תערוכת המשנה המורבידית של סינדי שרמן בוונציה/גליה יהב

תערוכת המשנה שאצרה סינדי שרמן גונבת את ההצגה מהתערוכה המרכזית בביאנלה בוונציה, ומציגה עולם ביזארי של אימה וסכנה מינית

אוצרות המשנה של סינדי שרמן במרכז הארסנלה די גונבת את ההצגה מהתערוכה המרכזית בביאנלה בוונציה. “מאז שנות ה-70 חוקרת שרמן כיצד משתמשים אנשים בדימויים כדי ליצור ולהגדיר זהויות”, כתוב בטקסט על קיר הכניסה, “ביצירתה השתמשה בפאות, מסיכות, פרוטזות, איפור, תלבושות ואביזרים כדי ליצור מערך שלם של סטריאוטיפים ומאפייני אישיות. כאן היא מציבה מוזיאון דמיוני המתמקד בייצוגי גוף ופנים. זהו תיאטרון אנטומי – ובית בובות – שעניינו תפקיד הדימוי וחלופותיו בהבניית העצמי”.

 Slider (55)

מבקרים בביאנלה בוונציהצילום: יעל אנגלהרט

מצד אחד של החלל מקבלת את פני הצופה האשה הגדולה המפורסמת של צ’רלס ריי (1991-1992) המגמדת את הצופה הניצב מתחתיה, משמשת כאומדן, כדיילת או כמארחת. בצד השני מוצג פסל היפר־ריאליסטי של דווין הנסון, אשה עצובה עם שקית נילון בידה (“Bus Stop” מ-1983). בתווך מוצבים פסל עירום היפר־ריאליסטי של ג’ון דה אנדריאה; Children’s Anatomical Educational Figure”” – בובת ענק רכה פעורת רוכסן קדמי, איבריה נשפכים החוצה, של פול מקארתי; בית בובות פעור וריק של רוברט גובר; אלבום תמונות שאספה שרמן במשך שנים; סדרת דמויות שעווה נמסות של לורי סימונס ואלן מקקולום; עבודה מחרידת שלווה של רוזמרי טרוקל ובה תינוק שוכב בעריסה כשלצדו זזה חתיכת פרווה טורפת; סדרת “The Hidden Mother” של לינדה פרגני נאגלר, הכוללים עשרות צילומי אלבום של תינוקות בודדים מול מצלמה בנוסח ייצוגי שנהפך למעין בית יתומים, כאשר הבד או השמיכה מאחוריהם מסתירים (או לא) דמות רפאים; צילומי קידוח מוח של הרברט ליסט; רישומים של הנס בלמר מ-1968, וגם קולאז’ים פורנוגרפיים של פייר מולינר.

 galle

הביאנלה בוונציהצילום: יעל אנגלהרט

שרמן מצליחה להקים עולם תיאטרלי ביזארי של אימה, פטישיזם, אאוגניקה, עריות וסכנה מינית, נכויות גרוטסקיות, רפואת רשע ופסיכיאטריית אימה, סקטלוגיה ופדופיליה. היא מציגה רוב מוחץ של עבודות מוצלחות של אמנים מעולים. בנוסף, הידע סביבו נעה האספנות שלה מהודק, מוגדר, מעורפל הרבה פחות משל מסימיליאנו ג’וני, יוצר אסתטיקה ואווירה מורבידית. בעוד הוא מציג את היוצר כחולם אותנטי, שרמן, שכוכבה דרך בשנות ה-80 של פוליטיקת הזהויות, מבססת את האוצרות שלה על הבניות פסיכולוגיות ופוליטיות של העצמי. היא אמנם פחות אקלקטית ממנו אבל לא פחות כפייתית ומשכנעת. היכן שאצל ג’וני יש מפגן חירות, אצלה יש מפגן של פתולוגיה.

 galle2

עבודות מתוך התערוכה “הארמון האנציקלופדי” בביאנלה בוונציה: פול אלתהמר, “Almech”, 2011-2012. צילום: יעל אנגלהרט

Leave a Comment