תגר היקר / סייד היקר: מאת סייד קשוע ואתגר קרת

etgar-and-kashua-1

etgar-and-kashua-2

ביולי השנה עזב סייד קשוע את ישראל לארצות הברית. משם התכתב עם אתגר קרת על הורות, חורף, פוליטיקה וזהות ישראלית. פרוייקט מיוחד לחג
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

מכתב ראשון: סייד קשוע לאתגר קרת

הי אתגר,
מה שלומך, ואיך שירה ולב?
זה כל כך מוזר לי לכתוב לך אתה יודע. דווקא השבוע חשבתי עליך. דיברתי עליך בכיתה שלי ובסוף הבאתי לתלמידים סיפור קצר שלך, “שימותו”. קראנו חצי במשך שעה וחצי. חמודים הסטודנטים שלי אבל העברית שלהם על הפנים. אבל לא בגלל זה חשבתי עליך בכלל, אלא בגלל החורף שהתחיל כאן לתת את אותותיו. זאת אומרת החורף לא התחיל, אולי רק תחילת הסתיו אבל כבר קר כמו בשיאו של חורף ירושלמי. קר במרכז אילינוי, וכמעט  כל מי שפוגש אותי ומבין שרק הגעתי לכאן מרגיש חובה להזהיר אותי מהחורף האכזר שמצפה לנו כאן. השבוע היינו צריכים לקנות בגדים חמים. כפי שאתה יודע הגענו לכאן בקיץ, או יותר נכון ברחנו לכאן בקיץ ומלבד כמה חולצות קצרות וכמה זוגות מכנסיים כמעט ולא לקחנו כלום מהבית, והנה החורף כבר מגיע ואין לילדים שום דבר חם ללבוש. “תלכו לטי ג’י מקס”, אמרו מכרים חדשים שעוזרים מאוד כאן ומקלים על ההתאקלמות, “יש להם דברים טובים שם והם די זולים”.

“אל תקנו מהקניון”, אמרו לנו הורים לילד ישראלי שהבן שלי פגש ביסודי, “יש אאוט לט ענק במרחק של חצי שעה נסיעה, יופי של בגדים במחירים מצוינים”. הקשבנו לעצתם של החברים החדשים, וקנינו לילדים בגדים ממחסני עודפים עד שזה הגיע למעילים. “על מעילים לא מתפשרים”, אמרתי לאשתי, “לא במרכז אילינוי, לא בחורף כמו שמבטיחים”. ואתה יודע זה היה בגללך שאני לא מתקמצן על מעילים. אתה בטח לא זוכר אבל פעם כשחלקנו מונית מלייפציג לברלין, אולי לפני 15 שנים, סיפרת לי על אבא שלך ואצלי נחקק המשפט, “הוא שרד בגלל שהוא לקח מעיל”.
“על מעילים לא מתפשרים”, אמרתי לאשתי, “מוכרחים לקנות את הכי טובים, את הכי יקרים”.

בכל מקרה, אנחנו בשמפיין אילינוי. אין כאן הרבה מה לעשות, יש אוניברסיטה ושדות תירס אינסופיים, חוץ מזה אני לא יודע הרבה. היית מאמין שעברו כבר חודשיים ולא יצאתי אפילו פעם אחת לשתות בירה? אני לא יודע אם יש כאן בכלל בארים שווים. אהיה חייב למצוא ממש מהר, בינתיים היינו עסוקים בלהתארגן בבית, למצוא בתי ספר לילדים, למצוא את דרכי באוניברסיטה ולדעת איפה קונים טחינה ומלפפונים. איכשהו הילדים הסתדרו מהר מכפי שחשבתי, למרות השפה החדשה והזרה להם לחלוטין, למרות מזוג האוויר והאוכל, וזה שהם נפרדו מהחברים הם נראים לי בסך הכל מאושרים, אני יודע כי אני רואה כיצד הם מאיצים בי בבוקר להתניע את המכונית ולצאת מוקדם מהבית כי הם לא רוצים לאחר ללימודים. איכשהו גם אשתי מסתדרת כאן, למרות שפחדתי שהיא תשתגע משעמום מעצם העובדה שהיא לוקחת בפעם הראשונה מזה 20 שנה חופש מהלימודים והעבודה.

אני שכל כך שמחתי שהלכתי, שלקחתי את המשפחה שלי רחוק מהמקום הנורא הזה שנקרא הארץ, שהרחקתי אותם מריח אבק השריפה והדם, מוצא את עצמי לפעמים אומלל מכולם

ואני שכל כך שמחתי שהלכתי, שלקחתי את המשפחה שלי רחוק מהמקום הנורא הזה שנקרא הארץ, שהרחקתי אותם מריח אבק השריפה והדם, מוצא את עצמי לפעמים אומלל מכולם. אני מפחד להישאר כאן, ואני כל כך מפחד מהיום בו אצטרך לחזור הביתה, לירושלים, לישראל, לפלסטין. העזיבה שלנו הייתה טראומטית. הרגשתי כמו פליט שנס על נפשו, וההחלטה לעזוב במהרה הייתה עוד בכלל לפני שהתחילה המלחמה עם עזה. ביום בו נשרף הנער הפלסטיני בירושלים הבנתי שאני לא יכול יותר לתת לילדים שלי לצאת מהבית. באותו יום התקשרתי לסוכנת הנסיעות וביקשתי שתוציא אותנו הכי מוקדם שהיא יכולה. לצערי זה לקח לה כמה ימים, והמלחמה הארורה, עוד מלחמה ארורה כבר החלה, והגזענות שראיתי אותה ממריאה מאז סוף שנת 2000 הגיעה לשיאים מחרידים. כל כך פחדתי והרגשתי נרדף ממש. אתה מבין, אתה סוג של כוכב, ובשיא ההצלחה, סרט עומד לצאת לקולנוע באותו קיץ וסדרה חדשה הצטלמה באותם ימים ראשונים של המלחמה, ופתאום אני הופך להיות האויב. פתאום כל עיתונאי זב חוטם מרגיש שהוא יכול לכלות את זעמו בי, פתאום אני מפחד מנערת המים על הסט של הצילומים אתגר, פתאום גם עוזר הפקה שמעולם לא פגשתי מרגיש שהוא יכול לעמוד מולי כשאני מגיע ליום צילומים ולהגיד לי בתחושת עליונות ברורה, “אנחנו צריכים להיכנס באם אמא שלהם אחד אחד”, ואני מפחד. אני מפחד מהשכנים הקרובים וטובי הלב שלי כי בעיניהם נדלק מבט שלא הכרתי לפני המלחמה, אני מפחד מהברמן שמזג לי את אותה בירה יותר מעשרים שנים.

אשתי תמיד טענה שאני פחדן עם הפרעת אישיות פרנואידית, אמרה שהמצב מפחיד אבל שאני מגזים. אבל נשבע לך אתגר ראיתי כיצד מבטם של חברי היהודים הקרובים ביותר מתחלף. לפעמים הם ניסו לא להביט לי ישר בעיניים ולפעמים מבטם האשים, התנשא, שנא. אתה מבין, אני כל כך מפחד לחזור ארצה אני שמעולם לא תיארתי לעצמי שארצה להיות מורה, ובארץ כשעשיתי את זה שנאתי את זה עד מאוד, יוצא מגדרי כאן בהכנות ובדיקות שיעורים לקראת כל מפגש עם הסטודנטים בתקווה שירצו אותי להישאר עוד שנה, ואלי אחר כך עוד שנה. אני מעולם לא חשבתי קודם לכן לגור במקום אחר, כשהייתי נשאל לעיתים קרובות, האם שקלת לעזוב את הארץ? תמיד שללתי את האפשרות בגאווה, “מה פתאום, יש לי מלחמה לנהל כאן”. ואתה יודע בקיץ האחרון הבנתי שהפסדתי. בקיץ האחרון שארית התקווה שהייתי בליבי נרמסה. בקיץ האחרון הבנתי שאני לא יכול יותר לשקר לילדים שלי ולהגיד להם שיום אחד הם עוד יהיו אזרחים שווים במדינה דמוקרטית. בקיץ האחרון הבנתי שלערבים אזרחי המדינה לעולם לא היה עתיד טוב יותר. להיפך זה רק ילך ויחמיר, הגטאות בהם נגור יהיו רק יותר צפופים, אלימים, ועניים עם השנים. לילדים שלי, הבנתי בקיץ האחרון, אני כבר לא יכול להבטיח עתיד טוב יותר.

ומצד שני אני כל כך מפחד להישאר כאן, מה יש לי לחפש כאן בלי כתיבה? ומה אעשה בלי העברית שרק בה אני מסוגל לכתוב. בהתחלה חשבתי שאלמד שפה חדשה, שאזנח את העברית לטובת האנגלית, ותאמין או לא, הספר הראשון שקניתי כאן היה ספר שלך. וכמה מעליבה היא התחושה שאם כבר אני מחפש שפה חדשה אינני שוקל את הערבית, שפת אמי כאופציה ראויה. הנה אני פלסטיני ערבי שיודע לכתוב רק בעברית ותקוע במרכז אילינוי. אומנם אני יודע שגם אתה ואשתך עברתם ימים קשים כי העזתם להשמיע קול אחר שמתנגד לאלימות ולמכונות המלחמה, אבל בכל זאת אני כותב לך אולי כי אני רוצה שתיתן לי קצת תקווה, אתה יכול גם לשקר אם בא לך, בבקשה אתגר, ספר לי סיפור קצר עם סוף טוב, בבקשה.

***

מכתב שני: אתגר קרת לסייד קשוע

הי סייד,
מאוד משמח לקבל ממך מכתב ומאוד מעציב לקרוא אותו. לא נעים לי לומר, אבל אני מכיר לא רע את העיירה שבה אתה גר באילינוי. לפני כמה שנים, כשלב עוד היה בגן, הוזמנתי להרצות באוניברסיטת אילינוי ונסעתי לשם עם המשפחה לכמה שבועות. כשחזרנו לישראל כל אחד מאיתנו שקל כמה קילוגרמים יותר, וכולנו בירכנו על כך שחברות התעופה גובות תשלום על משקל עודף רק של מזוודות ולא של בני אדם. ככה זה כשאתה חי במדינה שבמקום לחגוג את יום כיפור ואת יום השואה חוגגת את יום הדונאט (נשבע לך שיש דבר כזה). עד היום לב טוען שרומא וניו יורק הן ערים מרתקות, אבל אף מקום בעולם לא מתקרב לאורבנה אילינוי, והכל בגלל אולם הבאולינג ומשחקי הווידאו שהוא זוכר לטובה (הדבר שהכי הרשים אותו באולם ההוא היה המספר האדיר של מכונות למכירת פחיות משקה). אז אני לא מתפלא שהילדים התאקלמו בקלות (אתה חייב להגביל אותם בכמויות הפנקייקים והדונאטים, אחרת זה ייגמר רע, כשזה מגיע לתזונה המטבח האמריקאי יותר מסוכן מדאעש), ואני גם יכול בקלות להבין למה אתה לא ממש מוצא שם את מקומך. ביקשת ממני סיפור אופטימי עם סוף טוב, אז הנה, אני מנסה.

אם הבעיה היא לא בשטח אלא באנשים, כל שצריך לעשות הוא לשדרג את רעיון ה”שתי מדינות לשני עמים” לרעיון ה”שלוש מדינות לשלושה עמים”, כך שבמדינה אחת יגורו הפלסטינים, בשנייה הישראלים, ובשלישית הפונדמנטליסטים

שנת 2015 היתה שנה היסטורית במזרח התיכון, והכל בגלל הברקה מפתיעה של סופר ערבי ישראלי גולה. ערב אחד ישב הסופר בחצר ביתו שבאורבנה אילינוי והביט בשדות התירס האינסופיים שהתפרשו עד קו האופק. כשהתבונן מהמרפסת בכל השטח העצום הזה לא היה יכול להימנע מהמחשבה שאולי מה שגורם לכל הצרות במקום שממנו הוא בא הוא, פשוט, שאין שם מספיק מקום לכולם. “אילו רק יכולתי לארוז את כל השדות האלה במזוודה שלי,” אמר לעצמו, “לקפל אותם טוב-טוב, קטן-קטן, הייתי יכול לטוס איתם בחזרה לארץ. במכס הייתי עובר במסלול הירוק של אלה שאין להם מה להצהיר, כי מה כבר יש לי? זה לא שהבאתי איתי במזוודה איזה אידיאולוגיה חתרנית או משהו אחר שעשוי לעניין פקידי מכס, רק סתם שדות עצומים של תירס שקיפלתי קטן-קטן. וכשאגיע הביתה אפתח את המזוודה, אוציא אותם, ושאזאם!

פתאום תהיה מספיק אדמה לכולם: לפלסטינים, לישראלים, יישאר מקום אפילו לפארק שעשועים ענקי שבו ישקיעו שני העמים יחד את כל הידע והטכנולוגיה שאגרו עד היום בפיתוח כלי נשק, רק שהפעם זה יהיה כדי לייצר את רכבת ההרים המדהימה ביותר בעולם.” הוא נכנס הביתה נרגש וניסה לחלוק את התובנה המפעימה הזו עם אישתו, אבל היא מיאנה להתרגש. “רד מזה,” היא אמרה לו בקול קר, “זה בחיים לא יעבוד.” הסופר הודה שעדיין עומדים בפניו כמה וכמה קשיים לוגיסטיים, כמו לשכנע את החוואים באילינוי לתת לו את כל שדות התירס האלה, שלא לדבר על מציאת טכניקת הקיפול הנכונה שתאפשר לו לדחוס את כל השדות האלה למזוודה אחת גדולה. אבל, הוא נזף באישתו, הקשיים השוליים הללו הם לא סיבה לזנוח רעיון שיכול להביא לשלום אזורי. “זאת לא הבעיה, טמבל,” אמרה אישתו, “גם אם היית מצליח לדחוס למזוודה המרוטה שלך את כל האדמה שבעולם, לא היית מצליח להביא שלום לאזור. הדתיים הרדיקאלים בצד אחד יגידו שהאל הבטיח את כל שדות התירס האלה להם, בזמן שהגזענים המשיחיים בצד האחר יגידו שאלה שדות התירס שלהם. “אין מה לעשות, בעלי,” היא אמרה ומשכה בכתפיה, “נולדנו במקום שאמנם יש בו הרבה בני אדם שרוצים לחיות זה לצד זה בשלום, אבל גם יש בו מספיק אנשים משני העמים שלא רוצים, והם אף פעם לא ייתנו לזה לקרות.”

באותו לילה חלם הסופר חלום מוזר, ובחלומו שדה תירס אינסופי, ומתוך השדה משוגרים טילים שמיורטים על ידי טילים נגד טילים ומטוסי קרב חולפים ומטילים פצצות מהשחקים. השדה בער כולו והסופר מצא עצמו תוהה, עוד בעודו חולם, מי לעזאזל נלחם כאן במי? שכן בחלום לא היו כלל אנשים, רק טילים, פצצות וקלחי תירס בוערים. למחרת בבוקר שתה הסופר בשקט את הקפה האמריקאי המגעיל שלו בלי לומר אפילו בוקר טוב לאישתו (הוא מאוד נעלב מזה שקראה לו טמבל יום קודם לכן), ואחרי שהוריד את הילדים בבית הספר ובגן התיישב ליד המחשב שלו וניסה לכתוב סיפור. משהו עצוב כזה, עם הרבה רחמים עצמיים, על איש ישר וטוב שהחיים ואישתו מתאכזרים אליו בלי כל סיבה. אבל בעודו שוקד על הסיפור צץ בראשו רעיון גאוני, טוב פי מאה מהקודם, איך לפתור את בעיות המזרח התיכון. אם הבעיה היא לא בשטח אלא באנשים, כל שצריך לעשות הוא לשדרג את רעיון ה”שתי מדינות לשני עמים” לרעיון ה”שלוש מדינות לשלושה עמים”, כך שבמדינה אחת יגורו הפלסטינים, בשנייה הישראלים, ובשלישית יגורו הרדיקאלים הפונדמנטליסטים, הגזענים וגם כל שאר אלה משני העמים שסתם אוהבים לריב. בניגוד לתוכנית קיפול שדות התירס, בתוכנית הנוכחית אישתו כבר זילזלה פחות, שלא לדבר על ברק אובמה, שאותו פגש הסופר בוקר אחד במקרה בדיינר בתחנת דלק בפאתי אורבנה אילינוי.

בתוך עשור איכלסו את אותה פינה קטנטונת במזרח התיכון זו לצד זו מדינת ישראל, מדינת פלסטין ומדינת “רק-כוח-הם-מבינים”, שהיתה נתונה במלחמת אזרחים תמידית ולא התחבבה על איש מלבד על סוחרי נשק ועל כתבי רשתות החדשות. הסופר (שבסיפור הוא מאוד צנוע) סירב בנימוס לפרס הנובל לשלום שהוצע לו, ארז את המזוודה וחזר עם משפחתו לביתו הישן בישראל. ובכל פעם שברק אובמה היה קופץ לביקור במזרח התיכון במסגרת נסיונותיו הכושלים להשכין שלום בקרב אזרחי מדינת “רק-כוח-הם-מבינים”, הוא היה קופץ לביקור בביתו של הסופר שהצליח להביא במו ידיו שלום לעמו. וכך הם היו יושבים יחד בדממה במרפסת שצפתה לטרסות שבעמק ונוגסים בתיאבון בקלחי התירס שנחו לפניהם.

זה הסיפור. אני לא בטוח שזה ממש סיפור ולא יודע אם הוא באמת אופטימי, אבל זה הכי טוב שיצא לי. שמור על עצמך, ומה שלא יהיה, אל תחסוך ואל תעגל פינות בקטע של מעיל. מעיל זה דבר חשוב.

שלך,
אתגר

המכתבים פורסמו באתר אלכסון