סייד קשוע: למה הפסקת להיות מצחיק בזמן האחרון?” ועוד שאלות ששואלים אותי

י

כשאני מתעורר כבר אחר צהריים בארץ ואני עובר על החדשות. באתרים הישראליים מספרים על מצוקת היהודים, ובאתרים הערביים על הלוויה של עוד שחקנית מצרית. כרוניקה של בתי מלון

שבוע אחד, לא זוכר כמה טיסות. שמפיין, שיקגו, סיאטל, אומהה, נורת’ברוק, פאלו אלטו ומשם הביתה. אני כבר לא שותה בטיסות, למרות שחרדת הטיסה לא השתנתה. מחשב נייד במכל פלסטיק נפרד, להוריד נעליים, להוריד חגורה, לוודא שאין כלום בכיסים, להוציא כלי רחצה בגודל הנכון מהתיק ארוזים בשקית אטומה מיוחדת, להרים ידיים בתוך תא מזכוכית, רואים אותי עירום? לא שאכפת לי.

בדרך פגשתי אנשים מקסימים, אנשים שחיפשו מקום אחר לגדל בו את הילדים. פגשתי גם נוראים, שהגיעו לשנה־שנתיים לעשות כסף, בינתיים זה התארך, אבל אחר כך הם חוזרים. “על מה אתה מדבר בכלל?” הם אומרים, “יש היום רופאים ערבים, יש את ההוא מנהל מחלקה, בעפולה? לא, בנהריה אולי, יש אפילו שופט ערבי, נו, איך קוראים לו, הזה בעליון הערבי?”

kashua-plain

איור: עמוס בידרמן

“ואת הפחד של היהודים?” הם שואלים, “למה אתה לא מדבר על הפחד של הישראלים? אתה כל כך חד צדדי”. פחד אלוהים.

“למה אתה בכלל משתתף באירועים כאלה?” שואלים אחרים, “מה דעתך על תוכנית החרם? ולמה אתה לא מחרים את האקדמיה הישראלית?” למה אתה לא מחרים את עצמך, מעניש את עצמך, משתמש בשפה שלך, שלי?

מה אני חושב צריך לקרות? מה אני חושב על ההנהגה הפלסטינית? מה אני חושב על אסד? מה אני חושב על הרשימה המשותפת? מה נותן לי תקווה? ספר לנו על ההומור שלך, למה הפסקת להיות מצחיק בזמן האחרון?

“הלו”.

“שלום”.

“מה העניינים, איך בבית? איך הילדים?”

“בסדר, אותו דבר, מה איך הילדים, רבים כל הזמן, איך אצלך?”

“בסדר, מתגעגע, עייף, אבל נראה לי שאני בסדר, שאני עושה את העבודה”.

“מה השעה אצלך?”

“שעתיים אחורה, אני צריך לצאת עוד מעט”.

כשאני עובר ממקום למקום, ממלון למלון, אני מתבלבל במספר החדרים. כל המלונות נראים אותו דבר, כל החדרים נראים דומים, רק המספרים מתחלפים, ואני חייב לשמור בכיס את הפתק הזה שנותנים בקבלה ועליו מופיע מספר החדר, אחרת לא אזכור.

לפעמים אני מוצא את עצמי עם אנשים נפלאים אחרי אירועים, שמתעקשים לקחת אותי לבירה, בירה אחת, בדרך למלון, יהיה בסדר. מדברים על הילדים, על ההגירה, וחוקר צעיר אחר שפגשתי בסיאטל וחוקר מהגרים וילדי מהגרים שאל אותי איך הילדים, “בסדר”, אמרתי לו, “אני חושב שהם בסדר”. והחוקר סיפר לי כיצד ילדי מהגרים שנולדו בארץ אחרת אך הגיעו לארצות הברית בגיל צעיר מכונים דור ראשון וחצי, להבדיל מדור ראשון ודור שני של הגירה, שמחקרים מראים שהם מעדיפים להיות בפעילות חוץ בית־ספרית, או כזו שהיא מחוץ לכיתות, כי שם הם נשפטים אך ורק לפי הביצועים שלהם ולא לפי המבטא, ארץ המוצא והתרבות שהם מייצגים. ואני חשבתי על הילדה שלי שמנגנת פסנתר בלהקת ג’אז צעירה וחליל בלהקת בית הספר, ומתאמנת בקבוצת כדורסל, ועל הבן שלי שבנוסף לשיעורי המנדולינה הוא הוסיף השבוע גם תזמורת שבה הוא מנגן בחלילית. “אתה מבין”, אמר החוקר, “כי שם השאלה אם הם מנגנים נכון או קולעים לסל”.

“איך הילדים?”

“בסדר, הילדים אותו דבר. בדרך למיטה, הנה הוא בא, קח הנה דאדי”.

“מה שלומך חמוד?”

“דאדי, קנית לי כבר את הלגו מארווילס, גיבורי על?”

“בטח חמוד”, אני משקר, אבל אני אקנה, אני תמיד קונה, יש וולמרט ליד שדה התעופה, וכל השקיות בארצות הברית נראות אותו דבר.

למה אתה הכי מתגעגע בארץ? למה לא? מה צריך לקרות בשביל שתחזור? אתם חוזרים? ומה יהיה עם הכתיבה? תמשיך לכתוב לעיתון? על מה אתה עובד עכשיו?

אני נכנס לישון מוקדם בנסיעות מעין אלה, אני תמיד צריך להתעורר מוקדם. אני עובר על החדשות מהארץ לפני השינה, אחר כך צופה בשידורים חוזרים של הביג באנג ת’יורי, מנהג קבוע בבתי מלון, תמיד אותו ערוץ TBS, תמיד פרקים מוכרים.

כשאני מתעורר אני שוב עובר על החדשות, כבר צהריים מאוחרים בארץ, ומה שהיה צריך לקרות באותו יום כבר קרה. באתרים הישראליים מספרים על מצוקת היהודים, ובאתרים הערביים הפופולריים בארץ מספרים על הלוויה של עוד שחקנית מצרית.

“אנחנו מפחדים לצאת מהבית”, אומר לי אחי, “אפילו לכפר סבא אנחנו כבר לא מגיעים, פשוט יושבים בבית, והסופה? אתה יודע מה היה פה אצלנו בטירה?”

לא, האמת שבחדשות סיפרו רק על כפר סבא וערי השרון היהודיות, אבל אני כבר למדתי שכשאני קורא על שיטפונות בכפר סבא ניתן לשער שטירה טובעת.

“בלי חשמל, אתה לא מאמין איזה סיוט, “מבנים בשדות פשוט עפו ברוח, אני אשלח לך וידיאו, צילמתי קצת. האוטו נדפק לגמרי, הרעפים, חלונות נשברו. גם בבית שלך, אל תדאג, נתקן, הלך גם דוד השמש, אתה לא צריך אותו בינתיים, נכון?”

“ואיך אמא?”

“בסדר, הנה, אני מעביר לך אותה”.

“אמא”.

“איפה אתה, מה השעה אצלך? אתה שומע, קניתי כרטיס”.

“באמת?”

“כשהבנתי שאני לא אצליח לשכנע אתכם לבוא, אז החלטתי שאני באה. אני רוצה לראות אתכם ואת הילדים”.

“אני כל כך שמח אמא, זה הדבר הכי טוב ששמעתי כבר שנה, אמא, הילדים ישמחו כל כך, אין לך מושג, אני כל כך שמח אמא. למה את בוכה, אמא?”

הדיעה פורסמה באתר הארץ ב 11-3-2015