גרמניה לא לומדת/אבנר עפרת

על הקשר הסמוי בין הקמת אנדרטאות לזכר קורבות הנאצים לבין שנאת זרים יוקדת, תוך החייאת המונח “מסורת יהודית-נוצרית”. תשובה למעריצים העיוורים של גרמניה החדשה

אם באמת “ההוויה קובעת את ההכרה”, או אם אכן “רחוק מהעין רחוק מהלב”, הרי אין זה מפתיע שמתבוננים מן החוץ – חוקרים, עיתונאים, אנשי-עסקים – מתפעלים עמוקות מגרמניה המאוחדת של שנת 2013 בבואם לברלין.

טימותי גרטון אש, שתרגום המאמר שלו על “השאלה הגרמנית החדשה” הופיע באחרונה באלכסון, הוא דוגמה טובה לסחרחורת שעשויה לגרום קדחת הבניה במרכז ההיסטורי של העיר. שתי ספריות מפוארות התווספו בשנים האחרונות אל נוף העיר, “אי המוזיאונים” משופץ ומקבל אט-אט בחזרה את דמותו הקיסרית רבת הרושם, בתי אופרה מחדשים פניהם, אנדרטאות ופסלים מעטרים את פינות הרחוב – הנה-הנה היא גרמניה הקוסמופוליטית, האירופית, המודעת לעברה ונושאת באחריותה.

הניגוד בין יער העגורנים שבמרכז העיר לבין תאורת הרחוב הקלושה בשכונות המהגרים המרוחקות יותר הוא ביטוי קונקרטי מאוד, מוחשי מאוד, לפער שבין הדימוי שגרמניה הרשמית טורחת עליו לבין שיח מתלהם בענייני הגירה ומהגרים שהלך והתחדד בשנים האחרונות. היתה זו למעשה אותה קנצלרית מאופקת ושקולה, שגרמנים ולא-גרמנים כאחד אוהבים לאהוב, שהכריזה לפני שלוש שנים על כישלון הרב-תרבותיות. אחרים במפלגה השמרנית התדיינו בשאלה האם המוסלמים שייכים לגרמניה, או האם דת האסלאם שייכת לגרמניה.

אצל הסוציאל-דמוקרטים בקעו קולות כאלה מן הספסלים האחוריים יותר, אבל עוררו גם הם הדים עזים. “גרמניה מאבדת עצמה לדעת” הכריז כלכלן בכיר משורות המפלגה בהתייחסו להפיכתה של גרמניה למדינת הגירה. “נויקלן בכל מקום”, החרה-החזיק אחריו ראש העיר הסוציאל-דמוקרטי של רובע נויקלן בברלין – רובע שהפך מילה נרדפת להגירה, עוני ואבטלה.

בין לבין התפוצצה לפני כשנתיים פרשת המחתרת הניאו-נאצית שרצחה תשעה מהגרים ושוטרת ולא התגלתה במשך עשור לאחר שהמשטרה והשירותים החשאיים לא קישרו בין המקרים, ומשהתגלתה אוזלת ידם אף השליכו מסמך זה או אחר לגריסה. ורק בשבועות האחרונים החלו בשכונת קצה של ברלין מחאות נמרצות, מלוות בתמיכה ניאו-נאצית, נגד שיכונם של מבקשי מקלט בבניין בית-ספר לשעבר.

גרמניה, אם כן, גם אם אינה נוטלת על עצמה את תפקיד ההובלה באירופה כפי שמצפים ממנה רבים, בהחלט משתלבת במגמה הכללית ביבשת. כמו בהתניה פבלובית מרימה הקסנופוביה את ראשה עם התמשכות המשבר הכלכלי. בצרפת מגרשים צוענים ומחריפים את החקיקה נגד פריטי לבוש מוסלמים, בהולנד משווים את המהגרים ל”שיטפון” שעלול “למוטט את הסכרים”, באנגליה פוצחת הממשלה בקמפיין המציע למהגרים בלתי חוקיים את הבחירה בין שתי אפשרויות: “לכו הביתה – או שתסתכנו במעצר”. הפילוסוף סלאבוי ז’יז’ק הגדיר באוקטובר 2010 את הקסנופוביה כאידיאולוגיה היחידה באירופה של המשבר הכלכלי הנוכחי – אבחנה שנראית מדויקת למדי גם שלוש שנים מאוחר יותר.

הבחירה להעביר את עיר הבירה מבון לברלין, כמו גם ההחלטה לשקם את בניין הרייכסטאג ולהופכו מחדש למשכן הפרלמנט, מראות שגרמניה המאוחדת מבקשת להשיב לעצמה לא רק כוח כלכלי ודמוגרפי, אלא גם זהות לאומית הנשענת על המשכיות היסטורית

ועם זאת, השמרנות הגרמנית של אחרי 1990 נשענת, בצד מדיניות ההגירה המסתגרת והשיח המתלהם, על עמוד תווך נוסף – וזוהי גאוות ניצחון בלתי מוסתרת ובלתי מוסווית של המערב על פני מזרח גרמניה והקומוניזם. העיתונאי הבריטי ניל אשרסון טבע את המונח הקולע “מלחמת אזרחים קרה” לתיאור שנות חלוקת גרמניה למזרח ומערב. מה שמכונה “איחוד גרמניה” היה למעשה ניצחון של המערב בתחרות הלא-מוסווית הזו. אמנם, גם הקנצלרית וגם הנשיא נולדו בגרמניה המזרחית, והממשלה הפדרלית, כמו גם מדינות המחוז הוותיקות שבמערב, מעבירה סכומים נכבדים לתמיכה במזרח.

אבל אלה רק מחזקים את הביטחון העצמי החדש והבלתי מתנצל של השמרנות הגרמנית – בטחון שמתבטא היטב בפוליטיקה חדשה של סמליות וייצוגים. הבחירה להעביר את עיר הבירה מבון לברלין, כמו גם ההחלטה לשקם את בניין הרייכסטאג ולהופכו מחדש למשכן הפרלמנט, מראות שגרמניה המאוחדת מבקשת להשיב לעצמה לא רק כוח כלכלי ודמוגרפי, אלא גם זהות לאומית הנשענת על המשכיות היסטורית מימי הזוהר של העוצמה הפרוסית והקיסרות מעשי ידיו של ביסמרק. קריאתו של יירגן הברמאס ל”פטריוטיזם של החוקה” – כלומר לזהות קולקטיווית אזרחית – טובעת ונעלמת בתוך הנוסטלגיה הממוסדת הזו.

אפשר כמובן לראות ב- 1990 את “ההזדמנות השנייה” של גרמניה. השאלה המכרעת היא הזדמנות שנייה למה. בעלות הברית שהביאו את גרמניה לכניעה מוחלטת ב- 1945 והקימו את הרפובליקה הפדרלית תכננו את מדינות המחוז שלה כך שיישברו את מרבית הישויות המדיניות שהרכיבו את מדינת-העל הגרמנית מאז 1870.

הייתה זו בראש ובראשונה פרוסיה, המדינה שאיחדה תחת הנהגתה את שלל המדינות הגרמניות לכדי קיסרות, שחדלה להתקיים אחרי יותר משלוש מאות שנה. פירוק פרוסיה היה, לצד ההכנעה המוחלטת של גרמניה הנאצית, הניסיון מרחיק הלכת ביותר להביא לקיצה היסטוריה של מיליטריזם ולהעלות את גרמניה על נתיב חדש. העובדה שההמשלה הפדרלית היושבת בברלין, בירתה ההיסטורית של פרוסיה, מתכננת להקים מחדש בשחזור מדוקדק ובעלויות אדירות ארמון פרוסי שנהרס בידי גרמניה המזרחית, היא מהלך סמלי שצריך לעורר לכל הפחות אי-נוחות: אין מדובר רק בסילוק סמלי הקומוניזם מן הנוף העירוני, אלא גם בהקמתה מחדש של תפארת העבר.

כמובן, בפוליטיקת הסמלים הזו שמור מקום של כבוד להנצחתם של קורבנות הנאציזם. אנדרטת ענק בלב המרכז ההיסטורי המתחדש של ברלין מוקדשת להשמדת יהודי אירופה; לא הרחק נחנכה לפני כמה חודשים אנדרטה לזכר הצוענים שנרצחו בידי הנאצים; המוזיאון היהודי אינו מפסיק להתרחב והוא מתפרש כבר על פני שלושה בניינים. על כך יש לומר כמה דברים.

ראשית, גם בתחום ההנצחה וההיסטוריוגרפיה חלים שינויים. בברלין עתיד להיפתח בעוד כשנתיים מוזיאון שלם שיוקדש לגורלם של הגרמנים שברחו או גורשו מהטריטוריות הגרמניות המזרחיות (פולין וליטא של היום) בסוף מלחמת העולם השנייה; אנדרטה שהוקדשה תחת השלטון הקומוניסטי לקורבנות הפשיזם הוסבה כבר לפני שנים ביוזמתו של הלמוט קוהל לאנדרטה לזכר “קורבנות המלחמה והעריצות”.

כך שבצד ההכרה באחריות הגרמנית לפרוץ מלחמת העולם השנייה, פוטנציאל הרלטיביזם עודנו קיים. שנית, רבים מאתרי ההנצחה שהוקמו אחרי 1990 – בכלל זה האנדרטה לזכר רצח היהודים והמוזיאון היהודי – נעדרים כל ענווה, כל הרכנת ראש. הם מצהירים על עצמם ועל גדלותם לא פחות משהם מזכירים את גורלם של הקורבנות. ושלישית, הנצחת הקורבנות היהודים של הנאצים בדרך שהיא נעשית בה משתלבת בתהליך של היווצרות זהות לאומית הנשענת על מושגים של היסטוריה ומורשת משותפת, ובכך אינה מותירה מקום של ממש למהגרים ומיעוטים – וכאן אנו שבים לנקודה שבה פתחנו.

כדי להבין את הקשר בין מפעלי ההנצחה לבין הדרת המהגרים ראוי להידרש למושג שנעשה נפוץ מאוד בגרמניה: מסורת יהודית-נוצרית. המושג הזה, השגור בפיהם של פוליטיקאים ועיתונאים כאחד, בא לתאר את אופייה התרבותי של גרמניה לאורך ההיסטוריה. הוא נשען כמובן על המושג “מוסר יודאו-נוצרי”, שהגותו של ניטשה עשתה רבות כדי להוציא לו שם רע, אולם הוא עדיין משמש פוליטולוגים לכנס את שתי הדתות הללו תחת מושג-על אחד. אבל המושג “מסורת יהודית-נוצרית” כשהוא מובא כדי לתאר את אופייה הקולקטיווי של גרמניה, מתקשר גם לתפיסת ה- Kulturkreis (מעגל תרבותי, או אזור תרבותי) של האנתרופולוגיה והאתנוגרפיה הקולוניאלית הגרמנית מסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים.

הקונצנזוס השמרני המערב-גרמני לא התנער אחרי מלחמת העולם השנייה מתפיסת הלאום המיוסדת על “דין הדם” (jus sanguinis), אלא רק הכניס את היהודים תחת כנפי אותו לאום גרמני

התפיסה הזו גרסה שניתן להגדיר ישויות חברתיות ופוליטיות על סמך מאפיינים תרבותיים המשותפים לכלל הפרטים בהן ומבדילים אותן מישויות אחרות. גלגולה המאוחר, והפחות גלוי של התפיסה הזו, מצוי בטענה שה”מסורת היהודית נוצרית” של גרמניה מגדירה אותה פוליטית, חברתית ותרבותית, ושכל גורם שאינו משתייך למסורת הזו, גם יותר לו להתקיים בגרמניה כמדינה, יישאר תמיד, בבסיסו של דבר, אלמנט זר. וכמובן, השיח על “המסורת היהודית-נוצרית” דורש בראש ובראשונה להכליל את היהדות והיהודים – רטרואקטיבית, מיותר לומר, ובניגוד למה שסברו חוגים נרחבים הרבה יותר מהנאצים לפני מלחמת העולם השנייה – כחלק אינטגרלי מתרבותה של גרמניה.

הקונצנזוס השמרני המערב-גרמני לא התנער אחרי מלחמת העולם השנייה מתפיסת הלאום המיוסדת על “דין הדם” (jus sanguinis), אלא רק הכניס את היהודים תחת כנפי אותו לאום גרמני. מבחינה זו, יש בהחלט קווי דמיון בין ישראל לגרמניה בעיסוק הבלתי פוסק בזהותם של קורבנות הנאצים כחלק מן הלקח הפוליטי שיש ללמוד מהשואה: בשני המקרים הלקח הזה משמש לחיזוק אחיזתה של תפיסה לאומית המבוססת על דת ואתנוס. הברית בין גרמניה המאוחדת לישראל השלמה אינה מוגבלת, אם כן, רק לאינטרסים כלכליים ותמיכה צבאית.

את מה שלא עשתה הכניעה המוחלטת במלחמת העולם השנייה ניתן היה לצפות שיעשה איחוד גרמניה ב- 1990. שכן ההסתמכות על “דין הדם” בקביעת הזהות הלאומית הגרמנית הוכתבה בין היתר על ידי התנאים הפוליטיים של המאה התשע-עשרה – בראש ובראשונה ריבוי של מדינות ונסיכויות גרמניות ללא מסגרת פוליטית שאיחדה אותן. ניסיונות המהפכה של 1848 כללו, לצד הפגנות נגד השלטון האוטוריטרי, את הדרישה לכינון מדינת לאום גרמנית. אלא שהיעדר גבול מוסכם וקיומן של קהילות גרמניות במזרח, בלב אוכלוסיה דוברת פולנית, לא אפשרו להתייחס אל הטריטוריה כמגדירה את ההשתייכות האזרחית והפכו את האתנוס לקריטריון המכריע – קריטריון שנשאר בתוקף מאז.

למצב הפוליטי שנוצר אחרי איחוד גרמניה ב- 1990 היה הפוטנציאל לשנות זאת. שכן, כפי שהצביעו היסטוריונים רבים, מאז נפילת החומה קיימת, לראשונה בהיסטוריה המודרנית, ישות מדינית המתקראת גרמניה שגבולותיה ברורים ומוסכמים על כל הנוגעים בדבר ואשר אין לה תביעות או שאיפות טריטוריאליות מעבר לגבולות הללו. העידן החדש הזה יכול היה לאפשר לאמץ את “דין הקרקע” (jus soli) ולקבוע את הטריטוריה כמגדירה את האזרחות – כמו בארצות הברית או בצרפת.

ה”מפנה”, כפי ש- 1990 מכונה בגרמניה, כלומר פתרון השאלה הטריטוריאלית וסופו של הסטטוס-קוו שנקבע אחרי הכניעה הגרמנית בסוף מלחמת העולם השנייה, היה ההזדמנות של גרמניה לאמץ לאומיות אזרחית ולהיפרד סופית מהצל הפרוסי של העבר. בפועל, גרמניה עלתה על הדרך ההפוכה: נוכח ההחלטה להחזיר את עיר הבירה מבון לברלין ולהשיב את הפרלמנט למשכנו מימי ביסמרק, נוכח הסירוב לאמץ זהות אזרחית ורב-תרבותית, נוכח ההיצמדות אל הדת וזכות-האבות, נדמית גרמניה המאוחדת יותר ויותר לגרסה מחודשת של הקיסרות הביסמרקית.

הגירסה המחודשת הזו עונה ללא ספק לדרישות הדמוקרטיה הפרלמנטארית, מעוגנת היטב בתוך מוסדות האיחוד האירופי, ומעוקרת, לפחות לעת עתה, מהיצר המיליטריסטי. אבל את ההזדמנות השנייה שלה, גרמניה בוחרת שלא לנצל.

מאמר זה התפרסם באלכסון ביום שלישי ה־17 בספטמבר 2013 על־ידי אבנר עפרת.

אם באמת “ההוויה קובעת את ההכרה”, או אם אכן “רחוק מהעין רחוק מהלב”, הרי אין זה מפתיע שמתבוננים מן החוץ – חוקרים, עיתונאים, אנשי-עסקים – מתפעלים עמוקות מגרמניה המאוחדת של שנת 2013 בבואם לברלין.

טימותי גרטון אש, שתרגום המאמר שלו על “השאלה הגרמנית החדשה” הופיע באחרונה באלכסון, הוא דוגמה טובה לסחרחורת שעשויה לגרום קדחת הבניה במרכז ההיסטורי של העיר. שתי ספריות מפוארות התווספו בשנים האחרונות אל נוף העיר, “אי המוזיאונים” משופץ ומקבל אט-אט בחזרה את דמותו הקיסרית רבת הרושם, בתי אופרה מחדשים פניהם, אנדרטאות ופסלים מעטרים את פינות הרחוב – הנה-הנה היא גרמניה הקוסמופוליטית, האירופית, המודעת לעברה ונושאת באחריותה.

הניגוד בין יער העגורנים שבמרכז העיר לבין תאורת הרחוב הקלושה בשכונות המהגרים המרוחקות יותר הוא ביטוי קונקרטי מאוד, מוחשי מאוד, לפער שבין הדימוי שגרמניה הרשמית טורחת עליו לבין שיח מתלהם בענייני הגירה ומהגרים שהלך והתחדד בשנים האחרונות. היתה זו למעשה אותה קנצלרית מאופקת ושקולה, שגרמנים ולא-גרמנים כאחד אוהבים לאהוב, שהכריזה לפני שלוש שנים על כישלון הרב-תרבותיות. אחרים במפלגה השמרנית התדיינו בשאלה האם המוסלמים שייכים לגרמניה, או האם דת האסלאם שייכת לגרמניה.

אצל הסוציאל-דמוקרטים בקעו קולות כאלה מן הספסלים האחוריים יותר, אבל עוררו גם הם הדים עזים. “גרמניה מאבדת עצמה לדעת” הכריז כלכלן בכיר משורות המפלגה בהתייחסו להפיכתה של גרמניה למדינת הגירה. “נויקלן בכל מקום”, החרה-החזיק אחריו ראש העיר הסוציאל-דמוקרטי של רובע נויקלן בברלין – רובע שהפך מילה נרדפת להגירה, עוני ואבטלה.

בין לבין התפוצצה לפני כשנתיים פרשת המחתרת הניאו-נאצית שרצחה תשעה מהגרים ושוטרת ולא התגלתה במשך עשור לאחר שהמשטרה והשירותים החשאיים לא קישרו בין המקרים, ומשהתגלתה אוזלת ידם אף השליכו מסמך זה או אחר לגריסה. ורק בשבועות האחרונים החלו בשכונת קצה של ברלין מחאות נמרצות, מלוות בתמיכה ניאו-נאצית, נגד שיכונם של מבקשי מקלט בבניין בית-ספר לשעבר.

גרמניה, אם כן, גם אם אינה נוטלת על עצמה את תפקיד ההובלה באירופה כפי שמצפים ממנה רבים, בהחלט משתלבת במגמה הכללית ביבשת. כמו בהתניה פבלובית מרימה הקסנופוביה את ראשה עם התמשכות המשבר הכלכלי. בצרפת מגרשים צוענים ומחריפים את החקיקה נגד פריטי לבוש מוסלמים, בהולנד משווים את המהגרים ל”שיטפון” שעלול “למוטט את הסכרים”, באנגליה פוצחת הממשלה בקמפיין המציע למהגרים בלתי חוקיים את הבחירה בין שתי אפשרויות: “לכו הביתה – או שתסתכנו במעצר”. הפילוסוף סלאבוי ז’יז’ק הגדיר באוקטובר 2010 את הקסנופוביה כאידיאולוגיה היחידה באירופה של המשבר הכלכלי הנוכחי – אבחנה שנראית מדויקת למדי גם שלוש שנים מאוחר יותר.

הבחירה להעביר את עיר הבירה מבון לברלין, כמו גם ההחלטה לשקם את בניין הרייכסטאג ולהופכו מחדש למשכן הפרלמנט, מראות שגרמניה המאוחדת מבקשת להשיב לעצמה לא רק כוח כלכלי ודמוגרפי, אלא גם זהות לאומית הנשענת על המשכיות היסטורית

ועם זאת, השמרנות הגרמנית של אחרי 1990 נשענת, בצד מדיניות ההגירה המסתגרת והשיח המתלהם, על עמוד תווך נוסף – וזוהי גאוות ניצחון בלתי מוסתרת ובלתי מוסווית של המערב על פני מזרח גרמניה והקומוניזם. העיתונאי הבריטי ניל אשרסון טבע את המונח הקולע “מלחמת אזרחים קרה” לתיאור שנות חלוקת גרמניה למזרח ומערב. מה שמכונה “איחוד גרמניה” היה למעשה ניצחון של המערב בתחרות הלא-מוסווית הזו. אמנם, גם הקנצלרית וגם הנשיא נולדו בגרמניה המזרחית, והממשלה הפדרלית, כמו גם מדינות המחוז הוותיקות שבמערב, מעבירה סכומים נכבדים לתמיכה במזרח.

אבל אלה רק מחזקים את הביטחון העצמי החדש והבלתי מתנצל של השמרנות הגרמנית – בטחון שמתבטא היטב בפוליטיקה חדשה של סמליות וייצוגים. הבחירה להעביר את עיר הבירה מבון לברלין, כמו גם ההחלטה לשקם את בניין הרייכסטאג ולהופכו מחדש למשכן הפרלמנט, מראות שגרמניה המאוחדת מבקשת להשיב לעצמה לא רק כוח כלכלי ודמוגרפי, אלא גם זהות לאומית הנשענת על המשכיות היסטורית מימי הזוהר של העוצמה הפרוסית והקיסרות מעשי ידיו של ביסמרק. קריאתו של יירגן הברמאס ל”פטריוטיזם של החוקה” – כלומר לזהות קולקטיווית אזרחית – טובעת ונעלמת בתוך הנוסטלגיה הממוסדת הזו.

אפשר כמובן לראות ב- 1990 את “ההזדמנות השנייה” של גרמניה. השאלה המכרעת היא הזדמנות שנייה למה. בעלות הברית שהביאו את גרמניה לכניעה מוחלטת ב- 1945 והקימו את הרפובליקה הפדרלית תכננו את מדינות המחוז שלה כך שיישברו את מרבית הישויות המדיניות שהרכיבו את מדינת-העל הגרמנית מאז 1870.

הייתה זו בראש ובראשונה פרוסיה, המדינה שאיחדה תחת הנהגתה את שלל המדינות הגרמניות לכדי קיסרות, שחדלה להתקיים אחרי יותר משלוש מאות שנה. פירוק פרוסיה היה, לצד ההכנעה המוחלטת של גרמניה הנאצית, הניסיון מרחיק הלכת ביותר להביא לקיצה היסטוריה של מיליטריזם ולהעלות את גרמניה על נתיב חדש. העובדה שההמשלה הפדרלית היושבת בברלין, בירתה ההיסטורית של פרוסיה, מתכננת להקים מחדש בשחזור מדוקדק ובעלויות אדירות ארמון פרוסי שנהרס בידי גרמניה המזרחית, היא מהלך סמלי שצריך לעורר לכל הפחות אי-נוחות: אין מדובר רק בסילוק סמלי הקומוניזם מן הנוף העירוני, אלא גם בהקמתה מחדש של תפארת העבר.

כמובן, בפוליטיקת הסמלים הזו שמור מקום של כבוד להנצחתם של קורבנות הנאציזם. אנדרטת ענק בלב המרכז ההיסטורי המתחדש של ברלין מוקדשת להשמדת יהודי אירופה; לא הרחק נחנכה לפני כמה חודשים אנדרטה לזכר הצוענים שנרצחו בידי הנאצים; המוזיאון היהודי אינו מפסיק להתרחב והוא מתפרש כבר על פני שלושה בניינים. על כך יש לומר כמה דברים.

ראשית, גם בתחום ההנצחה וההיסטוריוגרפיה חלים שינויים. בברלין עתיד להיפתח בעוד כשנתיים מוזיאון שלם שיוקדש לגורלם של הגרמנים שברחו או גורשו מהטריטוריות הגרמניות המזרחיות (פולין וליטא של היום) בסוף מלחמת העולם השנייה; אנדרטה שהוקדשה תחת השלטון הקומוניסטי לקורבנות הפשיזם הוסבה כבר לפני שנים ביוזמתו של הלמוט קוהל לאנדרטה לזכר “קורבנות המלחמה והעריצות”.

כך שבצד ההכרה באחריות הגרמנית לפרוץ מלחמת העולם השנייה, פוטנציאל הרלטיביזם עודנו קיים. שנית, רבים מאתרי ההנצחה שהוקמו אחרי 1990 – בכלל זה האנדרטה לזכר רצח היהודים והמוזיאון היהודי – נעדרים כל ענווה, כל הרכנת ראש. הם מצהירים על עצמם ועל גדלותם לא פחות משהם מזכירים את גורלם של הקורבנות. ושלישית, הנצחת הקורבנות היהודים של הנאצים בדרך שהיא נעשית בה משתלבת בתהליך של היווצרות זהות לאומית הנשענת על מושגים של היסטוריה ומורשת משותפת, ובכך אינה מותירה מקום של ממש למהגרים ומיעוטים – וכאן אנו שבים לנקודה שבה פתחנו.

כדי להבין את הקשר בין מפעלי ההנצחה לבין הדרת המהגרים ראוי להידרש למושג שנעשה נפוץ מאוד בגרמניה: מסורת יהודית-נוצרית. המושג הזה, השגור בפיהם של פוליטיקאים ועיתונאים כאחד, בא לתאר את אופייה התרבותי של גרמניה לאורך ההיסטוריה. הוא נשען כמובן על המושג “מוסר יודאו-נוצרי”, שהגותו של ניטשה עשתה רבות כדי להוציא לו שם רע, אולם הוא עדיין משמש פוליטולוגים לכנס את שתי הדתות הללו תחת מושג-על אחד. אבל המושג “מסורת יהודית-נוצרית” כשהוא מובא כדי לתאר את אופייה הקולקטיווי של גרמניה, מתקשר גם לתפיסת ה- Kulturkreis (מעגל תרבותי, או אזור תרבותי) של האנתרופולוגיה והאתנוגרפיה הקולוניאלית הגרמנית מסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים.

הקונצנזוס השמרני המערב-גרמני לא התנער אחרי מלחמת העולם השנייה מתפיסת הלאום המיוסדת על “דין הדם” (jus sanguinis), אלא רק הכניס את היהודים תחת כנפי אותו לאום גרמני

התפיסה הזו גרסה שניתן להגדיר ישויות חברתיות ופוליטיות על סמך מאפיינים תרבותיים המשותפים לכלל הפרטים בהן ומבדילים אותן מישויות אחרות. גלגולה המאוחר, והפחות גלוי של התפיסה הזו, מצוי בטענה שה”מסורת היהודית נוצרית” של גרמניה מגדירה אותה פוליטית, חברתית ותרבותית, ושכל גורם שאינו משתייך למסורת הזו, גם יותר לו להתקיים בגרמניה כמדינה, יישאר תמיד, בבסיסו של דבר, אלמנט זר. וכמובן, השיח על “המסורת היהודית-נוצרית” דורש בראש ובראשונה להכליל את היהדות והיהודים – רטרואקטיבית, מיותר לומר, ובניגוד למה שסברו חוגים נרחבים הרבה יותר מהנאצים לפני מלחמת העולם השנייה – כחלק אינטגרלי מתרבותה של גרמניה.

הקונצנזוס השמרני המערב-גרמני לא התנער אחרי מלחמת העולם השנייה מתפיסת הלאום המיוסדת על “דין הדם” (jus sanguinis), אלא רק הכניס את היהודים תחת כנפי אותו לאום גרמני. מבחינה זו, יש בהחלט קווי דמיון בין ישראל לגרמניה בעיסוק הבלתי פוסק בזהותם של קורבנות הנאצים כחלק מן הלקח הפוליטי שיש ללמוד מהשואה: בשני המקרים הלקח הזה משמש לחיזוק אחיזתה של תפיסה לאומית המבוססת על דת ואתנוס. הברית בין גרמניה המאוחדת לישראל השלמה אינה מוגבלת, אם כן, רק לאינטרסים כלכליים ותמיכה צבאית.

את מה שלא עשתה הכניעה המוחלטת במלחמת העולם השנייה ניתן היה לצפות שיעשה איחוד גרמניה ב- 1990. שכן ההסתמכות על “דין הדם” בקביעת הזהות הלאומית הגרמנית הוכתבה בין היתר על ידי התנאים הפוליטיים של המאה התשע-עשרה – בראש ובראשונה ריבוי של מדינות ונסיכויות גרמניות ללא מסגרת פוליטית שאיחדה אותן. ניסיונות המהפכה של 1848 כללו, לצד הפגנות נגד השלטון האוטוריטרי, את הדרישה לכינון מדינת לאום גרמנית. אלא שהיעדר גבול מוסכם וקיומן של קהילות גרמניות במזרח, בלב אוכלוסיה דוברת פולנית, לא אפשרו להתייחס אל הטריטוריה כמגדירה את ההשתייכות האזרחית והפכו את האתנוס לקריטריון המכריע – קריטריון שנשאר בתוקף מאז.

למצב הפוליטי שנוצר אחרי איחוד גרמניה ב- 1990 היה הפוטנציאל לשנות זאת. שכן, כפי שהצביעו היסטוריונים רבים, מאז נפילת החומה קיימת, לראשונה בהיסטוריה המודרנית, ישות מדינית המתקראת גרמניה שגבולותיה ברורים ומוסכמים על כל הנוגעים בדבר ואשר אין לה תביעות או שאיפות טריטוריאליות מעבר לגבולות הללו. העידן החדש הזה יכול היה לאפשר לאמץ את “דין הקרקע” (jus soli) ולקבוע את הטריטוריה כמגדירה את האזרחות – כמו בארצות הברית או בצרפת.

ה”מפנה”, כפי ש- 1990 מכונה בגרמניה, כלומר פתרון השאלה הטריטוריאלית וסופו של הסטטוס-קוו שנקבע אחרי הכניעה הגרמנית בסוף מלחמת העולם השנייה, היה ההזדמנות של גרמניה לאמץ לאומיות אזרחית ולהיפרד סופית מהצל הפרוסי של העבר. בפועל, גרמניה עלתה על הדרך ההפוכה: נוכח ההחלטה להחזיר את עיר הבירה מבון לברלין ולהשיב את הפרלמנט למשכנו מימי ביסמרק, נוכח הסירוב לאמץ זהות אזרחית ורב-תרבותית, נוכח ההיצמדות אל הדת וזכות-האבות, נדמית גרמניה המאוחדת יותר ויותר לגרסה מחודשת של הקיסרות הביסמרקית.

הגירסה המחודשת הזו עונה ללא ספק לדרישות הדמוקרטיה הפרלמנטארית, מעוגנת היטב בתוך מוסדות האיחוד האירופי, ומעוקרת, לפחות לעת עתה, מהיצר המיליטריסטי. אבל את ההזדמנות השנייה שלה, גרמניה בוחרת שלא לנצל.

מאמר זה התפרסם באלכסון ביום שלישי ה־17 בספטמבר 2013 על־ידי אבנר עפרת.

אבנר עפרת