תשובה לגדעון לוי: סליחה שהייתי ערבי טוב

sayad-Vs-Levi-1נורמן עיסא, אין לך מקום כאן מאת גדעון לוי

נורמן עיסא עשה כמעט הכל כדי להיות ערבי טוב. הוא נולד נוצרי (ולא מוסלמי, כמו כל המחבלים. הישראלים אוהבים ערבים נוצרים); למד בבית צבי; התחתן עם היהודייה גדעונה; בישלsayad-Vs-Levi-2 כפתה והוסיף רימונים בשביל הרענון ב”מאסטר שף VIP”; שיחק בתיאטרון בעברית, ובערוץ 2 גילם כמובן את אמג’ד הערבי הטוב ב”עבודה ערבית”, שכתב ערבי טוב אחר, סייד קשוע, שהישראלים אוהבים כל כך לאהוב.

אם רק היו לנו עוד נורמנים וסיידים כאלה, כבר בוודאי היה שלום. ככה אנחנו אוהבים אותם, את הערבים, כשהם מצחיקים אותנו בעברית. חומוס־צ’יפס־סלט, וסדרות מצחיקות ב”קשת”.

היה היו פעם ערבים טובים, ואינם עוד. ישראל חיסלה את הז’אנר. אם היה פטריוט ישראלי, עיסא היה האיש. אם היה ערבי שהיה יכול לשמש מודל לחיים משותפים, הוא היה הדמות. מנסה לשמור על כבודו ועל זהותו, מלהטט על הגבול הדק. בראיונות סיפר כמה הוא אוהב את הארץ וגם את תושביה — ומה נבקש עוד.

אין שום דבר ששווה להילחם עבורו מבחינתי“, אמר האיש המקסים הזה בראיון למוסף “הארץ” לפני כשנתיים. הוא אמנם הצביע לחד”ש, אך מעולם לא היה מוחמד בכרי. גם לוסי אהריש הוא לא היה, כמובן. פעם אמר, שהוא מרגיש “לא פה ולא פה”. כשהחיילים חיבקו אותו במחסומים ורצו להצטלם אתו סלפי, הרגיש לא בנוח.

המודח השביעי ב”מאסטר שף” לא היסס לומר זאת. עיסא נולד עם הכיבוש, ביוני 1967, וניסה לעצום עין אחת מולו. אביו גורש מברעם, ולא הורשה לחזור לכפרו למרות כל ההבטחות — ועיסא ניסה למחול למדינה גם על זאת.

עכשיו זה נגמר. דרך נורמן נחסמה. הקץ לערבים הטובים שאינם משת”פים מוחלטים. עיסא העז ללכת בעקבות צו מצפונו וביקש מהתיאטרון שבו הוא משחק שלא להופיע לפני המתנחלים בבקעת הירדןבהצגה בעלת השם הסמלי “בומרנג”. וזה חזר אליו, ועוד איך: ישראל הלאומנית דרסה אותו. בפרפורי הגסיסה של הערבי הטוב שבו עוד התחנן שלשום: “אינכם יכולים לצפות שאני, כערבי ישראלי, אלך נגד מצפוני ואופיע במקומות שנויים במחלוקת”.

“מקומות שנויים במחלוקת” כינה עיסא את מחוז האפרטהייד והטיהור האתני הכי מובהק בשטחים — בקעת הירדן, על המתנחלים הנצלנים והעושקים המחופשים לחברי קיבוצים ומושבים תמימים. בבקעה מגרשים רועי צאן ומחריבים את כפריהם, מונעים מהם אספקת מים וחשמל וכולאים אותם מאחורי תלי עפר. שם בבקעה, עומדים אלה מול אלה ההתנחלויות המוריקות והכפרים הצחיחים. שם האפרטהייד הוא מזוקק, גלוי לעיני כל. שם עיסא לא רצה להופיע. את האנשים הללו, החיים במציאות הזאת ואחראים במידה רבה להיווצרותה, אין הוא מסוגל לשעשע.

עיסא ראוי לשבחים על כך. זו לא זכותו, זו חובתו. במדינה הבטוחה בצדקתה, היה ראש הממשלה מזמין אותו ומברך אותו על ערנותו המצפונית והאזרחית.

עכשיו מאיימים קלגסי התרבות על בבת עינו של עיסא: תיאטרון “אלמינא” ביפו. תיאטרון רב תרבותי לילדים ולנוער, שהוא מנהל עם אשתו. השרה כבר “בודקת” את ההקצבה, במאפיה כמו במאפיה. ההמשך ברור: עיסא מחוסל. האיש שאמר שאין מלחמה ששווה להילחם בעבורה, ייאלץ לצאת לקרב אבוד.

חסל “מאסטר שף”, חסל שידורי “קשת”, חסל הצגות בתיאטרון העברי. המשטר והמשת”פים שלו כבר יראו לו מה זה להחרים מתנחלים.

זה סוף ידוע מראש: אנחנו מדינה יהודית, אין בה מקום לא לעיסא ולא לקשוע. היה עליהם לדעת זאת מלכתחילה

תשובה לגדעון לוי: סליחה שהייתי ערבי טוב מאת סייד קשוע

כמו נורמן עיסא, ניסיתי. ניסיתי לכתוב בעברית, להשתתף בערוץ 2, להשתלב בחברה. אולי טעיתי אבל לא אתה תקבע עבוריsayad-Vs-Levi-3

האמת שאני לא יודע כל כך מאיפה להתחיל, מהחיילים בג’ילזון, מהדוח הישראלי שמצדיק את מסע ההרג בעזה, משרי הממשלה או ממצב התרבות. מכאן לפחות זה נראה כמו שדים־טאנץ (מחול שדים). לפעמים אני תוהה כיצד הייתי מרגיש לו הייתי בארץ, בלב ההתרחשויות, האם גם אז הייתי מבחין במה שנראה מכאן כפרפורים אחרונים של מדינה שנופחת את נשמתה, או שמא לא הייתי רואה את היער? האם המצב היה תמיד סופני, גם כשגרתי בירושלים, או שמא מוכרחים לצאת מהבניין כדי לראות שהיסודות קורסים וקירותיו מטים לנפול? לא, אין הדבר מסב לי שמחה כלל, אלא כאב גדול, ואני נאחז בשאריות התקווה שיש עדיין מקום לפעולת החייאה.

האם גם תקווה זו ולחישת תפילה חרישית שסיכוייה אבודים הופכות אותי לערבי טוב? קראתי אתמאמרו של גדעון לוי בשבוע שעבר אודות “הריגתו של הערבי הטוב”, ומאז אני מתלבט מהו בדיוק הערבי הטוב לפי המאמר, ועוד יותר מזה, כיצד על הערבי לפעול על מנת לעלות לדרגת הערבי הרע?

איור: עמוס בידרמן

המאמר דן אמנם בפרשת תיאטרון אלמינא והשחקן נורמן עיסא, אבל הצלחתי לככב לצדו של עיסא בתפקיד משנה של ערבי טוב. דמיינתי את עצמי עומד על הבמה, מחייך ללא הפוגה, אומר לישראלים “אהלן וסהלן, אהלן וסהלן”, עוזר להם לפשוט את המדים והנשק ומגיש להם קפה ערבי עם הל, או ככתוב במאמר, “חומוס־צ’יפס־סלט”.

לוי כותב ש”נורמן עיסא עשה כמעט הכל כדי להיות ערבי טוב. הוא נולד נוצרי (ולא מוסלמי כמו כל המחבלים. הישראלים אוהבים ערבים נוצרים); למד בבית צבי; התחתן עם היהודייה גדעונה; בישל כפתה והוסיף רימונים בשביל הרענון ב’מאסטר שף VIP’; שיחק בתיאטרון בעברית, ובערוץ 2 גילם כמובן את אמג’ד הערבי הטוב ב’עבודה ערבית’, שכתב ערבי טוב אחר, סייד קשוע, שהישראלים אוהבים כל כך לאהוב”.

נניח לנוצרים לרגע, לנורמן לא היתה היכולת לקבוע שהוא מעדיף להיוולד לאמא יהודייה, אבל האם משמעות הדבר שנורמן התחתן עם יהודייה על מנת להיות ערבי טוב? האם אין אפשרות שערבי יתחתן עם יהודייה משום שהוא פשוט אוהב אותה? או שאלו הן דרכיו של הערבי, לא בוחל באמצעים, ואם נישואים לאשה יהודייה משמעותם תפקיד בתיאטרון אז יאללה אודרוב, נתחתן אפילו עם יהודייה.

נורמן העדיף ללמוד בבית צבי, למרות שהיתה לו האפשרות ללמוד בכל אחד מאותם בתי ספר למשחק או אמנות בשפה הערבית הפרוסים ברחבי פלסטין ההיסטורית. היה עליו להתעקש ולדבוק בשפת אמו בשם המאבק על הזהות הלאומית ולעולם לא לשחק תפקידים מלבד אלה שבשפה הערבית, כי רק כך הוא יכול להיאבק על זהותו הלאומית.

על הערבי היה למצוא הפקות ערביות, לשחק בדרמות ערביות שממומנות על ידי מפיקים ערבים ומשודרות בשפע ערוצי הטלוויזיה הערבית בארץ, או לחלופין להשתתף בדרמות שכולן רציניות ומשודרות בשעת צפיית שיא בערוצים המסחריים הישראליים וכל מהותן הרצאות נגד הכיבוש.

“אם רק היו לנו עוד נורמנים וסיידים כאלה…” כותב לוי – ולו לא הייתי מכיר את דעותיו ואף רואה במלאכתו כקדושה, הייתי מאשים אותו בהתנשאות וגזענות על הכללות מעין אלה – “כבר בוודאי היה שלום. ככה אנחנו אוהבים אותם, את הערבים, כשהם מצחיקים אותנו בעברית. חומוס־צ’יפס־סלט, וסדרות מצחיקות בקשת”.

אם כך, אל לו לערבי לנסות לפצח את המערכת – להגיש צ’יפס־סלט במטרה לשרוף את המעיים של צרכן החומוסיות שיושב מול המסך. כנראה רק ליהודי כשר מותר להבין את חוקי המשחק הטלוויזיוניים, לחתור נגד המערכת ולהשתתף בתוכניות ריאליטי בשם הביקורת נגד האפרטהייד.

ייתכן ש”עבודה ערבית” היתה טעות, אך לקח קרוב לארבע שנים של עבודה, התכתבויות והתמקחויות עד שהובאה עונתה הראשונה לשידור. איש לא נתן את “עבודה ערבית” כפרס על התנהגות טובה, איכשהו תמיד ראיתי בה סדרה טרגית יותר מאשר קומדיה. אמג’ד, הערבי הטוב בסדרה, עשה כל שביכולתו כדי להתקבל לישראל הלבנה, אך בכל פרק מחדש הוא נדחה, הורחק והדלת נסגרה בפניו.

האם באמת היינו צריכים לנחש מראש שאין מקום לעשייה אמנותית מינורית? האם היינו צריכים מראש לוותר על חזון השותפות והחשיבות שבפנייה גם לקהל דוברי העברית במטרה לנסות לחולל שינוי כלשהו?

ומה עם הכתיבה כאן, בעברית, בעיתון “הארץ”? האם גם עשייה זו היא פסולה ותחשיב את מבצעיה כערבים טובים? יכול להיות. וכיצד על הערבי לכתוב בדיוק על מנת שקוראיו הישראלים יעדיפו לשנוא אותו? ואם כבר שנאה מבקש האמן מהקהל שאליו הוא פונה, מה משמעותה של הבמה בכלל? האם עדיף להיות כמו אותם כותבי מאמרים מוזמנים בעיתונים הגדולים שמטרת מזמיניהם העיקרית היא להוכיח ש”תראו מה הערבים חושבים, בדיוק מה שחשבתם”?

ואם הביקורת במאמר היתה מופנית דווקא לאותם קוראים שאוהבים כל כך לאהוב את הערבים, ובעצם אהבתם ירגישו כי מצפונם נקי ודרכם ישרה, האם קריאת מאמרי דעה של יהודי בגנות הכיבוש – ממש כמו של לוי עצמו – אינה יכולה לנקות את המצפון באותו אופן?

“זה סוף ידוע מראש”, חותם לוי את מאמרו, “אנחנו מדינה יהודית, אין בה מקום לא לעיסא ולא לקשוע. היה עליהם לדעת זאת מלכתחילה”.

ייתכן שעשינו טעות, ומהיותנו נחותים מוסרית ומחשבתית לא יכולנו לנחש זאת מראש. אני מתנצל שניסיתי לדבר בשפת הרוב, בלי להתפשר מעולם על דעה שבה אני מחזיק. ייתכן שאני ערבי טוב שאינו יודע את טובתו, אך בבקשה תן לנו לפחות את הקרדיט להגיע למסקנות לבד, בשביל זה, אני לא צריך הוראות של יהודי.

הדיעות פורסמו באתר הארץ ב6-11 וב 6-17-2015

  • tamy

    גדעון לוי הוא איש מתנשא. כפי הנראה בלעדיו היה לנו יותר סיכוי לשלום. יהודון שמחזיק מעצמו “האדם הלבן”. מישהו צריך לספר לו על הספר “הסוציולוגיה של היהודים” שישכיל קצת ויראה שמבחינה גנטית הוא יותר קרוב לפלסטיני שמעליו הוא כל כך מתנשא מאשר לאירופאי שאת יפות הנפש המנוכרת שלו הוא מנסה לחקות