4 זה נראה מבטיח

 4

יאיר ניצני ישתתף בסדנת מיצים. ג’קי לוי יזמין את השכנים לפיצות מעשה ידיו. הילה אלפרט תתייצב בכל מקום בזמן. אבי נוסבאום יסתפק במה שיש. ואודליה יקיר תפסיק לחטט בדף הפייסבוק של האקס המיתולוגי. וזוהי רק ההתחלה • הכותבים שלנו מציגים: השינויים שנעשה השנה

avi-1

אבי נוסבאום / שובר שוויון

השנה דברים יהיו בשבילי בדיוק מה שהם, ולא אנסה למדוד כמה הם טובים או רעים רק בהשוואה למשהו אחר

כמעט בכל שנה יש לי החלטה חדשה ומבטיחה, ובדרך כלל זה עובד יופי. לפני שנתיים, למשל, החלטתי שזו תהיה השנה שבה אכנס לכושר: נרשמתי למכון הקרוב למקום מגוריי, הצטיידתי במלתחה חדשה של בגדי ספורט מנדפי זיעה ומנדפי כסף, ואפילו הזמנתי באינטרנט מכשיר כושר ביתי. לפחות השילוב בין השניים האחרונים עבד: רוב המלתחה הספורטיבית זרוקה עד היום על ההליכון החשמלי, שהפך להיות ארון הבגדים היחיד שאפשר לכוון בו את זווית השיפוע.

היתה גם השנה שבה רציתי ללמוד גלישה, רצון שחלף כשהבנתי שהקורס מתחיל בחמש בבוקר, ואני מעדיף לא לגלוש מהמיטה לפני שבע.

והיו גם ההחלטות לעבור למושב, לאכול יותר בריא, להפסיק לאחר, לבלות יותר זמן עם האישה ולהפסיק להתעצבן על נהגים בכביש. כולן החלטות מעולות, לכולן פוטנציאל לשדרג את חיי, ובכולן עמדתי באופן מופתי בפרק הזמן המשמעותי של בין שעה ליום. אז מה אעז להחליט לרגל תשע”ז?

מכיוון שהתקשיתי לקבל החלטה בנושא ההחלטה, לקחתי הפסקה לטובת פעילות לא פחות מאתגרת – צפייה בטלוויזיה. חבר המליץ לי על “נרקוס” – סידרה מצליחה המספרת את סיפור חייו של ברון הסמים והאלימות הקולומביאני פבלו אסקובר. אמרתי לעצמי שאני רק אצפה בפרק אחד כדי לנקות את הראש, מה שכמובן הוביל מייד לעוד פרק, ועוד אחד קטן – ומפה לשם מצאתי את עצמי במרתון שלם, מה שמכונה בלעז “בינג'” ובעברית – הלכה השבת.

כשסיימתי את הצפייה, מרגיש בעצמי כמו נרקו אחרי מנת יתר של טלוויזיה, בעודי נפעם ונדהם ממה שהרגע ראיתי פה במשך כמה שעות טובות, התקשר החבר הממליץ. “נו, איך הסידרה?” הוא שאל. “מדהים”, השבתי. “למרות שאני חייב להגיד, אחי, זה לא ‘שובר שורות'”. החבר הסכים איתי, ומשם התגלגל הדיון האקדמי המלומד בין מחמאות לסדרות מסוימות לעלבונות לסדרות אחרות, עד שנסגר באופן רשמי ב”יאללה ביי”.

הקטע הוא שאין לי מושג מאיפה הגיעה ההשוואה הזו: הרי נהניתי מאוד מהסידרה – מהעלילה, מהמשחק המשובח ומהיחס של רצח אחד לכל שלוש סצנות, שזה כידוע כלל הזהב לסידרה טובה, ובכל זאת בחרתי לסכם את חוויית הצפייה בדרך הפולנית ביותר האפשרית.

ולא שזה לא נכון: “נרקוס” היא באמת לא “שובר שורות”, בדיוק כמו שיום שלישי הוא לא יום רביעי, רחובות היא לא נס ציונה, סביח הוא לא סנדוויץ’ טונה וכפכפים הם לא מסחטת מיץ. מדובר בדברים שונים בתכלית זה מזה, וכל השוואה ביניהם לא אומרת שום דבר על אף אחד מהם, לטוב או לרע.

אז למה בחרתי לסכם כך את החוויה שלי? בהתחלה חשבתי שסתם מדובר בניסוח לא מוצלח. בימים הבאים התחלתי לשים לב שלא מדובר רק בי: כששאלתי את אשתי איך העגלה החדשה של התינוקת, היא השיבה: “בסדר גמור, הרבה יותר מהקודמת”. מנהל המופע שלי עידכן אותי שהאולם שבו אני מופיע בערב הרבה יותר מסודר מזה שהופעתי בו אתמול, ואפילו הבת שלי אמרה שעכשיו היא אוהבת את אלזה, כי היא הרבה יותר חכמה מאנה.

לאן שלא פניתי, נתקלתי במשוואה בלי נעלם בכלל, ולא יכולתי שלא לתהות: מאיפה זה מגיע? מה לכל הרוחות גורם לנו, בכל פעם שאנחנו רוצים לדווח על מידת שביעות הרצון שלנו ממשהו, לעשות את זה באופן שיציב אותו בתחרות מול משהו אחר?

זה אפילו לא התחיל מהיום: אפילו דוד המלך לא הצליח להתחמק מהשוואות כשהספיד את חברו יהונתן במילים “נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים” (יצא לו קצת סמוטריץ’). ככה שבאופן עקרוני, נראה שהשאלה הלא פתורה של ההיסטוריה היא פחות מה בא קודם, הביצה או התרנגולת, ויותר מה משתיהן יותר מוצלח.

הצרה היא שההשוואות האלו, שכולנו עושים, הן בדרך כלל המקור לחלק גדול מהתסכולים ומהאכזבות שלנו. בכל פעם שאנחנו נוטים להעריך את מה שבידינו באמצעות השוואה למשהו ש(כבר) לא בידינו, אנחנו בעצם מבטלים את “הערך המוחלט” של מה שיש לנו, ומעריכים אותו רק ביחס למשהו אחר – מה שבדרך כלל שולח אותנו למרדף חסר סיכוי מול עצמנו כדי להוכיח ששלנו יותר שווה. המצב המתסכל הזה פשוט לא מאפשר לנו סתם ליהנות ממה שיש.

ובמילים פחות חופרות: כשאני אומר שהטלפון החכם שלי חכם יותר מהטלפון של השכן, נניח, אני בעצם מעמיד אותו ואותי בתוך תחרות בלתי נגמרת שבה לא רק שאין מנצחים, אלא אין ממש יכולת לקבל את הסלולרי שלי כמו שהוא – על מעלותיו ומגרעותיו. ואם זה נשמע לכם קטנוני לייחס חשיבות כזו למכשיר אלקטרוני, פשוט תחליפו את המילה סלולרי במילה “ילד”, ותבינו עד כמה צורת החשיבה הזו עלולה להיות הרסנית לחיינו.

אז כן, נראה לי שמצאתי את ההחלטה שלי לשנה הזו: זאת תהיה השנה שבה אני מפסיק להשוות. השנה שבה דברים יהיו בשבילי בדיוק מה שהם, ולא אנסה למדוד כמה הם טובים או רעים רק בהשוואה למשהו אחר. ויודעים מה? נראה לי שזו גם החלטה שאצליח לעמוד בה, בטח בהשוואה להחלטות הקודמות שלי.

[email protected]