תולדות התבונה בעידן השיגעון מאת ג’קי לוי

 

חבר טוב הסביר לי שקצת להשתגע זאת התרופה הכי טובה שהוא מכיר. “אחרת הייתי משתגע לגמרי”

בשבוע האחרון הולך ומתברר סופית שנכון לעכשיו, העולם הזה שייך למטורפים. נכון, תמיד היו בעולם כמה מנהיגים מטורללים פה ושם. בכל דור ודור אפשר היה להצביע על מלך, קיסר, מרקיז, דוצ’ה, ואפילו אחד שקרא לעצמו “חבר”, שלא כל הברגים אצלם היו עד הסוף. אבל לרוב ריחפה תחושה שהם בשוליים או לפחות זמניים. 

נכון, בחלק מהמקרים זה נגמר בקטסטרופות, אבל במקרים רבים זה היה בעיקר משעשע. וזה ממש לא יפה להגיד, אבל השאלה אם אידי אמין או מועמר קדאפי היו תופעה טרגית או קומית, נוגעת בעיקר למידת הקרבה האישית שלנו לרדיוס הג’ננה המיידית של האוגנדי או הלובי. 

ענף הפסיכיאטריה יודע להגיד כמה דברים מעניינים, וגם כמה טריוויאליים, על הקשר בין מחלות נפש מסוימות לבין המקרים האלה שבהם הדחף לשלוט גובר על היכולת לעשות את זה. האנציקלופדיות ההיסטוריות מלאות בציורים ובתמונות של טיפוסים מרהיבים ומפוקפקים שהשקיעו הרבה יותר בעיצוב תסרוקת תרנגולית, מדי משרתים מצויצים, ואפילו אסלת זהב מלכותית, מאשר בפינוי השפכים, תיקון הדרכים ושיפור החינוך בממלכה המנוונת שלהם. אבל עמוק בלב אנחנו מקווים שהיו פעם ימים מתוקנים יותר, ובהם המטורף היה החריג והנורמלי היה בנורמה. 

אפשר שגם בעבר יכול היה נער צפון־קוריאני שבילה את רוב ילדותו בפעילויות אורייניות – למשל, ונדליזם והתעללות מתקדמת בבעלי חיים – למצוא את עצמו על כס השליט הכל יכול. אבל בתקופות אחרות ייתכן שמידת הנזק של טיפוסים עם שמות כמו קינג קונג מאג’ נון היתה עשויה להיות מקומית יותר, וזניחה הרבה יותר. 

אז זהו, הימים הללו, אם בכלל היו, הרחק מאחורינו. העולם מטורף ומטורפים שולטים בו. זכינו לחיות בתקופה שבה לחיצת כפתור אחת יכולה לחולל פי כמה נזק מכל גדודי הטטארים הברברים ושאר מטילי האימה, שדי היה להזכיר את שמם כדי להקפיא את דמה של הציביליזציה. 

ובמציאות כזאת יש גם משקל אחר לגמרי לאיומים מילוליים. כי מי יודע, ומי בכלל מוכן לקחת את הסיכון? בעולם כזה כמעט סביר שיהיו יותר ויותר מטורפים בדרגים הגבוהים, וככל שלמדינה מסוימת יש פחות מה למכור, כך יש לה יותר סיבות לאיים. 

במצב של שיגעון קוסמי מתקדם לא נותר אלא להחליט אם כדאי דווקא עכשיו לבצר את השפיות ולהקפיד עליה, או שזה הזמן להשתגע קמעה. מכיוון שהשתגעויות יזומות קצת מסבכות את התמונה, כדאי להתבונן סביב ולנסות להבין מי משוגע באמת ומי רק משחק אותה.

מה שכמובן מזכיר לי סיפור ישן על חברים טובים שלא פגשתי שנים.

נח (שם בדוי) היה חבר ילדות שלי. גרנו באותה שכונה, הלכנו יחד לבני עקיבא ולישיבה, וכשאני התגייסתי לנח”ל, נח הלך לגולני. פחות משבוע לפני השחרור, הנגמ”ש של נח עלה על מטען צד בצידון. נח, שפיקד על הסיור, עמד בחצי גוף חשוף מעל סיפון הנגמ”ש והפיצוץ פגע בו קשה. 

אבל נח נשאר אותו בן אדם מקסים ומחוספס. לעולם לא אשכח את היום שבו הגעתי מהגדוד שלי לבקר אותו בבית החולים רמב”ם. דגל גולני ענק היה תלוי מאחורי המיטה, וכמה גולנצ’יקים ישבו מסביב לפצוע ועשו לו שמח באמצעות שירי פלוגה גסים שהם זייפו בקולי קולות. 

כשהאחיות הגיעו לבקש שקט, הם התחילו לשיר על האחיות. אבל כשאני נכנסתי – נחלאווי עם סמל המגל והחרב – כולם שכחו מהאחיות ועברו לשיר שירי שנאה לנח”ל. למותר לציין שאפילו חברי הגרעין הקשה של לה־פמיליה היו מסמיקים מול השירים הללו. 

אבל העניין הוא שגם הפצוע עצמו, יומיים אחרי הפציעה, הרים קצת את הראש והצליח לצעוק עם כולם. אחר כך הוא הסביר לי שקצת להשתגע זאת התרופה הכי טובה שהוא מכיר. “אחרת הייתי משתגע לגמרי”, הוא אמר לי. 

יום אחד נח הרגיש צורך לשבור את הכלים. כמו שקורה לא פעם, המערכות התמהמהו עם הזכויות שלו. נמאס לו להמתין לאחוזי נכות. נשבר לו מלהתחנן לסיוע שמגיע לו. אבל הפקידים במשרדים הממוזגים לא התרגשו וגם לא מיהרו לשום מקום. נח סיפר לי שזהו זה, הגיע לו עד פה. הוא החליט להתחרפן. 

באותו בוקר הוא הגיע לפקידה באיזה משרד שכבר הכירה בעל פה את המקרה שלו. גם באותו בוקר היא לא הרימה אליו את העיניים מהשולחן. אז נח פשוט הפך לה את הקפה. הוא העביר את הקביים שלו לאורך השולחן שלה. “כמו מגבים”, אמר לי, “כלום לא נשאר על השולחן”. אחר כך הוא פתח את החלון וזרק משם את מרבית התכולה של המשרד. כולל שני עציצי פילדנדרום, שדווקא היה לו קצת חבל עליהם. 

כשנח סיפר לי את זה, הצלקות בפניו רקדו מרוב שמחה. קולו הצטהל, וכל כולו חגג. למותר לציין שהפעם המערכת הצליחה לפתור את כל בעיותיו בתוך 24 שעות. פתאום היה קו טלפון מיוחד. פתאום הוועדה הצליחה לאשר את אחוזי הנכות. גם הכסף מצא את דרכו אל חשבון הבנק. אבל נח חגג לא רק את פתרון הבעיות. הוא חגג את הניצחון הקטן־גדול של ההשתגעות היזומה על פני התסכול המתמשך שממנו אפשר באמת להשתגע. 

ואז עשיתי טעות חמורה. סיפרתי את הסיפור הזה לשותפה שלי לדירה בנחלאות. הייתי אז סטודנט מתחיל, ודיאנה היתה עולה חדשה, שרק התחילה ללמוד את המציאות בישראל. היא אהבה מאוד את הסיפור של נח. התיאור של הטלפונים והעציצים שנושרים מחלון הקומה השישית בבניין המשרדים קרע אותה מצחוק. 

מה שלא הבאתי בחשבון היתה העובדה שבאותו יום דיאנה יצאה לסיבוב סטנדרטי של סידורים. בנק, משרד הרישוי, משרד הפנים. הכי יומיומי. אבל סיפורו של נח השפיע עליה עמוקות. בהמשך הוא השפיע גם על אי אלו משרדים, פקידים חפים מפשע, ספלי קפה ועציצים שהיא פגשה באותו יום. נכון שהיא לא נפצעה בצידון וגם לא שירתה בגולני, אבל באותו יום כל אינטראקציה שלה התחילה בלהפוך למישהו את הקפה על כל הניירת. דיאנה לא הלכה סחור־סחור וניגשה ישר לסוף הסיפור של נח. היא חזרה הביתה בסוף היום עם חיוך ענק על הפנים. ואני לא ידעתי את נפשי מרוב בושה.

“תסלחי לי מאוד”, הזדעקתי, “את לא נפצעת. לא מגיע לך אחוזים, לא מגיע לך כלום”. אבל דיאנה, שהחיוך פשוט סירב לרדת מפניה, ביטלה אותי בתנועת זלזול. “אתה פשוט לא מבין כלום”, היא אמרה, “חייבים להשתגע קצת, כדי לא להשתגע לגמרי. וחוץ מזה, היה שם ממש אותו עציץ עם פילדנדרום. כמו בסיפור שלך”.

(איור: עציון גואל)