מאת מיכאל הנדלזלץ: “ויוליוס קיסר”: הו רומיאו, מדוע זה שמך רומיאו

האמן רומיאו קסטלוצ’י הוא מותג על מדפי סופרמרקט הפסטיבלים בעולם. לא בדיוק תיאטרון, יותר סוג של מיצג-מיצב. פסטיבל ישראל יכול היה להביא השנה את היצירה הזאת שלו, מ-1997, והיא תלוית מקום. המקום בו היא מוצגת כאן לא אידאלי. באתי להלל. לא צריך לקבור, זה מעניין, אבל…

באתי להלל את “יוליוס קיסר”, ההתערבות הדרמטית ותלוית המקום ביצירה השייקספירית בבימויו ועעיצובו של רומיאו קסטלוצ’י מאיטליה. באתי להלל, כי לפני כשנתיים ראיתי יצירה בימתית מרתקת שלו בפסטיבל בפולין, “מסעדת ארבע העונות”, והיא היתה עבורי תגלית וחוויה שהיא בין תיאטרון ותמונה, מפגן פילוסופי מרהיב של שליטה טכנית ותכנית המדברת בשפה אחרת.

אבל לצערי אינני יכול להלל את היצירה הזו של קסטלוצ’י, משנת 1997, שכבר צברה קילומטראז’ ניכר בפסטיבלים בעולם, וזאת למרות שגם היא מתוארת, מחצוטטת ומנותחת בספרות המקצועית מאוד שייוחדה לאמן הויזואלי הזה. אינני מתכוון לקבור אותה, כמובן, אבל צריך לדעת את כל ההקשרים כדי להבין למה היא כאן, ולמה היא כזאת, ולמה אני לא יכול להלל אותה.

iulius

דאלמציו מסיני שאין בגרונו מיתרי קול משמיע את נאומו של אנטוניוס. לא כך זה נראה בירושלים, וחבללוקה דל פיא

העבודה הזאת הועלתה במקומות שונים בעולם, בעיקר באירופה, ולפעמים באולם של מוזיאון או ארמון, עם פסלים עתיקים (תמונה מהופעה כזאת נשלחה לעיתונאים). בסביבה כזאת השחקנים בגלימות לבנות, או בחצאית בד לבנה עם שובל אדום, או בגלימת שק לבנה, הנעים באיטיות טקסית יוצרים חוויה לכשעצמה. היא “תלוית מקום” וקסטלוצ’י בחר עבורה בירושלים את המקום הזה, ולהערכתי הוא לא מתאים, גם אם הותאם, ובמקום תחושת חוויה יש תחושה של תרגיל לא בלתי מעניין על מלה כחומר.

כאן היצירה ממוקמת באולם ימקא שהוכשר לכך, על משטח שנבנה מעל מושבי הקהל. הקהל צופה בה בעמידה על הבמה. סביבה קלאסית הפכה כאן לסטריליות לבנה וחסרת משמעות או צורה. בחלקו הראשון של האירוע השחקן סימון טוני מכניס לתוך גרונו, דרך אפו מכשיר בדיקה מצלם של רופא אא”ג, ומשמיע את התמונה הראשונה של המחזה – שיחה בין הסנטורים לקהל בעלי המלאכה המפגינים בתמיכה לקיסר, והקהל רואה את מעמקי גרונו ומיתרי קולו בדיבורו, ואלה נראים כמו מין שפתיים חשופות וריריות. אחר, מעניין במידה, וזהו בערך. בחלק השני גי’אני פלאצי בדמות קיסר, בגלימה אדומה נע באיטיות על הבמה, ומבצע תנועות ידיים שמעוררות פס קול של רעשים (חלק מקטע זה לא הצלחתי לראות; בעיה שלי) ובסיומו נגררת גופתו על ידי בעלי גלימות לבנות דרך הקהל. בחלק השלישי דאלמציו מסיני, שאין מיתרי קול בגרונו משמיע חלק מנאומו המפורסם של אנטוני, וקולו המרוסק נשמע מתוך חור שחור קטן בצווארו. את פניו הוא מרח לעינינו בספוג עם צבע אדם, בו מגואלות ידיו. חלק מהמונולוג המפורסם נשמע בהקלטה באנגלית, ובמנורה גדולה מתנפצות, לצלילי מוסיקה טכסית, תשע נורות בזו אחר \ו.

מנהליו החדשים של פסטיבל ישראל (המנכ”ל אייל שר והמנהל האמנותי איציק ג’ולי) הם אנשים שיודעים, בעלי כוונות טובות וטעם טוב ואמצעים מוגבלים. בסופרמרקט העולמי בו מוצעים מופעים לפסטיבלים בינלאומיים קסטלוצ’י הוא מותג נחשק. מה שיכלו להביא זה את המודל הזה של קסטלוצ’י, חשוב לתולדות אמנות הפסטיבלים, מעניין לדיון המפצל שערות אסטטיות. זה כנראה היה או קסטלוצ’י זה, או בלי קסטלוצ’י. כל פסטיבל רוצה להתהדר בקסטלוצ’י, אבל אתם צריכים להאמין לי שהוא אמן תיאטרון ייחודי והרבה יותר מרתק ממה שאפשר לראות בעבודה זו, שהיא בוודאי חלק חשוב בתולדותיו; לאוו דווקא בתולדות פסטיבל ישראל.

אולם ימקא מונגש לנכים חלקית בלבד. טכנית יש גישה לאולם. שילוט לגביא אין, וגישה לשירותים מחייבת הזעקת סיוע לוגיסטי. ההופעה תתקיים גם מחר ומחרתיים. לא הרבה טקסט, באיטלקית, יש כתוביות.

פסטיבל ישראל מציג “יוליוס קיסר”, התערבות דרמטית ותלוית מקום ביצירה השייקספירית בבימויו של רומיאו קסטלוצ’י (איטליה). באולם ימקא, ירושלים.  

Leave a Comment