידים היו סימני אצבעות חומים בקצוות והמכתב דמה לנייר שנשכח במכונת כביסה ועורבל בתוך התוף המסתובב ויצא מקומט כמו ממחטת כותנה ישנה.

אפשר לומר שהנייר הזה סידר את חיינו מחדש, הימים קיבלו שגרה אחרת. אפילו אוֹלִי ידע שאמא בבית חולים מיוחד ואם באומן או שכנים אחרים שואלים משהו צריך להגיד שיש לה בעיות בבטן. אבא הפסיק לטפח את הסובארו שלנו, ושוב כוסתה השמשה האחורית בשכבת אבק וילדים חרתו באבק מלוכלך אחד ועוד מיני הערות ובלילות לחים זלגו טיפות מים מהגג אל השמשה הקדמית והשאירו עיגולי בוץ חומים.

ביקור אחד ויחיד ערכנו אצל אמא ולכבוד המאורע קטפתי כלנית מערוגת בית הספר. טליה בחצאית ג’ינס הדוקה וחולצה שחורה, השיער החום זהוב שלה מסורק לאחור וכמו צעיף דבש נח על עורפה, שקשקה במפתחות של הבית והאיצה בי נו כבר שנספיק לאוטובוס של שלוש. שמתי את הכלנית בתוך צנצנת זכוכית ריקה של זיתים מבית השיטה ויצאנו. הקפיצות של האוטובוס הרעידו את המים בצנצנת ואישה אחת אמרה, ילדה מה זה, לא נכנסים לאוטובוס עם מים, כשירדנו נשפכו קצת מים על הנעל שלי והגרב נרטב אבל הכלנית נשארה רעננה והעלים שלה נהיו ממש שקופים בשמש עד שראו את הצינורות הדקים שמרשתים אותם.

אמא לבשה את הטרנינג הירוק ואכלה אורז עם עוף, פירורים של אורז נשרו על הטרנינג ואחדים היו תלויים לה משני צדי הפה, היא לא אמרה לנו שלום או לשבת או משהו, במגש של הגבר שישב לידה היה אותו אוכל בדיוק, הוא כרסם את העצם של העוף ואמא חייכה אליו והעבירה אל הצלחת שלו את שאריות האורז שלה, קח תאכל, אמרה ועשתה סדר בצלחת שלו מפרידה בין האורז לבין העצמות המכורסמות והוא זקר אצבע ארוכה צהובה מניקוטין וגירד פירורים מהפה של אמא. טליה גלגלה חזק את הרצועה של הארנק סביב האגודל, הציפורן הכחילה אבל טליה לא הפסיקה ועמדה מתוחה כמו סדין מגוהץ וכשאמא אמרה שוב, תאכל תאכל, היא שאגה, שלום אמא, בקול שלא הכרתי, שלושה חולים הפסיקו לאכול ונתנו בה עיניים ריקות ואורז טפטף מהכף שלהם שנשארה תלויה בדרך מהצלחת אל הפה, אבל אמא לא שמעה והמשיכה עם התאכל תאכל הזה והירך שלה בתוך הטרנינג הירוק נגעה במכנסיים הכחולים שהוא לבש. אחר כך הוא הדף את הצלחת שלו אל מרכז השולחן, וכשלקח את היד של אמא והניח אותה על ברכו והחל להסיע אותה לאט לאט על הירך שלו למעלה אל המקום הפראי של מכנסיו, עקרה אותי טליה משם ומים נשפכו מהצנצנת שלי על החלוק של אחת החולות. כל הדרך הביתה שתקה טליה ולא ניגבה את הדמעות שנזלו לה על הלחיים, פעם אחת העיפה הרוח דמעה שלה אל הסנטר שלי וגם אני לא ניגבתי, בצנצנת כמעט לא נשארו מים אז איש לא העיר לי באוטובוס אבל שתי נשים הסתכלו עלינו והתלחשו, אני לא יודעת אם בגלל היופי של טליה או בגלל הבכי שלה, טליה המשיכה לשתוק ואני שמתי לב שבכל הזמן הארוך הזה המשיכה העין השחורה של הכלנית לפקח על העלים אבל לא הצליחה למנוע את ההתקמטות שהחלה בעלה הרחב ביותר.

 

באותם ימים לא היה מי שיתבע הסברים על איחורים מבית הספר. מה שאפשר לי למתוח את הרווחים בין פסיעה לפסיעה בדרך הביתה. שעות עמדתי מתחת לשקדייה מתבוננת ברוח שמפזרת את הפרחים, אלפי פיסות פריחה לבנה שטו במורד המדרכה אספתי אותן לתוך השקית הריקה של הסנדוויץ’ וכשפתחתי בבית, הדיפה השקית בושם שקד עדין שניצח את ריח המיונית, מעכתי את העלים ומרחתי את העיסה הלחה על המצח ועל הצוואר. היתה איזה הקלה בפריחה הזאת של השקד, זה היה מוחלט לגמרי שבכל שנה בשבט יתכסו הענפים בהנצה הלבנה הזאת ואחר כך יחליף הירוק את הלבן תמיד תמיד לפי אותו סדר ובאותו זמן. שקדייה לא שייכת לטיפוסים שאפשר להפתיע אותם מה אכפת לה אם הרוח דופקת חלונות שאוסרים לסגור מהפחד של דו תחמוצת הפחמן, היא לא סופרת את ככרות הלחם שמספרם גדל מיום ליום כי אין אוכל מבושל. כל כך קינאתי אז בסבלנותם של העצים ובסדר המדויק שהכול קורה אצלם, שעות שוטטתי בחוץ כדי לאסוף לי הוכחות לעניין הזה. אחרי השקדיות של שבט פרחו כלניות בערוגות בית הספר ואחר כך התעבו פקעות של צבעונים מתחת לפיתולים הירוקים של עליהם ובחופשת הפסח היתה החצר האחורית של בית הספר צהובה כולה מחרדלים וחרציות, מתחת למיטה שלי נערמו עלים של פיקוס והצהיבו ונשארו תלויים על שדרתם, טליה אמרה שאוציא את הזבל הזה אבל אני ידעתי שכשהחלונות ידפקו והרעש יפצע לי את האוזניים כל מה שאצטרך לעשות הוא להסתכל על העלים האלה ולהירגע.

ערב אחד חזר אבא מהעבודה, הכניס את הראש לכיור של המטבח ופתח זרם אדיר של מים, המים ירדו מהבלורית הפרועה שלו אל הרצפה ואל השיש הוא ניגב במגבת מטבח משומשת ואמר, ילדים מחר אמא חוזרת. הפנים שלו היו אדומים מהניגוב והשערות עמדו כמו אצל קיפוד ואני שוב הרגשתי את הרעש הזה שעושה לי חתכים באוזניים כי החלון במטבח דפק כמו משוגע. אוֹלִי הפסיק ללעוס את הלחם ורץ אל הלגו שלו וטליה התעטפה בקרום שלה מופרדת מהמילים של אבא, הפנים שלה סגורים מאוד והעיניים שלה בתוך עיתון צבעוני  סוקרות דוגמנית חטובה. ניסיתי לקלוט ממנה אם הבשורה טובה או רעה אבל לא הצלחתי רק ראיתי איך הלסתות שלה בולטות, וידעתי שהיא לוחצת חזק את השיניים. בשקט הארוך שהשתרר נדמה היה לי שהקירות נושמים, נשמעו חריקות קטנות, קול פקיעה, הייתי בטוחה שהם גונחים איזו מועקה ולא יכולתי לשאת את זה יותר אז אמרתי, חבל שהיא חוזרת, והיד שלי נשלחה מאליה להגן על הלחי מפני הסטירה הצפויה, אבל אבא לא סטר לי, הוא עמד כמו בובת טרול יצוקה וטיפת מים גדולה נצצה על תנוך האוזן שלו כמו עגיל. למה דווקא עכשיו חשבתי, אולי אפשר לעכב אותה, שמישהו ירוץ ויסגור את השערים הכבדים. דווקא עכשיו כשכבר כמעט הצלחתי להשתיק את המהומה בראש שלי ויש לי כבר כמה הרגלים שעוזרים לי להירגע, ואפילו לנצנוץ האישונים מהדלתות של השכנים התרגלתי, הם הביטו בנו מחורי ההצצה שלהם, מזמן הפסיקו לקנות את הסיפור של כאבי הבטן. רציתי שהימים ימשיכו להיות שווים ובאמת כבר היתה בהם איזו אחידות, ופתאום היא חוזרת.

 

כששמענו את חבטת הדלתות של הסובארו נעמדנו במבוא כמו משמר כבוד, טליה ראשונה אחריה אני ואוֹלִי אחרי, צמודים זה לזה, כיוון שהייתי באמצע קיבלתי מהחום של שניהם וגם מהרעד. בשביל הביטחון החזקתי בכיסים עיגולי אזדרכת והידיים שלי לא הפסיקו למשש אותם ולגעת והם כבר היו חמים ולחים, הם עזרו לי להתגבר על הצלצול הנוראי שזרק לי ניצוצות למוח וסתם לי את האוזניים.

לא הושטתי יד לאמא כשנכנסה כי היד היתה בכיס תפוסה עם העיגולים האלה, כשהתכופפה אל אוֹלִי ראיתי שרזתה, העצמות שלה בלטו מהחולצה הסגולה, אבא הוליך אותה אל הסלון כאילו היתה גבעול זכוכית, המרפק הלבן שלה אחוז בכף היד הגדולה שלו, נתנה לו להוביל אותה אל הכורסא הגדולה והחגיגית מבין השלוש שהיו לנו. היא התיישבה לאט לאט בלי להזיז את הראש כאילו הוא מקובע לצוואר, רק את הגוף היא קיפלה לתנוחת ישיבה ואמרה, אני נורא צמאה, הכדורים האלה מייבשים אותי לגמרי. טליה זינקה למטבח להכין לימונדה, אוֹלִי ישב על הרצפה ליד הטלוויזיה ובחש בלגו ואני נשארתי תקועה עם עיגולי אזדרכת ביד ולא היה לי מושג מה עושים בהזדמנויות כאלה. אבא עזר לה לפתוח את אבזמי הנעליים, על הרגליים הלבנות שלה היו סימנים אדומים מהרצועות של הנעל ואני החלטתי שהדבר הכי בטוח בשבילי הוא להתרכז בעניין הזה של הרגליים ולא לחשוב על שום דבר אחר.

למה את פוחדת ממני, היא שאלה וכל החלונות דפקו בבת אחת, אל תפחדי, יש לי תרופות ואני בסדר אני רק צריכה להתחזק, ואני ראיתי שהטבעת נשמטת לה עד פרק האצבע ושם נעצרת והיא מעגלת אותה סביב האצבע הלוך וחזור. תתגברי אמרתי לעצמי, תחשבי על הפיקוס הזקן ועל כל הסבלנות שיש לו, לכי לחדר תיגעי בעלים, אבל הרצפה מתחת למיטה שלי היתה נקייה וריקה, טליה סילקה את הכול.

במכולת לא חשדו במשהו כשאמרתי שאבא ישלם בערב ולקחתי חמש צנצנות של מלפפון כבוש. הצנצנות היו הרבה יותר כבדות ממה ששיערתי וכל הכתף הימנית כאבה לי. כולם עוד ישבו בסלון כששפכתי את תכולת הצנצנות על אדן החלון במטבח, חמש שורות, עשרה מלפפונים בכל שורה, ירוקים, כהים, צמודים ונוצצים בשמש, הרוח החזקה שנשבה בחוץ רפרפה בווילון של הבאומנים והגדילה מדי פעם את הסדק. לפני כן דאגתי לפתוח את כל החלונות ואפילו את האשנבים הקטנים במקלחת שמעולם לא פתחנו, את כל הדלתות של הארונות ואת כל המגרות, הכול היה פתוח בשביל להגדיל את החללים ולהקטין את הסכנה של דו תחמוצת הפחמן, עכשיו כשהכול היה פתוח והאוויר זרם חופשי מקיר לקיר יכולתי להרשות לעצמי לעמוד במטבח ולהסתכל החוצה בעיון ובשקט. הווילון של משפחת באומן רפרף כמו פרפר ענק, מהמלמלה הוורודה יצאו גדילים דקים ועפו ברוח כמו השערות של טליה, אני חושבת שהעין של גברת באומן היתה כחולה או שזה רק נראה כך מהשמים שהשתקפו במשקפיים שהרכיבה.

רוחות באו ויצאו ברווח שבין הבית שלנו והבית שלהם, אצבעות אחרונות של אור שוטטו על הקירות, חיכיתי לחשכה אז יתחיל המטס של העטלפים, בבת אחת הם מגיחים מהצד הדרומי של הבית והירח מבהיק את הבטן הכבדה שלהם. בעלי חיים מוזרים, קרומים עבים מחברים את הגפיים שלהם והם צולחים את החצר בעיוורון מוחלט, ואולי כל העניין הזה של התעופה לא מסובך כל כך חשבתי, בשביל להיפטר מהכובד רוקנתי את הכיסים מעיגולי האזדרכת והם קפצו על כל החלונות של השכנים מתחת עד שנחתו על האדמה. הפשלתי שרוולים וחשפתי את המרפקים שלי והתחלתי להניע אותם למעלה ולמטה בתנועה אחידה ומחושבת, הרגשתי שעוד שכלול קטן מאוד דרוש כדי שאוכל להינתק ולרחף, ואם זה יצליח לי זה יהיה ריחוף שקוף ועדין כמו של שפירית, גם הצרחות של גברת באומן, הצילו הילדה קופצת, לא הסיחו את דעתי ותנועות המרפקים נהיו מרגע לרגע עגולות יותר עדינות ומדויקות, כמעט מושלמות.