קונצים, שיגעון ומין: העיירה היהודית של בשביס-זינגר/יעד בירן

ב”תשמעו סיפור!
” מספר יצחק בשביס-זינגר את הסיפורים והווידויים של נשים וגברים, החושפים עולם של מיניות בוטה, ללא תקווה לגאולה

תשמעו סיפור!
יצחק בשביס־זינגר. בחרה ותירגמה מיידיש: בלהה רובינשטיין. הוצאת עם עובד, 297 עמודים, 68 שקלים

ספרות יידיש המודרנית התחילה על פי המקובל בנובלה של מנדלי מוכר ספרים “האישון הקטן”, וידוי בעל מסר משכילי מובהק של חוזר בתשובה, המשיב לעולם מקצת מהסדר שהופר בשל תאוותם ובורותם של בני אדם. מאה שנים לאחר “האישון הקטן” שב יצחק בשביס־זינגר אל סיפור המוסר ואל הווידוי האישי מפרספקטיבה אירונית. בחירת הסיפורים על ידי המתרגמת בלהה רובינשטיין מתוך מבחר סיפוריו של בשביס וסידורם בספר מבליטים את סגנונם הייחודי ואת המוטיבים החוזרים בהם. נשים מספרות את ששת הסיפורים הראשונים בקובץ, גברים היושבים בבית המדרש מספרים את חמשת הסיפורים הבאים, ואת ארבעת הנותרים מספרים המספרים על עצמם.

בשביס שם את סיפוריו בפי דמויות מהעיירה שחיו כחצי מאה לפני שהוא העלה אותם על הכתב. אך גם המספרות והמְספרים של הסיפורים מעלים באוב התרחשויות מתקופה הקודמת בחצי מאה למועד הסיפור. המספרות והמספרים עורכים השוואה בין זמנם שלהם לדור הקודם, שבו הדברים התנהלו עדיין באופן שונה, ומנסים לחלץ מתוך הסיפור מוסר השכל שישיב את הסדר התקין על כנו.

אך דווקא מתוך סיפורי המספרים מבצבצים ועולים לעיני הקורא קרעי אהבות וקנאות, יצרים וקריאות תיגר על הסדר הקיים. בשביס מצדו מתבונן על המספרות והמספרים מנקודת הזמן שלו, ובפער שבינו לבינם מתרחש מהלך דומה. על פניו מדובר בפולקלור של השטעטל, שהסופר מתרפק עליו בחיבה מהולה בהתנשאות, אולם המאמץ המתמשך של המספרות והמספרים לקשור את סיפוריהם למוסר השכל מסורתי חושף מציאות של עולם קרוע ודינמי המיטלטל בין מסורת   ינוי,  של העיירה. וחורג מהדימוי הפלקטי

Slider

דגם עיירה בזקפונה, פולין. חורג מהדימוי הפלקטי

בסיפור הראשון בקובץ, “הקטלן”, מתואר גבר שהתאלמן מארבע נשים ולכן זכה לתואר המפוקפק הזה. על פי הנרטיב של המספרת נדמה כי היה אדם אכזר והוליך את נשותיו אל אובדנן, אך קריאה בין השורות יכולה לרמוז על אפשרות אחרת. המספרת מאריכה בפרטים על שלוש הנשים האחרונות, ואילו על האשה הראשונה היא אומרת רק כי “היתה, מסכנה, יתומה מאב ואם. הוא לקח אותה ככה, חסרת כל כמו שהיא” (עמ’ 12). מאחר שהגבר שבו מדובר היה בעצמו אמיד, אפשר להסיק כי בחירתו בה נבעה דווקא מאהבה. כך אפשר לקרוא את דמותו של “הקטלן” באופן הפוך, כמי שהיה מאוהב באשתו הראשונה שמתה בדמי ימיה ומשום כך לא הצליח לקיים מערכת יחסים תקינה מכאן ולהבא עם נשותיו הבאות: “הוא דווקא לא עשה לה את הקונצים שלו. להפך. הוא ניסה להתייחס אליה יפה, לעודד אותה. אבל נדפה ממנו מרה שחורה” (עמ’ 16).

בסיפור “בנדיט ודישקה” מבקרת המספרת את רעיון ההתאמה בין בני זוג ומעידה על עצמה כי היא ובעלה כלל לא היו דומים זה לזה, ובכל זאת צלחו את החיים כפי שצולחים אותם אנשים: רבים, מגדלים ילדים ונכדים ומזדקנים. ואכן למרות ההתאמה המדומה בין בני הזוג שעליהם נסב הסיפור, חיי הפאר שחיו העלו את יחסיהם על שרטון. האשה החלה לזלול ולהשמין באופן גרוטסקי והבעל — לעשן ולהרזות. מותם מוכיח את מוסר ההשכל שמבקשת המספרת להעביר: אורח החיים המסורתי נעלה על החיים המודרניים ופיתוייהם. אך גם כאן שתל בשביס בפי המספרת וידוי קצר המאפשר הטלת ספק באמינותה והארת הסיפור באור אחר: “בנדיט זה היה אמור להיות החתן שלי” (עמ’ 50).

המספרת של “המחט” תוקפת בראש דבריה את נישואי האהבה: “היום כל השידוכים נעשים בידי אהובה’לה השדכנית. מתאהבים ומתחילים לגלגל עניינים. מגלגלים עד שמתחילים לריב. בזמנים שלי סמכו על ההורים” (עמ’ 95). וכל הנרטיב שהיא מגוללת בא להדגים את עליונותם של שידוכים מחושבים, שהמבוגרים מנהלים. אך למעשה הסיפור עצמו מציג מניפולציה אכזרית של אם החתן, הבודקת את הכלה המיועדת העובדת כזבנית בחנות באמצעות העמדת פני לקוחה נודניקית. למניפולציה זו השלכות אפילות על הכלה, שנכשלה במבחן ויצאה כמעט מדעתה. וכך, בסופו של דבר נדחקת המספרת למשפט סיכום שונה במהותו: “האמת היא שהכל נקבע מלמעלה. אפשר להתאהב אלף פעמים, אבל כשאין זיווג משמים, הכל נגמר בלא כלום” (עמ’ 105). המאמץ הסיפורי שהושקע כדי להוכיח שנישואי שידוך עדיפים על פני נישואי אהבה מוטל בספק וההצלחה נמסרת לידי שמים.

בעוד שסיפורי הנשים עוסקים בעיקר באהבה ובנישואים, מתפרשים סיפורי הגברים על מרחב גדול יותר של תופעות חברתיות. אך גם בהם ניכר מאמץ דומה להכיל את התופעות המאתגרות של המודרניות בתוך הסדר החברתי המסורתי, לעתים באמצעות הסברים הכרוכים בשדים, בכישופים ובכוחות קבליים הפועלים בעולם. מאיר טומטום מספר בסיפור “מעשיות מאחורי התנור” על פיתויי הסטרא אחרא ומגיע למסקנה כי העולם כולו הוא שיגעון. בסיפור “שגיאות” מוליך אותו סיפורו לתובנה כי אין בעולם שגיאות כלל והכל הוא מאלוהים. בסיפור “מעשיות בליל חורף” המספר הוא אבא ששתי בנותיו זונות, והסיפור “אנדרוגינוס” מספר על אדם החי לעתים כגבר ולעתים כאשה, והמספר החסידי מותח בו את גבולות החברה המסורתית ודורש בשבחי גיבורת/גיבור סיפור זה.

יצחק בשביס זינגר צילום: אי־פיUntitled-6

הסיפורים האחרונים בספר הם וידויים של יוצאי העיירה שנואשו מהניסיון ליישב את סתירות העולם המודרני באמצעות הסיפור והם מדברים כדי להקל את כאבם. נוסח הווידוי בסיפורים אלה שב אל “האישון הקטן” של מנדלי, אולם מאה שנה
מאוחר יותר התקווה המשכילית המאפיינת את מנדלי הצעיר אינה שולטת עוד בכתיבתו של בשביס. העולם העולה מסדרת וידויים זו הוא עולם של מיניות בוטה וחומרניות, עולם שאין בו תקווה לגאולה. פרוש הנואש מהתקווה למצוא לפחות רב אחד ראוי לשמו, אסיר המספר על עברו כמספק שירותי מין לנשים עשירות, אמריקאי עשיר המספר על עולם בלי אהבה, ויהודי שהיגר לאמריקה המגולל את קורותיו בשבעה מדורי הגיהנום של אירופה במאה ה-20.

בשניים מהסיפורים שופכים המספרים את לבם לפני הסופר עצמו, המשמש להם אוזן קשבת כמו במונולוגים המפורסמים של שלום עליכם. “אם פגשתי אותך כאן בספינה אז יש אלוהים…” אומר האמריקאי העשיר לסופר בשיחתם וקורץ קריצה אירונית לתפקידו של סופר היידיש כפי שהוא נראה מנקודת המבט שלאחר השואה.

לכתבה המלאה הקישו

Leave a Comment