תגידו תודה ותשתקו” מאת ג’קי לוי”

איך הם לא מתביישים, אחרי כל מה שהמדינה עשתה עבורם” • מחשבות על התגובות המקוממות למחאת יוצאי אתיופיהjacky

אין לי הרבה מה להוסיף בעניין מחאת האחים שבאו מאתיופיה. הכל פחות או יותר כבר נאמר. אבל יש לי כמה תחושות מציקות בנוגע לתגובות שנתקלתי בהן מצד ישראלים ותיקים. עוד בטרם התעופפה האבן הראשונה, כבר נשמעו קולות ראשונים שהתמרמרו על “כפיות הטובה” של בני העדה. הפזמון החוזר, שלא תמיד נאמר בקול, הוא: “איך הם לא מתביישים, אחרי כל מה שהמדינה עשתה עבורם”. אנשים ממש מתאכזבים מהקלות שבה האתיופים מנערים מעליהם את תדמית ה”נחמדים כל כך” שדבקה בהם, ומעזים לחשוף שיניים. ואכן, רוב העליות לישראל למדו להפוך שולחן, או לפחות לדפוק עליו בתקיפות, הרבה לפני שידעו לחבר משפט בעברית. אבל יש עליות שאנחנו מוכנים לספוג את זה מהן ויש כאלה שפחות. במה זה תלוי? נו, באמת. זה לא הרגע להיתמם.

טענות על כפיות טובה הן פזמון עתיק מאוד. מאז ומעולם נהגו אדוני הארץ להתעטף צדקנות ולהטיח את האישום הכבד הזה בבן הטיפוחים שלהם, שהעז להרים ראש ולגלות רצונות משלו.

בימי האבל על חברי, השר אורי אורבך ז”ל, נזכרנו באירוע שהתרחש לפני שנים לא רבות. לאורבך היתה אז פינה בתוכניתה של דליה יאירי ברשת ב’. הפינה הזאת, מצחיק לחשוב על זה, נחשבה לסנסציה. מי האמין אז שחובש כיפה יזכה להניח את סוליות סנדליו התנ”כיים בלב קודשי הקודשים של הפריים־טיים הרדיופוני. מספר חודשים אחרי רצח רבין ישב אורבך באולפן ומתח ביקורת חריפה ומנוסחת לעילא, כדרכו, על האישום הקולקטיבי שהוטח בציבור הדתי. הוא גם אמר כמה דברים ספציפיים לגבי התפקיד שמילאה לאה רבין במחול השדים. מה שקרה באותו רגע ראוי להיזכר. איש הרדיו הוותיק אריה גולן התפרץ לאולפן וגער באורבך תוך כדי שידור. הוא האשים אותו – איך לא? – בכפיות טובה.

באותו טון פחות או יותר נהגו לנזוף בילד פרחח, שטיפס על עץ הקלמנטינות ופילח מלוא הכיסים. המיקרופון, השידור הציבורי עצמו, הם עץ קלמנטינות פרטי כמובן, וגולן הרים את קולו המהדהד: “אם היינו יודעים שככה תעיז לדבר, לא היינו מניחים לך להתקרב למיקרופון”. אורבך, כמובן, לא יצא פראייר. גם אריה גולן, אני מניח, רואה את הדברים היום קצת אחרת. אבל העיקרון הוא מה שחשוב, וראוי לחשוב עליו בכל פעם שאנחנו מסרבים להאמין לאותנטיות של זעקת הדל.

האמונה שמולי עומדים מנוולים כפויי טובה היא רעיון עתיק ועמוק, והוא נוגע בכל מה שקשור לאדנותיות. נתתי לך, אומר האדון, ואתה תישאר אסיר תודה כל ימי חייך. תגיד תודה ותשתוק. ואם אתה כבר פוצה פה, אז לפחות תגיד בדיוק את מה שנאשר לך לומר. נדמה לי שעל זה, פחות או יותר, נחסמו כאן כבישים בשבועיים האחרונים.

אם כבר מזכירים את המגזר הדתי, התגובות שם מעניינות במיוחד. התבטאויות ששמעתי לאחרונה לא מדברות על מה שהמדינה עשתה למען האתיופים, אלא מציינות בפירוש: “אחרי כל מה שעשינו עבורם… ככה?!” התגובה האישית הזאת מעניינת מכיוון שהציבור הדתי־לאומי אכן הצטיין בקליטת חלקים גדולים של העלייה החשובה הזאת. הוא עשה את זה כמו שהוא יודע. מכל הלב ובלי חשבון, ולא פעם בחיבוקים לוחצים מדי. כיפות וחצאיות נראו בשפע בכל מקום שבו היה צורך במתנדבים, וחלקים גדולים של הנוער העולה נקלטו במוסדות החינוך – וגם ביישובים – של המגזר. אבל כרגיל, אידיאולוגיות גדולות זה עניין אחד, ורגישות אנושית פשוטה היא דבר אחר. הציפייה התמימה היא שהעולה הטרי פשוט ייפול מתייפח מאושר אל תוך הזהות החדשה שנתפרה לו. יתקע כיפה סרוגה אל קרזולי תלתליו ויאמץ בשמחה את השם “גדליה”, “פתחיה” או “פלטיאל” שהודבק לו. ואחרי כל הטוב הזה… אחרי שאיפשרנו לכם להיות בשר מבשרנו, זבולונים מזבולונינו, אתם עוד באים בטענות. הלב מתקומם!

אני נשבע לכם שבימים האחרונים נתקלתי בחובשי כיפה שכבר חוקרים מה חלקה של “הקרן החדשה” בגל ההפגנות האחרון. זאת חייבת להיות הקרן, הם אומרים לעצמם. או הבונים החופשיים. אולי תאים רדומים של צאצאי שבתאי צבי שחברו למחתרת הבאסקית. הכל יכול להתקבל על הדעת, חוץ מאשר האפשרות שמדובר במחאה אמיתית שבוקעת מכאב אותנטי.

levey

אני מת להגיד לידידיי האתיופים שזו לא גזענות. שזאת סתם אלימות של שוטרים. אלימות חולנית ועיוורת צבעים. אל תיקחו את זה כל כך אישי. אבל אני מבין שמדובר במשהו גדול יותר מזה. משהו שאי אפשר לנפנף בהסברים קלושים. כל אישה מרגישה מתי היא שרויה בסביבה שוביניסטית עוינת. כל אדם צבעוני יכול להריח גזענות. זה בכלל לא טעון הסבר או הוכחה. ואם פורצת זעקה, כדאי שנתאפק קצת, ולא נמהר להדוף.

אני מאמין שאנחנו שואפים להיות ארץ קולטת עלייה, אבל יש לנו דרך ארוכה מאוד לעבור. מי שנולד בישראל, כמוני, לעולם לא יבין מה מתחולל בנפשו של עולה. אני לא חושב שאי פעם הצלחתי לרדת לשורשי החוויה של אמי ז”ל, שעלתה לארץ בגיל 19. לעולם לא אבין על מה ויתרה ומה הקריבה. לנו היא סיפרה רק על הצד הטוב של העלייה. מכל היתר העדיפה להתעלם, ומכיוון שהתעלמה, לא טרחנו גם אנחנו לנבור בכאב.

מה שהכי גרוע הוא שבחוצפתנו, ערכנו כאן חלוקה בין עולים שעשו לנו טובה, לבין אלו שאנחנו עשינו להם טובה. יש מעט מאוד מחשבות כל כך פסולות, אוויליות ופוגעניות כמו המחשבה הזאת. גם אם רוב הישראלים היו מעדיפים להגר לפאריס מאשר לאדיס אבבה, עדיין מולדת היא מולדת ובית הוא בית. וגם אם לעולם לא נבין לגמרי את מסתרי הנפש של העולה, עדיין כדאי שנלמד להקשיב. ובעיקר להאמין שהכאב הוא כאב, והעלבון הוא עלבון.

(איור: עציון גואל)

פורסם בישראל היום ב 5-7-2015