שקרים קטנים גדולים מאת ג’קי לוי

 

אני מבקש סליחה מהילדים שלי על השקרים שמדי פעם אני נאלץ לספר להם כחלק ממילוי חובתי כאב ומחנך

קריסתה הכלכלית של אימפריית הצעצועים “טויז אר אס” נגעה בי באופן מוזר. מצד אחד, מדובר באימפריה, ולכן משכתי בכתפי כמו שאני עושה בכל פעם שמפלצת כלכלית מתרסקת. אבל מצד שני, מדובר בחנות צעצועים, ולכן התמלאתי עצב רך. 

חנויות צעצועים הן לא עוד בית עסק. מדובר במחוז ילדות ותפאורת חלומות. אנשים שמחוברים גם לילדותם וגם לילדיהם, לא יכולים להישאר אדישים לצמד המילים “חנות צעצועים”. מדובר בסך הכל בגן עדן. וכמו בגן העדן ההוא מבראשית, גם לזה תמיד נכנסים בשקיקה ויוצאים ממנו בבכי ובתסכול גדול. בין לבין תמיד יש דרמה. מישהו גדול שאומר מה אסור ומה מותר, וילד קטן שרוצה לטעום הכל. 

השנה, לקראת יום הכיפורים, אני מתכוון לבקש סליחה מהילדים שלי על ההתנהלות שלי בדרמות מהסוג הזה. בעיקר על השקרים הקטנים והגדולים שמדי פעם אני נאלץ לספר להם כחלק ממילוי חובתי כאב ומחנך בישראל. 

כידוע, אי אפשר באמת לגדל ילדים בלי לשקר פה ושם. מי שטוען שהוא הצליח הוא חתיכת שקרן. אבל מצד שני, שקרים אף פעם לא נשמעים טוב, וקשה מאוד ללמד עליהם זכות. הורים משקרים, כי שקרים הם סחורה זמינה וקלה לתפעול. הם משקרים כי הם יודעים שילדים הם קהל יעד מעולה ותמים, אפילו אם אתה שקרן בינוני וחסר מעוף. 

הם משקרים כי באמת אין להם רעיון יותר טוב איך לגרום לילד להפסיק להשתולל/ לאכול את האפונה/ לאפשר לך לחגור אותו לכיסא הבטיחות/ לא להכניס את המסרגה לתוך השקע/ לא לשאול שוב את אשתו של הבוס למה יש לה שפם. 

הורים לפעוטות הם בני אדם עם כל כך הרבה מצבי קיצון על בסיס יומי, עד שפשוט קשה לכעוס עליהם. גם כשהם זורקים מול הילד את השקרים העלובים, החצופים והישנים ביותר. כולל הסיפור ההוא עם השוטר שיבוא. 

באילו נושאים משקרים ההורים? על כל דבר. הסבא לא באמת בשמיים, לאף אחד עוד לא נתפסה פזילה, ושיעורי הבית הם לא באמת כל כך חשובים. אנחנו יודעים את זה טוב מאוד, ובכל זאת ממשיכים לתקוע את זה לילדים ממש מאותה נקודה שבה הורינו שיקרו לנו.

איפה משקרים ההורים? בכל מקום. הורים משקרים ליד שולחן האוכל (פיצה זה לא אוכל) ובתור לאחות (זה לא יכאב). אנחנו יודעים שהזריקה כן תכאב ושפיצה זה אחלה אוכל. בלי להעליב אף בריאותן, כן? אבל אם אתם רואים אדם גוסס מרעב וכל מה שיש לכם ביד זה פיצה, אל תחשבו פעמיים. תנו לו אותה. יכול להיות שהצלתם אדם ממוות. הדבר האחרון שאכפת לו כרגע זה שהקמח לבן. פיצה זה לא אוכל? אז מה זה, פוספט? דמות היסטורית? 

מכל המקומות שבעולם, אין עוד מקום שבו אנחנו נוטים לשקר כמו בחנות צעצועים. הסיבה הפשוטה היא שחנויות צעצועים מוציאות מהילדים שאלות שיש להן לא רק עניין אינטלקטואלי, אלא גם משמעות פיננסית לא פשוטה. שאלות שרובנו מעדיפים פשוט להדוף באיזה שקר טוב, מאשר לשבת ולהסביר לפישר הקטן את השיקולים הכלכליים של המשפחה. 

יום אחד מצאתי את עצמי שוב באחת החנויות האלה. לא זוכר מה היתה ההצדקה, אבל לקטן הגיעה מתנה משום מה. ואז זה קרה. כבר בכניסה עמדו ארבעה דגמים מוקטנים של מכוניות־ערסים חשמליות לטף. מהמכוניות האלה שילד בן 3 יכול לשבת בתוכן וממש לנסוע. 

אני לא אוהב להיות נחרץ מדי, אבל הנה למשל צעצוע שאני בחיים לא אקנה לאף אחד. בטח לא לילד שאני אוהב ורוצה רק בטובתו. מדובר במתקן חמורי במיוחד. ילד צריך לרוץ, לקפוץ, לדווש וליפול. אם הוא ממש צמא לדאווין הוא מוזמן לחבר חתיכת כוס חד־פעמית ליד גלגל האופניים ולעשות רעש של טוסטוס. בשמחה. אבל לא המכוניות האלה. 

ילדים שנוסעים על ב.מ.וו הצעצוע שלהם בין כל הקורקינטים, האופניים והגלגיליות בפארק, יגדלו להיות בחורים שיטרטרו על טרקטורונים בין אוהלים, מחצלות וערסלים של סתם אנשים שבאו ליהנות מהטבע. אני מוכן להמר שבבוא היום הם גם יהיו נהגים מחורבנים למדי. אבל קודם כל מדובר בצעצוע גרוע. 

יש המון סיבות טובות למה לא לקנות מכונית חשמלית לילד. רק מה? אי אפשר להתעלם מהעובדה שמדובר בצעצוע מפתה ביותר. ילד שרואה אחד כזה מול העיניים, חומד אותו באופן החמוד והתמים ביותר. את זה הוא רוצה ועכשיו.

“אבא, אני רוצה את האוטו הזה”.

אהמ, בוא תראה מיקרוסקופ מגניב. 

“את האוטו!”

מה נשאר לי לעשות? לקחתי את הילד הצידה ואמרתי לו בלחש, שלא ישמעו, שהמכוניות האלה הן בשביל ילדים שלא מסוגלים ללכת. ששש. אל תסתכל. זה לא יפה… ממש כך. 

בחיים שלי לא שיקרתי שקר כל כך נורא. מצד שני, יש גם גרגיר של אמת בשקר הנורא הזה. ערב יום הכיפורים הזה אני מבקש סליחה ומחילה על שקר מביך. אם אני נקלע לסיטואציה הזאת שוב, קשה לי להבטיח שאני לא חוזר על אותו שקר עצמו. 

יש לי עוד כמה סליחות קטנות לבקש. סליחה מכל האלמונים ששלחו לי אינספור קטעי מוזיקה, שירים או סתם טקסטים שכתבו. לא לכולם יהיה לי אי פעם זמן להתפנות. לעולם לא אדע אילו גאונים פקששתי. 

סליחה מכל האנשים הטובים שתפסו אותי פתאום ברחוב, תקעו בי חיוך רחב ומכיר, ואני עמדתי כמו אידיוט ולא זכרתי את שמם. סליחה מקרב לב, על כל הזדמנות שבה יכולתי להיות אזרח טוב יותר. אני בוש ונכלם על כל הפעמים שבהן מישהו זרק אשפה מתוך חלון הרכב שלו, ואני הייתי שם, ראיתי, ולא זרקתי לו את זה בחזרה פנימה. 

סליחה ומחילה מאלוהי הזמן, על כל קבוצת ווטסאפ שלא ברחתי ממנה מוקדם יותר. סליחה מהקוראים על כל פעם שהיה לי ביד סיפור קשה על קלקול מהותי או על עוול, והעדפתי לכתוב במקומו על משהו קליל ומשעשע. סליחה מכל מי שהייתי צריך לבקש ממנו סליחה, ולא עשיתי את זה רק כי זה היה קשה מנשוא.

(איור: עציון גואל)

 

Leave a Comment