פרשנים מדברים על אריק איינשטיין

 

משהו מנשמתה של הארץ נקרע והלך לו/אמנון לורדLurd

אריק הוא כמו חבר של כל הישראלים שגדלו וצמחו פה בין סוף שנות ה-50 ועד היום. בלי מאמץ הוא הגיע לכל גובה שרצה

קראו לו אריות בתיכון. הוא התחיל כספורטאי חצי עיוור. היה אלוף הארץ לנוער בקפיצה לגובה. לא זוכר אם זה היה גלילת בטן או אפילו מספרת. איך שקפצו בשנות ה-50. עבר 1.86 מטר , 1.88 מטר . במקרה הגיע ללהקת הנח”ל ב-1957. היה חניך התנועה. השומר הצעיר. כתב על זה לימים שיר: “השריקה של התנועה”. השומר הצעיר, יש לו חום בהיר.

בלי מאמץ הוא הגיע לכל גובה שרצה. עד היום מזהים את קולו בשירים של להקת הנח”ל, יחד עם יהורם גאון, עליזה רוזן, יוסי פרוסט ואחרים. והאקורדיוניסט האגדי תובל פטר. “רוח סתיו”. אריק הוא כמו חבר של כל הישראלים שגדלו וצמחו פה בין סוף שנות ה-50 ועד היום. עם קריירה של 55 שנים. הוא היה הזמר הראשון שהיה ממש סולן, כוכב, מה שנקרא. לפניו אלו היו זמרים שנשמעו כבר בזמן אמיתי כמו פרודיות: ישראל יצחקי, שמשון בר-נוי, שאריק עשה עליהם לפעמים חיקויים.

נזכור את הפרודיה האופראית האדירה “אבישג”. רק לפני כשלושה שבועות הקלטתי תוכנית רדיו ואיכשהו, בניגוד למקובל, החלטתי להכניס בין הדיבורים שני שירים של אריק: “סע לאט” ו”בני פורמן”, השיר מהסרט “עיניים גדולות”. אי אפשר לתאר את הקולנוע הישראלי בלי אריק.

הסרט הגדול הראשון שלו היה “סלאח שבתי” מ-1964. היה לו סרט או שניים לפני כן. אז אריק עוד שר בקול קטיפה מתוק מדי, אפילו לטעמו, משהו בנוסח פסטיבל סן רמו. אחרי זה שלישית “גשר הירקון” ו”החלונות הגבוהים”. כל להקה היתה פריצת דרך בתרבות העברית. הוא שינה את הסגנון תוך כדי השותפות עם שמוליק קראוס. כל הגדולים נסקו בזכותו. קראוס ואחריו שלום חנוך ומיקי גבריאלוב. ספק אם אורי זוהר היה מצליח בקולנוע בלעדיו. “מציצים”, ” עיניים גדולות”.

יש תחושה שמשהו מנשמת הארץ נקרע והלך לו. חתיכת תבור, חתיכת כינרת אולי. לכל אחד יש שיר של אריק שאיתו הוא הולך לאורך כל הדרך ולפעמים לאורך השדרה. לפעמים זה פשוט, אל תתבייש ותהיה קצת עצוב. דמעה אל תתעצב, חבר, היא לא תביא שום נזקים. זה הסתיו וזה עובר, בכל זאת זה צובט בלב. יותר מצובט.

אריק תמיד נתן תחושה שהוא אחד מהעיר. אזרח מהיישוב. לאורך שנים היה יושב בשעות מסוימות במסעדת “כתר המזרח” באבן גבירול. היתה לו חבורה שסבבה אותו. לפני שנים עוד אפשר היה לראות אותו מגיע עם הילד לגן ויצ”ו בבוגרשוב. אחר כך, יותר מאוחר, שב לקחת אותו.

הילד כבר בן 25. אריק שר את אלתרמן ואת רוטבליט. שר את חלפי ומשוררים גדולים אחרים. הוא היה שירת הארץ. הכל הלך אצלו בנון-שלנטיות. מדי פעם היה מוכן להתראיין ואז אהב להעלות זכרונות. הוא היה מכור לנוסטלגיה וידע בעל פה תוצאות של אתלטים מאולימפיאדות נשכחות במלבורן ורומא וטוקיו. היה עמוס בצ’יזבטים מהמשאיות והמערכונים של להקת הנח”ל.

לאורך השנים הוא הפך לפחות מרכזי בתרבות המקומית. קראתי איפשהו, שבאחד הראיונות האחרונים שלו, למרב מיכאלי, הוא אמר שכל נושא ההופעות היה מביך אותו. עצם זה שקוראים בשמו והוא צריך לעמוד ולהופיע מול הקהל. זה נראה לו משונה ולא מתאים לו, ולכן פרש מהבמה כבר לפני שנים רבות. חצוצרה מיותמת עכשיו

המאמר המלא במעריב

. http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/525/511.html?hp=1&cat=479

אני ואתה כבר לא נשנה את העולם/גדעון לויLevi

היו לי שלושה אריקים בילדותי, שהיתה מזמן: אריק שרון, שעל מעלליו קראתי בהערצה בספרו של דן מרגלית, יחידה 101, שקיבלתי כמתנה ליום הולדתי; אריק מחקה החיות, אריק אמיר, שהיה עושה אריה, קוף ותן במסיבות יום הולדת, שגר בדירת הפרטר בתחילת הרחוב, שני בניינים ממזנון תנובה, שעם בתו הייתי משחק מחבואים בשכונה; ואריק איינשטיין.

כשהילד כבר לא היה ילד עוד, זכיתי לראיין את איינשטיין ל”הארץ”. אני כותב עכשיו “זכיתי”, כי במשך שבועות ארוכים אחרי הראיון הסתובבתי כשיכור אהבה. התאהבתי באריק, כך ממש. לא הפסקתי לדבר עליו ולחשוב על חווית הפגישה אתו.

היה זה בסתיו של שנת 1984, בכלבו שלום התעוררה מהומה כשעופרה חזה באה לחתום על תקליטה, ישראל כבר היתה שקועה עמוק בדם ובבוץ בלבנון – ואיינשטיין הוציא תקליט, “פסק זמן”, ה–23 במספר. הוא היה אז כבן 45, אני בן 31, עיתונאי קטן – ונשביתי בקסמו. במשך שלוש שעות ישבנו בבית ידיד שלו, לא בביתו כמובן, הוא חמק מהרבה שאלות, ובכל זאת התאהבתי. אני קורא עכשיו את הראיון מנבכי הארכיון, ומתאהב בו מחדש.

רציתי שיחזור להופיע, רציתי שיספר על הניתוק מאורי זוהר, “איך הלכת לי חבר”, רציתי שידבר על שמוליק קראוס, ובעיקר רציתי שיהפוך לזמר מחאה – והוא בשלו: “מה שבנאדם כמו אלימלך רון מהשכונות עושה, תורם בעיני יותר מג’ון באאז ששרה נגד מלחמה. העובדה שאני יותר מפורסם לא עושה אותי יותר צודק. ריבונו של עולם, בגלל שאדם מפורסם בזכות השירה שלו, זה נותן לו זכות? אילו הרגשתי שבאופן אישי אני מגשים דברים, היה לי יותר קל למחות ולצעוק. אבל יש לי הפחד לטעות”.

לא הסכמתי אתו אז, אני לא מסכים אתו גם היום, אבל הענווה והיושר עשו אז (והיום) את שלהם, כבמטה קסמים איינשטייני.

שלשום הוא מת, מוות יצחק רביני כמעט, עם אותה הודעה דרמטית באותה חצר של אותו בית חולים; עם אותם נרות ברחוב ואותו אבל עממי וסוחף, אמיתי ואותנטי עד כאב; עם אותה תחושה של התייתמות, מופרכת אצל רבין ומופרכת אצל איינשטיין. לא התייתמנו אז, לא התייתמנו שלשום, ובכל זאת, הכאב.

כולו זמר, שבראשית דרכו כתבה עליו סילבי קשת המיתולוגית ב”הארץ”: “נגיף חדש משתולל באוכלוסייה. הוא פוגע בעיקר בנערות בנות 14–17, מכל הגדלים. זה נראה גבוה, דק, בעל שיער ארוך, עיניים חומות, ממצמצות בחוסר ראייה. זה מזמר עלי במות ויש לזה חוצפה להיות עניו. זה נקרא אריק איינשטיין”. כמעט כמו שכותבים עכשיו על זמר לאומי אחר, שעכשיו הוא בחדשות.

כולו זמר, ובכל זאת האבל הלאומי הזה, הפעם באמת, עמוק, עמוק העצב בעיניים, וישראל יפתה לרגע. כמה היא יפה כשהיא מתאבלת על זמר ומשורר, כמה היא יפה כשהיא מתאבלת על גיבור תרבות ולא על גיבור אחר.

המובן מאליו הוא שיותר משאנחנו מתאבלים על איינשטיין, שקצת נשכח בשנים האחרונות ואפילו לפרס ישראל הוא לא זכה, על עצמנו אנחנו מתאבלים. מתאבלים על כך שמאז “יכול להיות שזה נגמר”, ששר איינשטיין, ועד “מאמי, זה נגמר”, של עומר אדם, עברנו דרך ארוכה ומכוערת.

אבל הרי גם אריק עצמו כבר שר לפני שנים: “אומרים שפעם היה כאן חלום נהדר, אבל כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר” (יהונתן גפן).

ובכל זאת, היה כאן פעם יותר שמח. “שיר שחלמתי על פראג” – לא רק על עצמנו ידענו אז לשיר; “אני ואתה נשנה את העולם”, שר אז איינשטיין ואנחנו האמנו, במלוא לבנו, שגס מאז, גס מאוד.

המאמר המלא בהארץ

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2176658

.

הלכה פייפן/ארי שביטShavit


 לפני 27 שנים כתב אריק איינשטיין שיר אפוקליפטי: “יושב מול הנייר, העט ביד כמו חרב/ יושב מול הנייר, רוצה לשפוך הכל./ יושב מול הנייר, רואה אותך נופלת/ מביט אל הנייר ולא יוצא לי קול./ אוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן/ שברת לי את הלב לחתיכות קטנות./ היה לנו חלום ועכשיו איננו/ אני כל כך עצוב שבא לי לבכות”.


 השנה היתה 1986. שלהי האינפלציה, שלהי מלחמת לבנון הראשונה, קריסת חברת העובדים, התפוררות התנועה הקיבוצית. השנה היתה השנה שלפני האינתיפאדה הראשונה. איום צבאי סורי בצפון, עלייה של חמאס בדרום, כלכלה מדשדשת, דמוגרפיה מייאשת, שיתוק פנימי ואובדן דרך. לא מפתיע שכאשר אריק איינשטיין ישב מול הנייר בחדרו התל אביבי לקראת ערב, מה שהוא ראה בחוץ הוא מדינה מתמוטטת, מדינה נופלת, מדינה הולכת פייפן.


 אריק טעה. ישראל של שנות השמונים לא התמוטטה, לא נפלה ולא הלכה פייפן. תוכנית הייצוב את שמעון פרס הזניקה את הכלכלה, העלייה הרוסית הצילה את הדמוגרפיה, ההייטק שינה את חיינו. אחרי עשור השמונים המדכדך של מרכז הליכוד, העלייה של ש”ס וההשתוללות של כהנא – הופיע עשור התשעים מעורר התקווה של העלייה והשלום ו”צ’ק־פוינט”. ישראל היתה לנמר כלכלי השועט אל עבר אופק מדיני כשהוא נהנה מלגיטימיות בינלאומית מחודשת, מחיוניות דמוגרפית מתפרצת ומיכולת בלתי רגילה להשתלב בעידן הגלובלי. האימה שאריק חש בחדרו התל אביבי ב–1986 התחלפה בסוג מפתיע של אופטימיות כמו־עסקית, אשר העניקה למדינת ישראל רבע מאה של פעלתנות ויצירתיות.


 אבל אריק לא לגמרי טעה. ישראל שלתוכה הוא גדל כן הלכה פייפן לפני כ–27 שנים. ישראל שבה הוא האמין אכן התמוטטה ואכן נפלה ואכן שברה את הלב לחתיכות קטנות. מה שהיה כאן עד בגין־שמיר־עובדיה לא חזר להיות כאן אחרי בגין־שמיר־עובדיה. הציוויליזציה העובדת של החולצות הפתוחות והתקוות הגדולות הוכתה בשנות השבעים והתאדתה בשנות השמונים ולא שבה לחיים. הרגע הקצרצר של רבין 1992 לא ארך, והרגע הקצרצר של ברק 1999 לא צלח, וישראל של אריק איינשטיין מעולם לא הצליחה להמציא את עצמה מחדש. כל שהיא עשתה הוא לשבת מול הנייר עם עט ביד כמו חרב. כל שהיא עשתה הוא לטמון את הראש בחול, לשפוך את הכל ולבכות את החלום שהיה לנו ועכשיו הוא איננו.


 לא היה ישראלי אשר לבו לא נשבר כאשר לבו של אריק איינשטיין נדם ביום שלישי בלילה. אריק באמת היה הטוב־שבנו. אריק באמת היה הקול הערב שלנו. דווקא משום שלא היה פוליטי ולא מנוסח ולא רהוט – הוא ביטא היטב את רחשיה של הנפש הישראלית. אחד מהרחשים האלה היה הרחש של אוי־ארצי־מולדתי־את־הולכת־פייפן. הכאב הגדול על מה שאולי היה כאן פעם ומה שפעם היה אמור להיות כאן. הכאב הגדול על כך שלא ידענו להמשיך את מה שאולי היה ואת מה שבוודאות אמור היה להיות. כאב אשר התעצם עכשיו – כאשר הישראלי היפה ששר את ישראל היפה כבר אינו כאן כדי להתאבל עליה.


 אבל גם אחרי מותו של אריק, המשימה נותרה אותה משימה: לחדש את מה שהתמוסס בשנות השמונים. לא להסתפק באופטימיות העסקית ובפעלתנות היצירתית, אלא להחזיר לישראל את תחושת הפשר שהיא איבדה. אם לא נדע לחבר מחדש את סיפור המשמעות שלנו, מה שאיינשטיין חשש מפניו עלול לקרות. כדי לא ללכת פייפן, ישראל צריכה להגדיר את עצמה מחדש.

המאמר המלא בהארץ

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2176855

Leave a Comment