נחבאים אל הכלים: מסע בעקבות כלי המקדש האבודים/ארנון סגל

 

אברך ירושלמי משוכנע שהפתרון נמצא במרתפי הוותיקן. הרפתקן בריטי היה מוכן לסכן את חייו ולחפור בהר הבית. ומגילה מסתורית עשויה נחושת בכלל שולחת את המחפשים לעשרות נקודות שונות ברחבי יהודה. גורלם של כלי בית המקדש נחשב לתעלומה היהודית הגדולה מכולן, אבל דווקא בקרב שוחרי המקדש יש מי שטוענים שזה לא באמת משנה

ברצפת המערה שמתחת לכיפת הסלע בהר הבית, מצוי לוח שיש המכסה על בור – בור הרוחות. האחרון שפתח אותו היה קפטן מונטגיו בראונלו פארקר הבריטי, באביב 1911. קפטן פארקר, בוגר מלחמת הבּוּרים ושוחר הרפתקאות, גמר אומר למצוא את אוצרות המקדש האבודים. אחרי כמה עונות חפירה עקרות מחוץ להר הבית, הוא החליט להסתכן ולחפור במקום שבו עמד המקדש. כאשר הר הבית התרוקן בשל חגיגות נבי מוסא, שבהן נהגו המוסלמים לנהור למדבר יהודה, שיחד פארקר את השייח‘ הממונה מטעם הוואקף על מסגדי הר הבית. בתמורה דאג השייח‘ ששומרי המקום יקבלו משכורת משודרגת ויישלחו לחופשה לרגל החג.

הקפטן ואחדים מאנשיו, כך נטען אחר כך, נכנסו באישון לילה למתחם הר הבית ושבו לשם במשך תשעה לילות רצופים. החפירות שלהם התמקדו במתחם אורוות שלמה ובבור הרוחות. על פי גרסה מסוימת, אחד משומרי המסגד גילה את העניין במקרה וחש להזעיק תגבורת, בעוד החופרים נמלטים על נפשם. העיתון ‘החרות‘, שדיווח בהרחבה על הפרשה, מסר גרסה שונה: רק עשרה ימים לאחר שפארקר ואנשיו עזבו את המקום, “בא מושֹלמי אחד אצל המופתי ויספר לו כי הוא ראה בעיניו בלילה אנשים יוצאים ממסגד עומר נושאים שקים“.

עוד סופר שבין החפצים שנטלה המשלחת היו מטהו של משה רבנו, ארון הברית, המנורה, כלי המקדש, כתרו של שלמה המלך, טבעתו וחרבו, ועוד כהנה וכהנה. לפי השמועות עזבה המשלחת את העיר כשבאמתחתה עשר תיבות מלאות באוצרות. הארץ כולה סערה, אולם פארקר ואנשיו הצליחו לעלות בזריזות על סיפון יאכטה ביפו, והפליגו לאנגליה.

אם אכן נטל עמו קפטן פארקר אוצרות יהודיים עתיקים, הרי שאלו מעולם לא נמסרו למוזיאון או הוצגו לציבור. וחבל, כי חשיפה שלהם הייתה מונעת, או לפחות מצמצמת, את התסביך היהודי שקושר את כלי המקדש ישירות עם הוותיקן. אנשים רציונליסטים לגמרי נתפסים בעניין הזה עד היום לאיזו אקסטזה בלתי מוסברת. “החזירו לנו את מה שלקחתם“, הם מסננים בזעם כלפי ראשי הכנסייה הקתולית בתבל, “את המנורה ואת הציץ שעל מצח הכהן הגדול ואת בגדי הכהונה ואת שולחן לחם הפנים“. גם בחלוף אלפיים שנה, הנפש היהודית עדיין נסערת מהעניין; אך האמת היא שאין ראיה ממשית לכך שכלי המקדש ממתינים בוותיקן. המידע הקושר אותם לשם מעומעם למדי, מסתמך לא פעם על ראיות נסיבתיות, ומגיע מכלי שני או שלישי.

לא כל הדרכים מובילות לרומא, וגם אין טעם לעסוק בשתדלנות מול צלבנים מודרנים. מי שמעוניין באמת במציאת הכלים העתיקים, אמור ללכת קודם כול בעקבות פארקר ולחפש מתחת לפנס – כלומר בירושלים. מצד שני, כנראה קל יותר לתקוף את הוותיקן מאשר ללחוץ על הגורמים המקומיים בישראל לאפשר חיפושים במעמקי הר המוריה.

Untitled-14

כלי מקדש צילום: פלאש 90, באדיבות מכון המקדש

קיר באמצע המערה

אז מה אירע במפץ הגדול, הגרסה היהודית? מה קרה ברגע שבו המקדש וכליו נפוצו לכל עבר? האמת היא שזה לא קרה בבת אחת. ארון הברית, למשל, נעלם מכאן עוד בסוף ימי הבית הראשון. במסכת יומא (דף נ“ג עמ‘ ב) קיימת דעה האומרת שהוא גלה לבבל, ולעומתה דעה אחרת שלפיה הארון נגנז במקומו בידי המלך יאשיהו, שנים ספורות לפני החורבן. הרמב“ם, בהלכות בית הבחירה שבספר ‘משנה תורה‘, מכריע כגרסה השנייה: “ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב, בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות, ויאשיהו המלך ציווה וגנזו במקום שבנה שלמה (…) ונגנז עמו מטה אהרן והצנצנת ושמן המשחה“ (פרק ד‘, הלכה א‘).

המקום המזוהה כיום כאתר קודש הקדשים הוא כיפת הסלע, שבמרכזה אבן השתייה – המקום שממנו על פי המדרש נברא (הושתת) העולם. בתחתית הסלע מצויה כאמור מערה עתיקה. אמנם לא ניתן לראות שם כיום את ארון הברית, אך קיימים בה חללים שטרם נחקרו. בחלק מצדיה חסומה המערה בקירות לא טבעיים, מה שמוכיח שבעבר הייתה גדולה יותר. האם ייתכן שמעברם השני של הקירות הללו מתחבא הארון?

דעה נוספת המובאת במשנה (מסכת שקלים, פרק ו‘) ממקמת את אתר גניזת ארון הברית כמה עשרות מטרים מאבן השתייה, בדיר העצים ששכן בצפון־מזרח עזרת הנשים שבמקדש. המשנה אף מספרת על כוהן שעסק בסך הכול בברירת גזרי עצים לשם הבערתם על גבי המזבח בבית המקדש השני, אך שילם בחייו מכיוון שגילה את מקומו של הארון. “של בית רבי חנניא סגן הכוהנים היו משתחווין… כנגד דיר העצים, שכן מסורת בידם מאבותיהם ששם הארון נגנז. מעשה בכוהן אחד שהיה מתעסק, וראה הרצפה שהיא משונה מחברותיה. בא ואמר לחברו. לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו, וידעו בייחוד ששם הארון נגנז“. בנקודה שבה שכנה בעבר לשכת העצים, נטועים כיום עצי זית. גם כאן טרם מוצו החיפושים אחרי הארון.

יש לציין כי קיים הבדל גדול בין ארון הברית לבין שאר כלי המקדש. בניגוד אליהם, את תוכנו של הארון – לוחות הברית המונחים בו – אין אפשרות לשחזר וליצור מחדש. ארון הברית, כאמור, גם לא היה כאן כבר בימי הבית השני, ולמען האמת הסתדרו לא רע בלעדיו. כך למשל ניתן לפרש את דברי ירמיהו הנביא בעניין: “והיה כי תרבּו ופריתם בארץ בימים ההמה נאום ה‘ לֹא יאמרו עוד ארון ברית ה‘ ולא יעלה על לב ולא יזכרו בו ולא יפקודו ולא ייעשה עוד“.

בכל הקשור לכלים החשובים האחרים של בית המקדש, אין ספק שלאחר חורבן הבית השני הם הגיעו לרומא, כמתועד בשער טיטוס המפורסם. “ובימים ההם יצא אחד הכוהנים ושמו יהושע בן תבותי אשר נשבע לו הקיסר להציל את נפשו אם ימסור בידו חלק מכלי הקודש, והוציא אליו מקיר ההיכל שתי מנורות זהב כתבנית מנורות ההיכל“, מספר יוסף בן מתתיהו ב‘מלחמת היהודים‘. “גם שומר אוצר המקדש ושמו פנחס נפל בידי הרומאים וגילה להם את מקום כותנות הכוהנים ואבנטיהם, גם הרבה ארגמן ותולעת שני אשר נצבר שם לצורכי הפרוכת“.

Slieder

שער טיטוס

במקורות היהודיים מופיעות עדויות לכך שכלי המקדש הוחזקו לאורך זמן בידי מחריביו. רבי אלעזר בן רבי יוסי, תנא בן המאה השנייה לספירה, מעיד במסכת יומא (דף נ“ז עמ‘ א‘) כי ראה ברומא את הפרוכת שהבדילה בין ההיכל לבין קודש הקדשים, ואף הבחין בטיפות דם הקורבנות שהותזו עליה במקדש מדי יום כיפור. רש“י מציין שם, על סמך תיאור תלמודי במקום אחר, כיצד זכה רבי אלעזר בהזדמנות לחזות בפרוכת: היה זה לאחר “שריפא את בת מלך רומי שנכנס שד בגופה, והכניסוהו לאוצר המלך ליטול כל מה שירצה, ושם ראה כלי בית המקדש באוצר“. במקום אחר מציין רבי אלעזר בן רבי יוסי שראה ברומא גם את ציץ הזהב, ומעיד שהמילים “קודש לה‘“ נכתבו עליו בשורה אחת, סוגיה שנחלקו בה התנאים.

גם מדרש אבות דרבי נתן, המאוחר יותר, מונה לצד רשימת האוצרות שנגנזו את אלה שיצאו לגלות. “חמשה דברים העשויין וגנוזין“, נכתב שם. “אלו הן: אוהל מועד וכלים שבו, ארון ושברי לוחות שבו, צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה, והמטה, ומקלו של אהרן, שקדיה ופרחיה, ובגדי כהונה ובגדי כוהן משיח. אבל מכתשת של בית אבטינס (הממונה על הכנת הקטורת – א“ס), שולחן ומנורה ופרוכת וציץ (טס זהב שנשא הכוהן הגדול על מצחו) עדיין מונחין ברומי“. משלוש המילים האחרונות אפשר להסיק שבמאות השמינית עד העשירית, זמן כתיבתו המשוער של המדרש הזה, עדיין לא נחשבו מנורת המקדש, שולחן לחם הפנים, הפרוכת והציץ בחזקת נעדרים.

פרופ‘ סטיבן פיין מה‘ישיבה אוניברסיטה‘ בניו־יורק טוען במאמר שפרסם שלאחר תהלוכת הניצחון שערך טיטוס, הוצגו כלי המקדש לראווה ב‘מקדש השלום‘ האלילי ברומא, שהושלם ממש באותה עת (שנת 75 לספירה). פליניוס הזקן, היסטוריון רומי בן התקופה, מתאר את המקדש הזה כ“אחד המבנים היפים ביותר שהעולם ראה אי פעם“. בין היתר הוא הכיל אוצרות שנלקחו שלל מהארצות שכבשו הרומאים בכל רחבי העולם העתיק, ולכלי בית המקדש היהודי היה שם כנראה מקום של כבוד. לימים נהרס מקדש השלום ברעידת אדמה שפקדה את רומא ובשרפה שפרצה שם, אך את שרידיו ניתן לראות גם היום.

פרופ‘ פיין מניח שיהודים רבים נהרו למקדש האלילי הזה בימיו הגדולים כדי לחזות בכלים שהובאו מירושלים החרבה, ובפרט במנורת הזהב. למקום הגיעו גם כמה מחכמי המשנה, שהרבו לפקוד את רומא במסעות שתדלנות, וביניהם רבי אלעזר בן רבי יוסי הנזכר לעיל. רבי שמעון בר יוחאי אף מעיד שראה ברומא את המנורה בכבודה ובעצמה.

מאז עברה בירת האימפריה כיבושים ופלישות, וכמו שאר אוצרותיה גם כלי המקדש נעלמו. ואולם, בקרב יהודי העיר סבבה עוד במשך שנים רבות שמועה עיקשת על נוכחותם שם. בנימין מטודלה, שביקר ברומא במאה ה־12, מציין שבעיר קיימת “מערה שבה החביא טיטוס את כלי המקדש שהביא מירושלים“. בנוסף הוא כותב שראה “במה“ – ככל הנראה כנסייה – ובה שני עמודי נחושת שמקורם בבית המקדש הראשון, מקדש שלמה, כפי שמעידה הכתובת “שלמה בן דוד“ שעליהם. לדבריו, בכל שנה בתשעה באב נטפו העמודים מים.

Untitled-18

יונטן שטנצל צילום: פלאש 90

נציגי הוותיקן שתקו

כלים מבית המקדש נלקחו אם כן מירושלים לרומא, אך ייתכן שעשו גם מסע בכיוון ההפוך. תיאור דרמטי בעניין הזה מספק פרוקופיוס, ההיסטוריון הביזנטי שחי במאה השישית. הוא מספר שהקיסר בליזריוס, בן תקופתו, לחם בוונדלים והצליח להוציא מידם את אוצרות בית המקדש – שאותם נטלו הוונדלים מרומא כשבעים שנה קודם לכן. לאחר ניצחונו שלח הקיסר את חפצי הקודש לירושלים, שם הם נשמרו בכנסיית הניאה – כנסייה עצומה שנבנתה בידי הקיסר יוסטיניאנוס במקום שבו ניצבת כיום ישיבת הכותל. כאשר גברה הסכנה מצד צבאות זרים, הועברו האוצרות למנזר המצלבה ונקברו במקום מסתור, שעם הזמן אבד זכרו. אם לקבל את הגרסה הזו, שם, כלומר כאן, קבורים כלי המקדש עד עצם היום הזה.

הגורם הישראלי הראשון שהעז לפנות בנושא כלי המקדש לבכירי הוותיקן שברומא של ימינו, היה פרופ‘ שמעון שטרית, שר הדתות בשנים 95‘־96‘. “במסגרת ההבנות ההדדיות שנוצרו בין נציגי הוותיקן לנציגינו, חשבתי שנכון לבדוק האם חלק מכלי המקדש, ובפרט המנורה שמונצחת בשער הניצחון ברומא, נמצאים במרתפי הוותיקן“, אומר לנו שטרית. “לא היה לי מידע ודאי שזה אכן כך, אבל החלטתי להתחיל בבדיקה ידידותית בעניין הזה. בכל אופן, נציגי הוותיקן שתקו ולא הגיבו לבקשתי“.

זה היה שקט מתוח?
“לא. שקט ניטרלי. זה היה רק נושא אחד מתוך סדרת נושאים שבהם דנו“.

Untitled-17

האפיפיור פרנציסקוס צילום: אי-פי

בקשה דומה הפנו גם הרבנים הראשיים לישראל, כשביקרו בוותיקן בשנת 2004. הנשיא דאז משה קצב העלה אף הוא בפני בכירי הכנסייה את הנושא. שנתיים מאוחר יותר חשף ביטאון ש“ס ‘יום ליום‘ כי הוותיקן נעתר לבקשת קצב ואפשר לנציגות של רשות העתיקות הישראלית לחפש אוצרות יהודיים אבודים במחסניו. המשלחת שהתה במרתפי הוותיקן שלושה ימים, אך לא איתרה שום ממצא משמעותי. “גילינו שיש מעט מאוד עתיקות במחסני הוותיקן“, סיפרה אז ל‘מעריב‘ מנהלת תחום אוצרות המדינה, חוה כץ. “הדברים שהיו שם הגיעו ממקור לא ידוע. אין להם שום ערך בעל משמעות והם לא חשובים מדעית“.

מצד שני, ייתכן שאנשי הוותיקן לא הראו לקבוצה את כל מה שניתן להראות. בכתבה שהתפרסמה לפני שבועות אחדים באתר ערוץ 7 באנגלית, סיפר ד“ר יוסף פרגר, פעיל אמריקני פרו־ישראלי, כי בעבר ראיין יהודי בשם אוסקר גולדמן, שבשנת 1962 נכנס למרתפי הוותיקן בהזמנת האפיפיור יוחנן ה־23. על פי פרגר, גולדמן ראה שם “אוצר בלום של חפצים מימי הבית השני“ וכן “מנורת זהב חסרת בסיס“, אך לא יכול היה לקבוע אם היא אכן מנורת הבית השני

Leave a Comment