פרידה קאלו – סודות ממעמקי המלתחה/ דניאל ראוכוורגר

שנה אחרי מותה נפתח ארונה של פרידה קאלו. הבגדים שנמצאו בו עומדים במרכזה של תערוכה חדשה במקסיקו סיטי, המגלה פרטים חדשים על חייה של הציירת מוכת האסונות

צעיף פרחוני ממשי שזור בין שתי צמות שחורות והדוקות, באמצען סיכת ראש משובצת אבנים; שרשרת זהב עם מדליון גדול; חולצת משי צהובה, בוהקת וקצרה, על גבי שמלה ארוכה תואמת; מגפי עקב מעוטרים בחרוזים: מלמעלה עד למטה, פרידה קאלו נראתה כמו מלכה כשיצאה בבוקר מחדר השינה שלה
Untitled-2 copy

קאלו אהבה להתלבש. שני חדרים שלמים ב’בית הכחול’ (Casa Azul) – היום המוזיאון על שמה ופעם ביתה ובית הוריה בשכונת קויואקן שבמקסיקו סיטי – שימשו אותה לאיחסון בגדים ואביזרים. למעשה, היא לא הסתפקה בלקשט רק את עצמה. כל הבית, אז וגם היום,

אה כמו בית בובות, צבעוני ומלא פרטים קטנים, עמוס בקישוטים שמחים ונוגעי לב. על הקיר במטבח, למשל, כתבה בצבע בגדול “דייגו ופרידה”, כאילו חגגה לראווה את יחסיה עם דייגו ריוורה, האמן לו נישאה פעמיים בחייה.

אך יש מראות שמוליכים שולל. הקישוטים שעל הקיר לא תאמו את מציאות יחסיהם של ריוורה ושל קאלו, שהיו מלאים לא רק באהבה אלא גם בעצב, בגידות והפלות. כאלה היו למעשה גם בגדיה של האמנית המקסיקאית: מתחת לחולצה שלה היה מחוך אורטופדי עשוי שלבי מתכת שתמך בגבה החלש והמרוסק. מתחת לשמלתה הארוכה הייתה רגל תותבת שנקשרה למותניים באמצעות חגורות עור.

 “מראה עיניים עשוי לתעתע: מלבושיה של פרידה קאלו”, התערוכה החדשה שנפתחה בבית הכחול בנובמבר האחרון, בוחנת את הקשר ההדוק בין הנכות, האישיות והסגנון שהתגלו מחדש כשארון הבגדים של קאלו נפתח ונחקר לראשונה, כמעט 60 שנים אחרי מותה. “אפשר ללמוד כל כך הרבה מהלבוש”, אומרת בראיון סירסה הנסטרוסה, אוצרת התערוכה וחוקרת אופנה מקסיקאית החיה היום בסינגפור ומנהלת שם את האקדמיה לאופנה (LASALLE-SIA).

“הסיפור של קאלו מסובך במיוחד”, היא מציינת. “זו אשה שהתמודדה עם בעיות בריאות מגיל צעיר. מאז שהייתה ילדה קטנה, היא למדה להשתמש באופנה כדי לאזן את עצמה ולהסתיר את כל מה שלא בסדר”. בתוך הארון, אומרת הנסטרוסה, היו לא רק שמלות שמחות אלא גם הרבה פריטים קשים מנשוא. “חלק מהחוקרים בצוות האוצרות של התערוכה”, היא מספרת, “לא היו מסוגלים לסבול את עוצמת הכאב. הארון היה סגור לגמרי במשך יותר מ-50 שנה. היה אפשר להריח את התרופות, את חיות המחמד, את הסיגריה האחרונה שהיא עישנה”.

“לריוורה היתה כנראה תחושה שהוא לא יחיה הרבה אחרי מותה של קאלו”, ממשיכה הנסטרוסה, “ועל כן הוא דאג להעמיד צוואה מפורטת מיד אחרי מותה, ב-1954. את ארון הבגדים שלה הוא השאיר באחריות דולורס אולמדו, שהיתה חברתם של הזוג ואספנית מרכזית של אמנות במקסיקו. ריוורה הורה שלא לפתוח את הארון במשך 15 שנים.

אולמדו, שניהלה את הבית הכחול במשך רוב שנותיה, החליטה להשאיר את הארון סגור כל עוד היא חיה. היא נפטרה ב-2002 וכך קרה שחלק כל כך חשוב מהאישיות של קאלו, שאפשר היה לחשוב כי הכל כבר נכתב ונאמר עליה – נפתח אל העולם רק לאחרונה”.
ב-1913, כשהייתה בת שש, חלתה קאלו בשיתוק ילדים – מה שגרם לאחת מרגליה להיות קצרה יותר ומפותחת פחות. מחלת הפוליו היתה השלב הראשון בביוגרפיה מלאה בסבל וכאב, שהפכה בעשורים האחרונים לקאלט עבור קהל המעריצים של האמנית הידועה (בין השאר בעקבות הסרט העלילתי “פרידה” מ-2002, בבימויה של ג’ולי טיימור).

קאלו הילדה לבשה כמה זוגות גרביים על כף הרגל הקצרה ופיסלה לעצמה עקב קטן לנעל, כדי שתוכל להמשיך ללכת כרגיל. “השלב השני, והמכריע כנראה אף יותר, היתה התאונה הטראגית שקאלו עברה כשהיתה בת 18”, אומרת הנסטרוסה. “אוטובוס בו נסעה מבית הספר שלה לביתה התנגש ברכבת חשמלית. מוט ברזל שהתפרק מכלי הרכב חדר לרחם שלה, והיא הושלכה לקרקע מלאה ברסיסים ודם. היא אמנם ניצלה בנס, אבל החוויה היתה של אונס”.

Sliderמתוך ארון הבגדים של פרידה קאלו

 

Leave a Comment