מכתב ראשון – סייד קשוע לאתגר קרת

מאת סייד קשוע ואתגר קרת

ביולי עזב סייד קשוע את ישראל לארצות הברית. משם התכתב עם אתגר קרת על הורות, חורף, פוליטיקה וזהות ישראלית. פרוייקט מיוחד לחג

sayad-and-etgar

מכתב ראשון: סייד קשוע לאתגר קרת

הי אתגר,
מה שלומך, ואיך שירה ולב?
זה כל כך מוזר לי לכתוב לך אתה יודע. דווקא השבוע חשבתי עליך. דיברתי עליך בכיתה שלי ובסוף הבאתי לתלמידים סיפור קצר שלך, “שימותו”. קראנו חצי במשך שעה וחצי. חמודים הסטודנטים שלי אבל העברית שלהם על הפנים. אבל לא בגלל זה חשבתי עליך בכלל, אלא בגלל החורף שהתחיל כאן לתת את אותותיו. זאת אומרת החורף לא התחיל, אולי רק תחילת הסתיו אבל כבר קר כמו בשיאו של חורף ירושלמי. קר במרכז אילינוי, וכמעט  כל מי שפוגש אותי ומבין שרק הגעתי לכאן מרגיש חובה להזהיר אותי מהחורף האכזר שמצפה לנו כאן. השבוע היינו צריכים לקנות בגדים חמים. כפי שאתה יודע הגענו לכאן בקיץ, או יותר נכון ברחנו לכאן בקיץ ומלבד כמה חולצות קצרות וכמה זוגות מכנסיים כמעט ולא לקחנו כלום מהבית, והנה החורף כבר מגיע ואין לילדים שום דבר חם ללבוש. “תלכו לטי ג’י מקס”, אמרו מכרים חדשים שעוזרים מאוד כאן ומקלים על ההתאקלמות, “יש להם דברים טובים שם והם די זולים”.

“אל תקנו מהקניון”, אמרו לנו הורים לילד ישראלי שהבן שלי פגש ביסודי, “יש אאוט לט ענק במרחק של חצי שעה נסיעה, יופי של בגדים במחירים מצוינים”. הקשבנו לעצתם של החברים החדשים, וקנינו לילדים בגדים ממחסני עודפים עד שזה הגיע למעילים. “על מעילים לא מתפשרים”, אמרתי לאשתי, “לא במרכז אילינוי, לא בחורף כמו שמבטיחים”. ואתה יודע זה היה בגללך שאני לא מתקמצן על מעילים. אתה בטח לא זוכר אבל פעם כשחלקנו מונית מלייפציג לברלין, אולי לפני 15 שנים, סיפרת לי על אבא שלך ואצלי נחקק המשפט, “הוא שרד בגלל שהוא לקח מעיל”.
“על מעילים לא מתפשרים”, אמרתי לאשתי, “מוכרחים לקנות את הכי טובים, את הכי יקרים”.

בכל מקרה, אנחנו בשמפיין אילינוי. אין כאן הרבה מה לעשות, יש אוניברסיטה ושדות תירס אינסופיים, חוץ מזה אני לא יודע הרבה. היית מאמין שעברו כבר חודשיים ולא יצאתי אפילו פעם אחת לשתות בירה? אני לא יודע אם יש כאן בכלל בארים שווים. אהיה חייב למצוא ממש מהר, בינתיים היינו עסוקים בלהתארגן בבית, למצוא בתי ספר לילדים, למצוא את דרכי באוניברסיטה ולדעת איפה קונים טחינה ומלפפונים. איכשהו הילדים הסתדרו מהר מכפי שחשבתי, למרות השפה החדשה והזרה להם לחלוטין, למרות מזוג האוויר והאוכל, וזה שהם נפרדו מהחברים הם נראים לי בסך הכל מאושרים, אני יודע כי אני רואה כיצד הם מאיצים בי בבוקר להתניע את המכונית ולצאת מוקדם מהבית כי הם לא רוצים לאחר ללימודים. איכשהו גם אשתי מסתדרת כאן, למרות שפחדתי שהיא תשתגע משעמום מעצם העובדה שהיא לוקחת בפעם הראשונה מזה 20 שנה חופש מהלימודים והעבודה.

אני שכל כך שמחתי שהלכתי, שלקחתי את המשפחה שלי רחוק מהמקום הנורא הזה שנקרא הארץ, שהרחקתי אותם מריח אבק השריפה והדם, מוצא את עצמי לפעמים אומלל מכולם

ואני שכל כך שמחתי שהלכתי, שלקחתי את המשפחה שלי רחוק מהמקום הנורא הזה שנקרא הארץ, שהרחקתי אותם מריח אבק השריפה והדם, מוצא את עצמי לפעמים אומלל מכולם. אני מפחד להישאר כאן, ואני כל כך מפחד מהיום בו אצטרך לחזור הביתה, לירושלים, לישראל, לפלסטין. העזיבה שלנו הייתה טראומטית. הרגשתי כמו פליט שנס על נפשו, וההחלטה לעזוב במהרה הייתה עוד בכלל לפני שהתחילה המלחמה עם עזה. ביום בו נשרף הנער הפלסטיני בירושלים הבנתי שאני לא יכול יותר לתת לילדים שלי לצאת מהבית. באותו יום התקשרתי לסוכנת הנסיעות וביקשתי שתוציא אותנו הכי מוקדם שהיא יכולה. לצערי זה לקח לה כמה ימים, והמלחמה הארורה, עוד מלחמה ארורה כבר החלה, והגזענות שראיתי אותה ממריאה מאז סוף שנת 2000 הגיעה לשיאים מחרידים. כל כך פחדתי והרגשתי נרדף ממש. אתה מבין, אתה סוג של כוכב, ובשיא ההצלחה, סרט עומד לצאת לקולנוע באותו קיץ וסדרה חדשה הצטלמה באותם ימים ראשונים של המלחמה, ופתאום אני הופך להיות האויב. פתאום כל עיתונאי זב חוטם מרגיש שהוא יכול לכלות את זעמו בי, פתאום אני מפחד מנערת המים על הסט של הצילומים אתגר, פתאום גם עוזר הפקה שמעולם לא פגשתי מרגיש שהוא יכול לעמוד מולי כשאני מגיע ליום צילומים ולהגיד לי בתחושת עליונות ברורה, “אנחנו צריכים להיכנס באם אמא שלהם אחד אחד”, ואני מפחד. אני מפחד מהשכנים הקרובים וטובי הלב שלי כי בעיניהם נדלק מבט שלא הכרתי לפני המלחמה, אני מפחד מהברמן שמזג לי את אותה בירה יותר מעשרים שנים.

אשתי תמיד טענה שאני פחדן עם הפרעת אישיות פרנואידית, אמרה שהמצב מפחיד אבל שאני מגזים. אבל נשבע לך אתגר ראיתי כיצד מבטם של חברי היהודים הקרובים ביותר מתחלף. לפעמים הם ניסו לא להביט לי ישר בעיניים ולפעמים מבטם האשים, התנשא, שנא. אתה מבין, אני כל כך מפחד לחזור ארצה אני שמעולם לא תיארתי לעצמי שארצה להיות מורה, ובארץ כשעשיתי את זה שנאתי את זה עד מאוד, יוצא מגדרי כאן בהכנות ובדיקות שיעורים לקראת כל מפגש עם הסטודנטים בתקווה שירצו אותי להישאר עוד שנה, ואלי אחר כך עוד שנה. אני מעולם לא חשבתי קודם לכן לגור במקום אחר, כשהייתי נשאל לעיתים קרובות, האם שקלת לעזוב את הארץ? תמיד שללתי את האפשרות בגאווה, “מה פתאום, יש לי מלחמה לנהל כאן”. ואתה יודע בקיץ האחרון הבנתי שהפסדתי. בקיץ האחרון שארית התקווה שהייתי בליבי נרמסה. בקיץ האחרון הבנתי שאני לא יכול יותר לשקר לילדים שלי ולהגיד להם שיום אחד הם עוד יהיו אזרחים שווים במדינה דמוקרטית. בקיץ האחרון הבנתי שלערבים אזרחי המדינה לעולם לא היה עתיד טוב יותר. להיפך זה רק ילך ויחמיר, הגטאות בהם נגור יהיו רק יותר צפופים, אלימים, ועניים עם השנים. לילדים שלי, הבנתי בקיץ האחרון, אני כבר לא יכול להבטיח עתיד טוב יותר.

ומצד שני אני כל כך מפחד להישאר כאן, מה יש לי לחפש כאן בלי כתיבה? ומה אעשה בלי העברית שרק בה אני מסוגל לכתוב. בהתחלה חשבתי שאלמד שפה חדשה, שאזנח את העברית לטובת האנגלית, ותאמין או לא, הספר הראשון שקניתי כאן היה ספר שלך. וכמה מעליבה היא התחושה שאם כבר אני מחפש שפה חדשה אינני שוקל את הערבית, שפת אמי כאופציה ראויה. הנה אני פלסטיני ערבי שיודע לכתוב רק בעברית ותקוע במרכז אילינוי. אומנם אני יודע שגם אתה ואשתך עברתם ימים קשים כי העזתם להשמיע קול אחר שמתנגד לאלימות ולמכונות המלחמה, אבל בכל זאת אני כותב לך אולי כי אני רוצה שתיתן לי קצת תקווה, אתה יכול גם לשקר אם בא לך, בבקשה אתגר, ספר לי סיפור קצר עם סוף טוב, בבקשה.