שתי גדות לירדן מאת ג’קי לוי

 

מחשבות על שחרור הרוצח הירדני ועל עיסקת הענק של מובילאיי

השבוע השתחרר לביתו ולחייו רוצח הנערות הירדני. לפני 20 שנה ירה האיש והרג שבע תלמידות בית ספר תמימות שיצאו לטיול ב”אי השלום” בנהריים. 

לאורך משפטו נטען שדעתו השתבשה עליו והוא סובל מאי שפיות שפוטרת אותו מאחריות למעשיו. בימים אלו הוא זוכה לכבוד מלכים בדיוק על אחריותו למעשיו. 

הנוסח מוכר עד לזרא. סוכריות, כרזות ודגלים צבעוניים. ברשתות חברתיות הוא גיבור לאומי. בראיון השחרור שהוא העניק לרשת אל־ג’זירה, הוא כבר אידיאולוג שמגדיר את הנרצחות כחלק מ”עם שהוא פסולת אנושית שמזהמת את הקרקע הטהורה של פלשתין”. אם כן הוא בכלל לא רוצח, אלא פעיל סביבתי. 

לא נולדנו אתמול, ואף אחד לא אמור להיות מופתע מהמערכה המכוערת הזאת. אנחנו מכירים את כל התמרון, משלב הרצח, דרך שלב הטענות לאי שפיות ועד הסוכריות ושירי ההלל. 

ואף על פי כן הפעם זה היה מכוער ומקומם במיוחד. אולי בגלל שהקורבנות היו ילדות צעירות ותמימות כל כך. אולי בגלל שירדן היא לכאורה בעלת ברית שנהנית מהסכם השלום עם ישראל, לא פחות, וכנראה הרבה יותר, מאיתנו. אולי בגלל הפערים האדירים בין אצילות הנפש של המלך חוסיין המנוח לבין עליבות הנפש של יורשו. 

חוסיין, כזכור, הגיע לבית שמש כדי לנחם. הוא עבר בין שבעת הבתים שישבו שבעה, כרע על ברכיו והביע בושה. ליבנו יצא אליו ואל הרגע האנושי הנדיר והיפה כל כך. 

המלך הנוכחי תוקע מבטים מפוחדים בהמון הגזעני והנבער שסובב את ארמונו ועורך חישובים קטנים, קמעונאיים ובלתי מלכותיים בעליל של רווח והפסד.

  • כאמור לא נולדנו אתמול, ובכל זאת אני מצפה מאיזשהו איש ציבור ערבי־ישראלי לצאת נגד הדברים הגזעניים שהשמיע הרוצח עם שחרורו. אני מצפה שמישהו מהם יתהה, בערבית טובה ועל פני עיתון המתפרסם בירדן, מה בדיוק גדולתו של מי שרצח שבע נערות ואיך בדיוק הוא תרם בכך למאבק הלאומי הפלשתיני. 

אפשר שאני לוקה בתמימות מופלגת, אבל אני מצפה לגינוי מצד חבר הכנסת עודה, למשל. או טיבי. או כל אחד אחר שיודע למצוא מה גזעני בכל דבר שזז או נאמר בעברית, כולל הצעות חוק למניעת רעש. 

כל אחד מאלה חייב לעמוד על הרגליים ולהשמיע דברים ברורים וצלולים כאשר גזענות כל כך בוטה, מפיו של רוצח כל כך מתועב, מזכה אותו בתואר גיבור לאומי. הוא חייב את זה למען היושר. למען הדו־קיום. למען הסיכוי שאי פעם נוכל להאמין לא רק לאיומיו, אלא גם לכנות כוונותיו. 

עד רגע כתיבת שורות אלו לא שמעתי על משהו שאפילו דומה לגינוי. מן הסתם זה לא עלה על דעתם. לכן אעשה דבר שבימים כתיקונם אינני ממהר לעשות. אם כל תרבות חוגגת את גיבוריה, גם אני אתגאה בגיבורים שלי. 

 

אין לי שום חלק בעיסקת המכירה של “מובילאיי”. כואב הלב כמה שאין לי שם כלום. לא אחוזון, ולא שבריר דיבידנד, וגם לא סיכוי קל שבקלים לראות גרוש מתועפות המיליארדים שהוזכרו סביב המהלך הזה. 

ובכל זאת, הידיעות על העיסקה מילאו אותי שמחה. אני שמח בשבילם, ואני גאה ומבסוט גם בשבילי. תחושות הגאווה והשמחה עשויות להזכיר את מה שעובר על אוהד ספורט שהקבוצה שלו נחלה ניצחון מהדהד, אבל זה לא כל הסיפור. 

אוהדי ספורט יכולים לנהל אורח חיים לא ספורטיבי בעליל. הם יכולים לעשן, לזלול ולהתנוון עד אין קץ ועדיין לדרוש מהקבוצה שלהם לרוץ ולתת את הכל; לאכול את הדשא ולשרוף את הפרקט. אבל מאחורי הכינוי (המחמיא או לא) “אומת סטארט־אפ” עומד קשר הרבה יותר הדוק בין הציבור הרחב לבין המצטיינים המעטים ובני המזל. 

יכול להיות שאנחנו לא לגמרי מרוצים מכל מה שקורה בישראל, אבל בסך הכל אנחנו נוטים להאמין שהצלחות מרשימות מהסוג של מובילאיי הן לא צירוף מקרים. 

יש קשר בין איך שאנחנו מתנהלים, חושבים, מאמינים ומחנכים ילדים לבין הערוגה הזאת – שמטפחת יצירתיות, כישרון, וחדשנות – המצמיחה מתוכה פעם אחר פעם סיפורי הצלחה, שהם לא רק כסף אלא גם תרומה ממשית לעולם.

זה עדיין לא אומר שחייבים להאמין ברעיון ה”גניוס היהודי” במהדורה הגנטית, הגזענית והוולגרית שלו. כל פרסי הנובל, הגאונים והאקזיטים האלה הם לא עניין של דנ”א, אלא של סביבה וחינוך. מורשה ולא תורשה, כמו שכבר אמרו חכמים.

כל תרבות מספרת לעצמה סיפור כלשהו, ואפשר שמשהו בסיפור שלנו עושה את העבודה. תמיד מרחף הפיתוי לאתר ולבודד את המשהו הזה, את הנקודה הספציפית שעושה את ההבדל. אבל הניסיון מלמד שזה לא רעיון כל כך מוצלח. מפעם לפעם מישהו מנסה לטעון, למשל, שמסורת הלימוד בבתי המדרש היהודיים מחדדת את יכולת החשיבה ומייצרת גאונות. אבל מה לעשות שרוב חתני פרס נובל היהודים היו כופרים גמורים, שלא ראו בית מדרש מבפנים ולא ידעו את צורתו של דף גמרא. 

קשה, אולי בכלל בלתי אפשרי, לנבור בתוך ערימת הטקסטים והרעיונות שהצטברו על מדפיו המאובקים של הארון היהודי ההוא, במטרה לבודד את גרעין הגאונות. ובכל זאת יש שם משהו אמיתי ככל הנראה. משהו שקשור לאי שקט פנימי. לסירוב עיקש להיתקע באי ידיעה ולהסתפק בה. לרעב המתמיד לשוב ולגלות עוד אמת נסתרת, פתרון טכנולוגי או סתם חידוש. להפוך כל אבן ולצאת מכל קופסה. ויכול להיות שזה פשוט מכיוון שאצלנו הרחוב מריע ומחלק סוכריות על כישרון ולא על אכזריות.

(איור: עציון גואל)