תמיד תהיה לנו פאריס מאת ג’קי לוי

 

גם אני נשמתי לרווחה כשהתפרסמו תוצאות הבחירות בצרפת, אבל האם גם שם הפנימו את הלקח

  • ג’קי לוי כמו ישראלים רבים אחרים, גם אני נשמתי לרווחה כשהתפרסמו תוצאות הבחירות בצרפת. ליתר דיוק, נשמתי לרווחה פעמיים. נשימה אחת עמוקה על כך שלה פן הפסידה, ולא כל כך חשוב למי. ועוד אחת על כך שאשת הימין הקיצוני צברה מספיק קולות כדי להבטיח שאדי השמפניה של המנצחים לא יטשטשו את חומרת המצב. 

אפשר לומר, אם כן, שנשמתי לרווחה כמו אותו תלמיד פרחח שמשאיר מסמר בולט על כיסא המורה, אבל מתפלל שהמורה יבחין בו מראש וישתולל מזעם, ולא, חלילה, יתיישב כמו אידיוט במלוא משקלו.

צרפת, ברוך ה’, לא התיישבה על המסמר. מולדת הגאלים היא לא סתם מקום באירופה, ופאריס איננה עוד עיר בירה. בטח לא עבורנו. שתי עדות דומיננטיות בפסיפס הישראלי, גם הצפון־אפריקנים וגם הרוסים, נושאות עימן מורשת פרנקופילית מובהקת.  

כשקראתי לראשונה את טולסטוי, הלועג לגינוני הצרפתיות המגושמים של סנובים רוסים, חשבתי לרגע שהוא כותב על מרוקאים שהכרתי מקרוב. המון ילדים בארץ גדלו על שירי ילדים בצרפתית ששרה להם סבתא. הם לא הבינו בדיוק מה פירוש “אינסי פון פון פון, לה פטיטה מריונטה”, אבל ביצעו באדיקות את תנועות הידיים בניצוחה של הסבתא – שאולי ביקרה פעם או פעמיים בצרפת, אבל תמיד האמינה ששכונת מגוריה היתה פרבר של פאריס. 

כל מה שכרוך בצרפת ובתרבותה הוא סמל בעינינו. תו תקן לשיק, לשלמות אסתטית ולערכים מתוקנים. אבל ההיסטוריה מלמדת שברוב המקרים שבהם יהודים התאהבו מעל הראש בתרבות אחרת, זה לא נגמר טוב. למזלנו, אנחנו חיים בתקופה קצת יותר מורכבת, ויש משהו משחרר ביחסי האהבה־שנאה שטיפחנו עם צרפת ועם כל הכרוך בה. 

  •    

אני לא מבין ישראלים שתמכו בלה פן. סליחה, אבל כיהודים, אנחנו לא יכולים להתייחס בשלווה למנהיגים מערביים שלא מבינים את משמעות השואה. או מעמידים פנים שאין להם מושג מה כל כך “אירופי” בתנאים שאיפשרו אותה. או סתם מושכים בכתפיהם. או מנסים לצמצם בחומרתה או להתחמק מאחריות. 

רק מי שהסכסוך המתמשך עם הפלשתינים כירסם קשות במוחו יכול לחשוב ברצינות שהאויב של האויב שלך הוא תמיד ידידך הטוב, למרות שהוא מתנהל כמו אנטישמי ושונא זרים כמו אנטישמי. וכן, “זרים” זה תמיד – בסופו של דבר ומעל הכל – אנחנו.

יש כמובן גם צד שני, וקשה. כמעט אי אפשר להתאפק מלצחוק כששומעים את הטענה הרווחת שמאשימה את מארין לה פן בפופוליזם. נו, אין חולק על כך שהיא פופוליסטית. אבל פופוליסטים לא פחות הם יריביה מחוללי הקלישאות החבוטות. אותם דחלילים בז’קטים נצחיים שחוזרים על מנטרות ליברליות נושנות, מתוך איזו תקווה ש”אם תחשוב חיובי אז יהיה טוב”. אם הכלכלה תתאזן, למשל, אז האיסלאם יתמתן, אלא מה. 

הם מתנסחים בזהירות אנינה. אין בעיית מהגרים. יש “מה שמכונה בעיית מהגרים”. ונדמה להם שבעצם העובדה שהם דיברו יפה, חצי מהבעיה כבר נפתרה. אז נכון. אבי אבות הפופוליזם הוא להטיל כל אשמה לפתחם של זרים וחלשים. אבל גם אופטימיות יהירה וריקה היא סחורה זולה להמונים. 

לא פעם שאלתי את עצמי איך הצרפתים עצמם מתמודדים עם התופעה הפרנקופילית. אני חושב על עצמנו כמובן. על הפרצופים הנבוכים של ישראלים שנתקלים לראשונה במפגן תמיכה של כת המקויה היפנית, או בנוצרים שאוהבים את ישראל קצת יותר מדי. זה באמת קצת מוזר, גם כשמדובר בסך הכל באיזה 20 יפנים במדרחוב ששרים הבה נגילה.

אז איך הצרפתים מעכלים את זה? ובכן, נראה לי שבאופן טבעי. זה נראה להם סביר שמעריצים אותם. יש אפילו צרפתים שמניחים שפרנקופיליה אמורה להתפתח לכדי עניין מידבק. “איך אפשר שלא להתאהב בנו?” הם שואלים בעומדם מול הראי ומחבקים צמד באגטים. “אם רק ניתן הזדמנות, המהגרים ישכחו באחת מי הם ובמה הם נוטים להאמין ויאמצו באהבה כל מה שיש לצרפת להציע”. 

הי, אחרי הכל מדובר בצרפת! ומי לא חולם להביט במראה ולראות שם ברנש מצועף במעיל ארוך ואפל, סיגריית גולואז נעוצה בזווית אקזיסטנציאליסטית בין שפתיו. מבחינתם, כל דוכן שווארמה נוסף שנפתח בשאנז אליזה הוא עדות לכישלון מדיניות הקליטה. 

לה פן הניחה על השולחן את האפשרות ההפוכה: יכול להיות שהמהגרים הנוכחיים לא מעוניינים להיות צרפתים אי פעם. ייתכן שהם פשוט אדישים לקסמיה. הם לא קדים ולא משתחווים לערכיה החילוניים ולעברה המפואר. הם בזים למהפכה, לבוז’ולה, לרוסו ולשאנסון, לז’אן־לוק גודאר ולז’אן־פול סארטר. קשה נורא לקבל את זה אם אתה צרפתי, אבל כמות הקולות שקיבלה לה פן מעידה על כך שהאפשרות הזאת כבר מובאת בחשבון. 

אני מת על פלשתינים שתוקפים את לה פן. הנרטיב הפלשתיני הוא שהם אדוני הארץ הזאת. לשיטתם, היהודים הם מהגרים שפתאום הגיעו לארץ לא להם, כי היה להם רע בארצותיהם הקודמות. התגובה הערבית להגירה הזאת – התנגדות טוטאלית, פרעות, הסתה, הרג, לחץ על הבריטים להטביע אוניות פליטים, ספרים לבנים וגיוס כל ארצות ערב למלחמת חורמה נגד אותם מהגרים – היא אך ורק תגובה טבעית, נורמלית, פטריוטית ובריאה. 

מה זאת אומרת, כל אחד במקומם היה נוהג ממש כך. הרי הם היו כאן קודם וכו’, ולכן זאת זכותם. אנחנו היהודים מאמינים בסיפור אחר לחלוטין, אבל זה, כאמור, תמציתו של הסיפור כפי ששכנינו מספרים בגאווה ובלי שמץ היסוס.

במילים אחרות: הגברת לה פן, ואפילו אביה הפשיסט המוצהר, יכולים ללמוד דבר או שניים מהמאבק הפלשתיני. 

  •   •   •

סיפורים שמגיעים מצרפת תמיד גרמו לנו להרכין ראש ולהתבייש בפרובינציאליות הממארת שלנו. כשאתה לא מסוגל להבין, או לפחות להניח לזולתך לחיות את חייו, תמיד נוח לפנות לאופציה הצהובה. יש, כנראה, איזה תענוג שמימי שכרוך בחיטוט בחייהם הפרטיים של מנהיגים, והפעם הנשיא הנבחר מביא איתו שלל רב לכל חובבי הז’אנר. אז כן, הנשיא שלפנינו, בניגוד נניח לטראמפ, בחר לשאת לאישה את המורה לדרמה שמבוגרת ממנו בשנות דור.   

זה אמנם קרה די מזמן, ובמבחן הזמן הזוגיות הזאת אפילו הוכיחה את עצמה. אינני יודע לומר כמה העולם היה סלחן אילו מר מקרון היה לוקח לו תלמידה שהיתה צעירה ממנו ב־25 שנה.  

אבל את השאלה החשובה באמת, כמעט אף אחד לא שאל (חוץ מאשתי): האם אנחנו באמת מעוניינים במנהיגים שלא הביאו ילד לעולם, ולא טעמו טעם הורות? במקום השאלה העקרונית הזאת, במה אנחנו מתעסקים? בשאלה איך היא תיראה בסוף הקדנציה שלו. 

(איור: עציון גואל)